הדרמה "הללויה" ששודרה אמש במסגרת "ראשון בדרמה" בכבלים היא בראש ובראשונה דרמה על טלוויזיה ועל המקום שהיא תופסת בחיים שלנו (גם אם היא בשחור לבן, משדרת ערוץ 1, השנה היא 1979 והאנטי מחיקון לא עובד), או יותר נכון על אירוע טלוויזיוני. אירוע ששווה להתארס בשבילו, להשחית רכוש צה"לי בשבילו, לברוח מן הבסיס כשקצין מטורף רודף אחריך, לוותר על שאפה בלונדינית העונה לשם אינגה ואפילו להגיע לחולון בשבילו. בעולם האירועים הטלוויזיוניים המתחלפים בקצב מסחרר היה רק אירוע אחד שעבר את מחסום השנים, התלבושות המגוחכות, התסרוקות המנופחות והאנטישמיות של הגויים. קראו לו האירוויזיון, ובכל אירופה אנשים היו מתאגדים מול הטלוויזיה ומקווים לדוז פואה.

בישראל של 1979 האופוריה בעיצומה. מעולם לא נראו הדברים טוב יותר: אב-ני-בי של יזהר כהן זכה באירוויזיון, העיתונים מבשרים על השלום עם מצרים, מההיתקלויות עם ערבים יוצאים חיילינו רק מסטולים יותר ותחרות האירוויזיון נערכת לראשונה בישראל.

כך אנחנו מכירים את שוקי (ציון ברוך, הקטן משלישיית "מה קשור"), חולוני, חולה אירוויזיונים שהכיר את חברתו מילי אחרי שישראל ניצחה באירוויזיון הקודם. אך כמו שיר דני טוב, על אהבת הזוג מעיב אביה של מילי (מוטי גלעדי) שיסכים לחתונת השניים רק כשהשלום יגיע וכשישראל תנצח שוב באירוויזיון. באותו שבוע. אבל השלום הוא לא הבעיה אותה מציג הסרט וגם באירוויזיון שוקי די בטוח שננצח. הבעיה עולה מכיוון דמותו המגוחכת של מפקדו של שוקי, רב סרן מגן דוד (טל פרידמן הנהדר כתמיד). רב הסרן הוא דמות נלעגת, המתגעגעת לריח המלחמה. הוא מפקד על בסיס נטוש שבו נמצאים בקושי שלושה חיילים, ומצליח לשאוב הנאה רק מהאזנה לספירת קולות ההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר. מגן דוד הוא גבר במשבר, השלום עם מצרים מאיים עליו, רכב הסוסיתא, הרכב הציוני, תפארת גאוותו, לא מתניע, ואפילו במטרות קרטון של ערבים הוא לא מצליח לקלוע מבלי להתקרב. במהלך הסרט הוא אף הולך ומאבד את גבריותו. בתחילה כששוקי משחית את הסוסיתא ולאחר מכן כשהוא מפותה על ידי השאפה הבלונדינית, מופשט מן המדים ומולבש בשמלה אדומה פרחונית איתה יסתובב במהלך רוב הסרט. בהמשך הוא מתיידד עם חייל מצ"ח הומוסקסואל, חושף בפניו שאמו היתה נוהגת להרביץ לו כמו כל שאר הילדים בחוג לשחמט ולבסוף מתוודה, כמו שטענה אימו מאז ומתמיד, שהוא לא יותר מקוקסינל. לא נשאר דבר מהגבריות במדים (שגם נקודת הפתיחה שלה לא היתה מזהירה במיוחד). הצבר מהמיתוס כבר לא אקטואלי בחגיגות האפרו של ישראל מודל 1979. צה"ל הפסיד, אבל ישראל ניצחה באירוויזיון.



הדמויות האחרות בסרט הן אינגה (סופי קפלן), הולנדית בלונדינית שתפקידה בסרט מסתכם בלהיות שאפה (היא אפילו לא מצליחה להוות מכשול רציני לשוקי בדרך למילי), היפי שמאלן (אורי גוטליב מ"שוטטות") שלא כל כך ברור מה תפקידו בכוח וזמר גרמני מוזר שנשכח בים המלח על ידי להקתו (הראל נוף) מה שמוביל לאחת הסצינות היפות של הסרט בה שוקי, הזמר הגרמני, אינגה ונהג מונית שאספו בדרך מבצעים את "ג'ינג'ס חאן" על רקע החולות המדבריים של הנגב בליווי הלבוש והתנועות הנכונות.

בסיום הסרט מצליח שוקי כמובן להגיע לחולון (עיר שמזמן לא זכתה לעדנה כזו), "חלב ודבש" גוברים על האויב הספרדי שנושף בעורפם, אינגה שולחת ד"ש עם שיר לשוקי, ומילי ושוקי מתארסים.

יותר משהסרט משקף את המציאות שמלפני 24 שנים, הוא נראה הזוי. כי "הללויה" הוא לא סרט על 1979 כמו שהוא למעשה סרט על איך ישראל של 1979 נראית מכאן, "ישראל 2003", ואיך שהכל נראה תמים וטוב יותר ממרחק השנים. אפרו מעורב בבי ג'יז, ג'ון טרבולטה וכמה גמלים שאוכלים סוסיתות. לא בטוח אם בשנים האלה היה באמת טוב יותר אבל מדובר במיתוסים שמקובעים היטב בתודעה שלנו, בדיוק כמו שהסרט עצמו מראה. אלו הזמנים בהם לאירוע טלוויזיוני קראו אירוויזיון ולא "המופע של סטיב" והיתה בו גאווה לאומית ולא רדיפה מחליאה אחרי פרסום. זמנים בהם יכולנו לשבת בסיני עם איזה אחמד, לשתות קפה ולעשן חשיש (איראני, לובי או אפגאני), לראות את צרפת נותנת דוז פואה לישראל ולשיר ביחד עם גלי עטרי "איזה עולם נפלא".

מה היה כאן קודם ומה אמיתי יותר? גלי? סרטי הבורקס משנות ה-70 שהסרט שואב את השראתו מהם? או העולם של "הללויה"? כנראה שזה מה ש"ראשון בדרמה" מחפשת: "שנת 1979, מודל 2003, במצב טוב, משופצת כחדשה וטל פרידמן בשמלה". ואם זה מה שרצועת הדרמה של ערוץ 3 מחפשת, "הללויה" בהחלט מצליחה לספק את הסחורה.