בעונה השלישית של אנג'ל כתב וביים ג'וס ווידון פרק אחד בלבד (וחבל שכך), וכמיטב המסורת הג'וסיאנית מדובר בפרק שונה, מיוחד ומקסים. זהו פרק שעומד בפני עצמו (stand alone), מנותק מן העלילה המרכזית של הולץ-קונור ועוסק רבות, באמצעות "רשע חד פעמי" בפיתוח הדמויות ומערכות היחסים ביניהן. תוך כדי שילוב של קטעי ריקוד ומוסיקת הבלט "ג'יזל" (יחד עם מוסיקת מקור שנכתבה במיוחד עבור הפרק ונשמעת כמוסיקת בלט), יוצר ג'וס תחושה של אווירה אחרת. כמו שאומרת קורדיליה - הערב הם לא צריכים להיות עצמם הרגילים והמשעממים. הערב הם חבורה של צעירים מתוחכמים הנהנים מערב של בלט קלאסי. המשפט הזה יגשים את עצמו במהלך הערב, רק לא באופן שקורדיליה חושבת. מנהל הלהקה, הרוזן קורסקוב, מבטיח ומקיים - "It'll be the performance of a life time".

הבלט ג'יזל (אשר הוצג לראשונה בשנת 1841 ועל כן הגיונית העובדה שאנג'ל ראה אותו ב-1890 - ג'וס עשה חשבון נכון, יי!) מספר את סיפורה של בחורה הנקלעת אל תוך משולש אהבה בעל תוצאות טראגיות. אחד מאוהביה, זה אשר לו היא נותנת את ליבה, מתחזה להיות מישהו שהוא לא. האוהב השני חושף את זהותו והתגלית מביאה את ג'יזל למוות כתוצאה מלב שבור. היא הופכת לסוג של רוח, אשר אהבתה הלא ממומשת מונעת ממנה למצוא מנוחה והיא לנצח כלואה על פני האדמה, משוטטת בין חצות לזריחה ולוכדת גברים לרקוד איתה למוות. קבוצת רוחות מסוג זה תופסת את שני הגברים, אך בעוד הן הורגות את אותו אהוב שני, ג'יזל מצליחה להגן על אהובה האמיתי ומצילה אותו מאותו גורל אכזר.

לא בכדי בחר ג'וס דווקא בבלט הנ"ל. הפרק כולו עוסק בהקבלות - הקבלות בין סיפור הבלט עצמו לדמויות המציגות אותו ולדמויות הקבועות שלנו. משולש אהבה ואהבה לא ממומשת הם חלק מהנושאים העיקריים בהם עוסק הפרק. ישנו משולש האהבה ווסלי-פרד-גאן, משולש האהבה אנג'ל-קורדיליה-גרו ובנוסף המשולש קורסקוב-הפרימה בלרינה-סטפן.



הפתיחה בפרק נותנת מיד את הטון - בעוד ווסלי עסוק בהתפעלות מפרד, שנמצאת בכלל בארוחת בוקר עם גאן, קורדי כולה ביזנס (זו הרי קורדי החדשה - רק עבודה ולא כיף). היא מקטרת על מחסור אהבה בחייה, אך לא שמה לב כלל לרגשותיו של אנג'ל כלפיה.

הכשרת הקרקע נמשכת לתוך השיחות של קורדיליה עם פרד ושל אנג'ל עם לורן. בזמן שקורדיליה מעודדת את פרד באופן לא מכוון לפתח מערכת יחסים עם גאן ובכך סוללת את הדרך לחוסר ההבנה של ווסלי ולכאב הנלווה שעוד יבוא, היא ממשיכה לקרוא את אנג'ל לא נכון. אנג'ל לעומת זאת מקבל עידוד מכוון ביותר לפנות לקורדיליה, מה שיוביל אותו מאוחר יותר לכאב לב משל עצמו. גם אנג'ל וגם ווסלי, שניהם מהססים. בשיחה בין פרד לקורדיליה עולה הקבלה תרבותית לסיפור נוסף של משולש אהבה, וזהו הסיפור של מפצח האגוזים. קצת מוזר שפרד מספרת שחלמה על מלך העכברים, שהוא דווקא ה"איש הרע" שחטף את הגיבורה, האיש בו היא לא מעוניינת, במקום על מפצח האגוזים שהוא אהובה האמיתי.

מעניין לראות את קורדיליה, שפעם היתה חדת הבחנה ותמיד קלעה למחשבותיהם ולרגשותיהם של אנשים, מפספסת הפעם מכל הכיוונים. מה שלא מעניין לראות הוא הניסיון לכפות על הצופים שוב את רגשותיו של אנג'ל כלפי קורדיליה. למקרה שמילותיה של פרד ב"צאצא" לא שכנעו אותנו, מגיע לורן ומנפנף שוב במילים הפייליאניות של גורל וייעוד. אנג'ל אמנם ממלמל משהו על כך שאין לו מה להציע לקורדי, אבל לורן ממהר לטאטא הכל מתחת לשטיח והבעיה העיקרית של הקללה בכלל לא נדונה. מצטערת ג'וס, עדיין לא שוכנעתי.

עם ההגעה של החבורה ההדורה-באופן-לא-רגיל לתיאטרון הדברים תופסים תאוצה. אבל רגע לפני שניכנס לכך, הייתי רוצה להפנות תשומת לב לתגובות של שניים מאנשי החבורה לבלט. גאן, שבהתחלה היה מאוד ממורמר באשר לכל עניין הבלט הזה, דווקא הוא זה שמביע הכי הרבה התלהבות. הענין מקנה לדמותו קצת עומק שהרבה פעמים חסר לה, והכוונה היא לאו דווקא ליכולת הערכה של אומנות, אלא ליכולת להודות בטעות בפה מלא ולהפגין פתיחות כלפי משהו שחשב שלא ימצא חן בעיניו.

גם תגובתו של אנג'ל מעניינת. הוא מרגיש ממורמר על כך שאין לו תא כמו בימים ההם, וזו בין הפעמים היחידות בהן זוכים הצופים לראות דמיון כלשהו בין אנג'ל לאנג'לוס. בד"כ טורחים הכותבים להדגיש עד כמה אנג'ל ואנג'לוס הם יצורים שונים ונפרדים, אבל מסתבר שאת האהבה לאומנות הם חולקים. את זו של אנג'ל אפשר היה לראות עוד בעונה הראשונה של באפי - דירתו היתה מלאה בחפצי אומנות. גם בעונה הראשונה של אנג'ל ישנו חיבור בין הערפד עם ובלי הנשמה בעניין הזה - בפרק "היא" אנג'ל מתחזה להיות מדריך במוזיאון ומפגין ידע רב בנוגע לתמונה של מונה ושיר של בודלייר. אפשר להבין מדבריו, שהיתה היכרות אישית בינו כאנג'לוס ובין בודלייר. אם כך, ייתכן שאנג'ל ואנג'לוס לא כל כך נפרדים אחד מהשני כפי שהיינו רוצים לחשוב. אולי אנג'לוס הוא לא לחלוטין נטול תכונות אנושיות אם בלט הצליח להביא אותו לידי דמעות.



הכל טוב ויפה, אבל החבורה לא מצליחה לברוח מהצרות, אפילו בתיאטרון. אנג'ל עולה על כך שאת הבלט מציגים אותם אנשים שהציגו אותו ב-1890. הוא וקורדיליה יוצאים לחקור ומוצאים את עצמם תחת ההשפעה של רוחות אוהבים מן העבר. יש שיאמרו - "אבל זה נעשה כבר ב'באפי'". ואילו ג'וס אומר - "אז מה?". הוא מצא לנכון לעשות זאת שוב, כי זה התאים לדרך העברת הסיפור שלו במקרה הזה וכל עוד זה נעשה בצורה טובה, אין בכך כל רע.

במבט ראשוני נדמה כי אנג'ל הוא המקבילה של הפרימה בלרינה (המשוחקת ע"י סאמר גאלו הנהדרת, שלעתיד תהיה ריוור של "פיירפליי") - הוא מהסס לפעול ועל כן מפסיד את אהובתו. הבלרינה אף אומרת משפט שנשמע מאוד מתאים לאנג'ל: "אני חיה רק כשאתה בתוכי". אבל אפשר לראות את הדברים גם בצורה אחרת. לאורך כל הפרק מסרבת קורדיליה לראות סימנים די ברורים של משיכה של אנג'ל כלפיה - מילותיה של פרד, הקושי שלו לנטרל את השפעת הרוחות ומילותיו אליה בסוף הפרק. היא גם ממהרת להטיל את האחריות על מה שקרה ביניהם בחדר רק על רוחות העבר וטוענת להתנערות מיידית מההשפעה. תחושות ההקלה שלה על כך שהפריעו להם אומרות דרשני. אולי היא זו שמפחדת לראות מה קורה, שמפחדת להודות ברגשות שלה?

ובכל זאת, ישנה הקבלה מאד חזקה בין אנג'ל והפרימה בלרינה, אשר מתגלה בשיא עוצמתה בזמן השיחה ביניהם. מעבר לעניין ההיסוס ואובדן האהבה, אנג'ל והבלרינה חולקים גם קיום דומה. הבלרינה (לא יכלו לתת לה שם לעזאזל?!) נכלאה ע"י קרוסקוב במימד זמן נפרד, בו שום דבר לא משתנה והיא חוזרת על אותה הופעה עצמה ערב אחר ערב אחר ערב (עונש שמזכיר במעט את נסיונות מעשיו של הפיזיקאי בפרק "happy anniversary"). "אני לא רוקדת, אני מהדהדת". מילים אלו מוצאות את דרכן היישר לליבו של אנג'ל. אנג'ל אף הוא "נכלא" ע"י דרלה (בצירוף הקללה של הצוענים) לקיום של חוסר שינוי. הזמן עובר, אנשים סביבו מזדקנים ומתים ורק הוא נשאר ללא שינוי (או כך לפחות הוא מרגיש). הוא חי בנפרד מהעולם הזה, בדיוק כמו הבלרינה, ובמובן הזה סיפורו דומה גם לסיפורה של ג'יזל. ואולי כאן טמון שורש רגשותיו לקורדי. ע"י פיתוח רומן איתה הוא רואה סיכוי למשהו חדש, משהו שונה. כמו שהבלרינה חייבת לעזור לו לעזור לה ולשנות את הדברים בעצמה, כך גם הוא ועל כן הוא מעז ופונה לקורדי בסוף הפרק, מה שמחזיר את הצופים מבחינה רעיונית להקבלה הראשונית. אבל אנג'ל מפספס את ההזדמנות שלו, כאשר גרו מגיע וקורדיליה שועטת לזרועותיו. בשלב זה הוא פונה אל האדם שבעצם כן מעיד על שינוי והתחדשות בחייו - בנו, קונור.

ישנה הקבלה נוספת בפרק בין אנג'ל לקורסקוב, קפיצתו של אנג'ל מהבלרינה לעבר מושבו של הרוזן, שהקהל משום מה לא שם לב אליה, מדגישה את הכפילות הזו. הקהל בלוס אנג'לס כנראה כבר ראה דברים מוזרים בימיו, בלרינה נעלמת וקפיצות לעבר תאים לא מרגשות אותו. כמו הרוזן, אנג'ל טועה לחשוב שקורדי מעוניינת בו בזמן שהיא רוצה גבר אחר. הוא עיוור ו"חושב שאני שלו, שאני אוהבת רק אותו". אנג'ל זכה לראות את קורדי מפגינה רגשות כלפי גרו בעבר, אבל הוא עיוור לגמרי לעובדת הגעתו והיותו איום. ההקבלה מסתיימת ברגע הגילוי, שכן אנג'ל, במקום להעניש את קורדיליה, בוחר להפנות את גבו לרגשותיו.



אותן הקבלות חלות גם על ווסלי. מן הסתם גם הוא היסס כמו הבלרינה והפסיד, וההקבלה בינו לבין קורסקוב היא חזקה באופן מיוחד. לא סתם רוחו של קורסקוב משתלטת עליו. לווסלי היתה סיבה חזקה יותר להאמין שפרד מעוניינת בו ובניגוד לצופים, הוא לא היה מודע כלל לעניין שהיא מפגינה בגאן. הוא לא מודע לארוחת הבוקר המשותפת ולא זכה לשמוע את המחמאות ההדדיות שגאן ופרד מרעיפים אחד על השני. הוא אכן עיוור.

הפציעה של גאן מובילה את פרד לגילוי רגשות חזקים ואלו בתמורה מובילים את גאן לקחת את המילים שלפני רגע אמר בצחוק ולממש אותן באופן רציני. "כל שאבקש זו נשיקה אחת אחרונה", והוא מקבל אותה, למרבה זוועתו של ווסלי אשר עומד מן הצד ומביט. אפקט הגילוי של ווסלי מתעצם ע"י הצילום היפהפה של השתקפותו בטובה. בפרק שכולו השתקפויות של דמויות זו בזו, ההשתקפות הזו של ווסלי בעצמו מכפילה את עוצמת רגשותיו.

ווסלי שבור ונופל על ברכיו ואז מבט של זעם קר ממלא את עיניו בדיוק כשהמצלמה עוברת למקביל לו - קורסקוב. אך כמו אנג'ל, ווסלי נבדל מקורסקוב בתגובתו. הוא מתעלה מעל רגשותיו ולמרות הכאב שלו והמבטים המלוכלכים שהוא תוקע בגאן (שכנראה הולכים לאיבוד במהומה), הוא מורה להם להישאר יחד ולא מפריע להם. את זעמו הוא מוציא על ה"שדים" הנושאים את המסכות הקלאסיות של קומדיה וטרגדיה. פה יש לציין שאלקסיס דניסוף מפגין רמה גבוהה במיוחד של משחק. ע"י שימוש בהבעות פנים וגווני קול בלבד הוא מצליח להעביר בצורה עדינה את מלוא עוצמת רגשותיו של ווסלי, דבר שגורם לדמותו ללבלב ולהתפתח לעיני הצופים.

רובד נוסף שנחמד לראות בפרק הוא רמיזות וקריצות לעבר סדרת האם. ישנו כמובן דמיון כללי לפרק "יש לי עיניים רק בשבילך", אבל ישנן גם קריצות קטנות יותר. קורדי מתייחסת למשיכה של ווסלי אליה בעונה השלישית של באפי. היא גם אומרת לאנג'ל משפט שמחזיר את הצופים לפרק "מה התחום שלי" - "אנחנו כל כך חייבים לצאת מפה" (אלו מילותיה המדויקות לזאנדר במרתף של באפי). לורן מצדו מזכיר את החיבה של אנג'ל למעודדות לשעבר, ואילו הרוזן קורסקוב מזכיר שדת נקמה מסויימת, כאשר ניפוץ תליון, אשר מהווה מרכז הכוח שלו, מביא לביטול מעשי כשפיו.

פרד חותמת את הפרק במילים מסכמות - "זו הפתעה, אני חשבתי לבטח שהיא נועדה להיות עם אנג'ל. אני מניחה, שאי אפשר אף פעם לצפות את הדברים הללו, אתה יודע?" "לא, אני מניח שאי אפשר אף פעם... " עונה לה ווסלי, כשהוא מסתיר ממנה עד כמה הוא באמת יודע.

המשפט הזה מותיר אחריו תהייה. האומנם נועדה קורדיליה להיות עם גרו? האומנם נועדה פרד להיות עם גאן? או האם כל אירועי הפרק הם תוצאה של נסיבות בלבד? מה היה קורה אילו היה אנג'ל מצליח להעביר את תחושותיו לקורדיליה לפני הופעתו של גרו? ומה אם ווסלי היה עושה מעשה לפני הנשיקה של פרד עם גאן? האם הדברים היו נראים אחרת? אולי לעולם לא נדע.