עוד יום ראשון מגיע וסידני מתכוננת לעוד יום עבודה שגרתי. חבריה, כמובן, בטוחים כי היא הולכת לבלות בעוד סדרה משעממת של ישיבות בעבודה בבנק העירוני. הם לא יודעים כי למעשה, בזמן שהם עובדים בעבודות האפורות שלהם ומתנחלים בבית שלה על מנת לנהל שיחות על הא ועל דא, סידני עצמה מתרוצצת ברחובות העיר אנדיזן בארץ אוזבקיסטן (יש כזאת עיר, באמת) ומשתמשת בציוד היי-טקי משוכלל על מנת לפרוץ את הכספות המתוחכמות של ארגון טרור כזה או אחר, המחזיק בידיו, איך אפשר אחרת, פריט רב ערך שהשתייך בעבר לרמבלדי. עסקים כרגיל בעולם של "זהות בדויה".

אולי רצוי להבהיר את זה כאן ועכשיו - אני לא שונא, חלילה, את "זהות בדויה". אם הייתי צריך לזרוק את שמות כל הסדרות הרעות שעולות לי בראש, סביר להניח שהייתי אומר "קחי אותי שרון", ולא "קחי אותי סידני בריסטו". אבל מה לעשות, העולם אינו מקום מושלם, ו"זהות בדויה", התשובה הטלעדית ל- "24", או "השעה הכי מותחת בטלוויזיה", אם תרצו, סובלת מלא-מעט בעיות.

אתם יודעים על מה אני מדבר. מדובר בדיוק באותן הבעיות שגוררות את הגולשים, לאחר כל פרק, למערכת התגובות של האתר, שם הם מאחלים מוות בשלל צורות וצבעים לפרנסין ומנסים להסביר בצורה נואשת כמה מהחורים בעלילת הסדרה, כשברקע מסתובבים להם בוגרי העונה השנייה ומבטיחים לנו כי "חכו, עוד מעט זה משתפר". אבל מכיוון שהודעה אחת פה ושם לא באמת מצליחה להעביר כהלכה את כל מה שמקולקל ב"זהות בדויה", החלטנו לרכז את כל התלונות העיקריות תחת כתבה אחת. מעריצי הסדרה מתבקשים לסלוח לי - החלק בו אנחנו מדברים על כך ש"זהות בדויה היא הסדרה הכי טובה בעולם" יגיע רק בעוד כמה פסקאות. אזרו אומץ.



לא קל להיות סוכנת סמויה
נקודת הפתיחה של הסדרה היא ניסיונותיה של סידני להסתיר את זהותה הבדויה מחבריה הקרובים. בעיניהם, סידני היא לא יותר מעובדת בבנק, וכל עוד זה תלוי בה, הם לעולם לא יגלו כי היא בעצם סוכנת כפולה עבור ה-CIA. מה שמוביל אותנו לבעיה הראשונה של הסדרה. לכאורה, מדובר בסדרה על מרגלים, ההכשרה המצוינת שלהם והציוד המשוכלל בו הם משתמשים. יציאה ל"עולם האמיתי" כל שלוש דקות בניסיון לפתח עוד קצת את חייה האישיים של סידני ולהתעסק ברצון העז שיש לה לחשוף את עצמה לא ממש עוזרת בשביל למקד את הסדרה.

זה לא היה מפריע, בדרך כלל, אם כל אותם קטעי "העולם האמיתי" היו עשויים יותר טוב. לרוע המזל (הפתעה, הפתעה!) הם לא. בניגוד למה שהתסריטאים חושבים, לא באמת אכפת לנו האם וויל טיפין יוצא עם הקטינה שעובדת אצלו במשרד או לא. לא באמת אכפת לנו מהעובדה שארוסה של פרנסין בוגד בה (כמה זמן כבר ראינו אותו? ארבע דקות, נטו?). לא באמת אכפת לנו שהמייבש כביסה של סידני התקלקל ושהמרצה שלה סירב להתייחס לתירוצים המפגרים שלה על איחור בהגשת עבודות.

אנחנו הגענו כדי לראות סדרת ריגול. אל תתנו לנו סדרה בה אנשים בוכים רק כדי לעשות רושם יותר אמין על הצופה. תנו לנו ריגול. תנו לנו אקשן. אל תתנו לנו נאום חוצב להבות של סידני בו היא מספרת לחברים שלה עד כמה היא אוהבת אותם. אם היינו רוצים לשמוע נאומים כאלה, היינו יכולים לצפות בשידורים החוזרים של "משחק החיים".

הבעיה העיקרית עם כל אותם הרגעים בהם הסדרה בוחרת לעקוב אחרי פרנסין, וויל ושאר הניואנסים של חיי החבורה בעלת החיים ה"רגילים" היא מה שנקרא בעגה המקצועית "תסמונת קים באוור". יש יותר מדי קווי עלילה שלא מתקשרים לקו העלילה הראשי של הסדרה, ומפגינים נוכחות רק למספר מועט של דקות מסך, בניסיון נואש להוסיף לסדרה קצת עומק. לא שעומק זה דבר רע, אבל למה אי אפשר להכניס אותו ע"י פיתוח של דמויות מעניינות?



אף מילה על "24"
אבל זו עוד הפשוטה בבעיותיה של הסדרה. אנחנו מסוגלים לסבול קצת קיטש וסצינות שלכאורה לא מתקשרות לכלום. "24" (הבטחתי לעורכי האתר שאני לא אשווה אליה את "זהות בדויה", אבל באמת לא יכולתי להתאפק) כבר הרגילה אותנו לזה, גם אם היא עשתה את זה במינון יותר נמוך. הבעיה היא שגם אם מתעלמים מסיפור חייה עתיר-השמאלץ של סידני בריסטו (האישה, לא המרגלת) ומתייחסים לחייה כמרגלת-על בלבד, עדיין נותרות לא מעט בעיות בעולמה של סידני.

"זהות בדויה" מנסה ליצור עלילה גדולה מהחיים. יותר מכך, היא מנסה לעשות את זה ע"י הפתעת הצופים בכל פרק מחדש. הבעיה היא שבעוד שסדרות כמו "24" הולכות על נושא האיכות, ולא הכמות, "זהות בדויה" תוקעת טוויסט מפתיע לעלילה בכל 30 דקות, בערך.

זה נשמע נחמד, וזה אפילו עובד לפרק אחד או שניים. אבל אז מתחילה להסתמן תבנית חשודה. פתאום, הטוויסטים של הסדרה מתחילים להיות הרבה יותר מדי צפויים מראש. כל מה שצריך הוא דמיון מעט פעיל, ותהיו מסוגלים לבד לנחש את ההתקדמות העלילתית המשמעותית הבאה, או לפחות להתקרב אליה. כל זה הופך את רגע הטוויסט עצמו ("את לא תאמיני, אבל אמא שלך היא סוכנת של הקיי-ג'י-בי שרצחה מספר סוכני סי.אי.איי, כשאחד מהם היה למעשה אביו של המפעיל שלך!") להרבה יותר מגוחך. אבל מה לעשות, "זהות בדויה" היא לא סדרה שרוויה בהמון הומור עצמי, ואפילו הרגעים הכי מגוחכים שלה מסרבים להשיל מעליהם את הילת החשיבות העצמית שאופפת אותם. שילמדו מ"באפי". לעזאזל, שילמדו אפילו מ"ג'יימס בונד". העיקר שהם יפסיקו לקחת את עצמם כל כך ברצינות.

הבעיה השנייה של העלילה היא שבניגוד לסדרה אחרת (בואו נקרא לה "שלוש כפול שמונה", בסדר?), היא מסרבת להתמודד עד הסוף עם התפניות הגדולות יותר בעלילה שלה. המסווה של סידני בריסטו נהרס? סוכני SD-6 אסרו אותה? סידני עומדת לעבור עינויים קשים אשר יחשפו את תפקידה בתור סוכנת כפולה של הסי.איי.איי? שטויות, עד סוף הטיזר של הפרק הבא כבר יפתרו את זה. המפעיל שלה, מייקל ווהן יחזור ללחוץ לה את היד ולחייך. כל החשדות נגדה ימחקו. איזה פתרון סטרילי. איזה פתרון נחמד. איזו דרך מעולה להוריד את כל אלמנט המתח שהיה יכול להיות לסוף הפרק הקודם.



לא הכל שחור
אז למה, ישאל הקורא התמים, אנחנו עדיין מטריחים את עצמנו עם "זהות בדויה"? למה אנחנו מוכנים לסבול, שבוע אחרי שבוע, את מסעותיה ההזויים של אותה סידני בריסטו? לשאלה הזו יש כמה תשובות. לא כולן ממש מוצדקות, אבל שיהיה.

בתור התחלה, כש"זהות בדויה" כן מתחילה לרוץ עם האקשן שלה, היא עושה אותו נהדר. כשסידני נכנסת אל לב המשימה עצמה, פרטים כמו "עבור מי היא עובדת?", "איך אמרנו שזה מתקשר לאמא שלה?" ו"אוי, הפרנסין הזאת לא סותמת אף פעם?" נעלמים אל הרקע, ואנחנו נשארים עם סידני, שותף אופציונלי, מספר צעצועי היי-טק וכמות מכובדת של אקשן טוב בליווי מוסיקה קופצנית. זה אולי לא עמוק יותר מדי, אבל המראה של ג'ניפר גארנר מחליפה תחפושות בקצב של "המלאכיות של צ'רלי" ומבצעת בעיטות מסובבות שלא היו מביישות קוטלת ערפדים מסוימת יכול להדביק אותנו למסך, כל עוד הוא נמשך.

כשזה נגמר, הדברים הקטנים הם אלה שמחזיקים אותנו מפרק לפרק. אחד מהם הוא מרשל, בחור ההיי-טק של "זהות בדויה" שמצליח בקלות להתעלות על כל דמות אחרת מהצוות. מדובר באיש היי-טק הרבה יותר אמין מכפי שכל סדרה או סרט אחר הציגו לנו. אין לו את ההילה יודעת-הכל של תפקידים מקבילים מסדרות טלוויזיה אחרות. כן יש לו, לעומת זאת, גמגום משעשע, הומור שלא לגמרי מסתדר כהלכה עם חבריו למשרד וגישה פולנית מתנצלת-קמעה, שנראית נהדר כשזו מתנגשת עם ההבעה הקפואה של חבריו, הסוכנים הקשוחים.



גם שאר השחקנים, חובה להודות, עושים עבודה מצוינת. רובם יוצרים את ההרגשה שאם הם מוצגים בצורה מגוחכת, זו אשמת התסריט, ולא כשרון המשחק שלהם. בולטים מכולם הם אביה של סידני וסלואן, שהדיאלוגים הטעונים שלהם רק מעמידים באור יותר מגוחך את פני הכלב שסידני עושה בקביעות כשהיא עצובה.

הדברים הללן, בסופו של דבר, הופכים את רוב התלונות שהוצגו בכתבה הזו לחשובות פחות. הסיבה לכך היא שאף על פי ש"זהות בדויה" רחוקה מלהיות סדרה מושלמת, היא אף פעם לא כיוונה לרמת האמינות של סדרות המתח הכבדות יותר שרצות על המסך. "זהות בדויה" פשוט נמצאת כאן כדי להעביר 40 דקות של כיף, ובין סצינה קיטשית אחת לשניה, היא מצליחה לעשות את זה.



כך שלמרות המופרכות של העלילה, עדיין מקונן בכולנו הרצון לדעת איך כל הסיפור הזה בדיוק הולך להסתיים. העלילה הקשורה ברמבלדי אולי חסרת כל הגיון, הסיפור על אמא של סידני הוא אולי מעט צפוי מראש, אבל אני אזקוף את העובדה הבאה לזכותה של "זהות בדויה": בשורה התחתונה, בכל זאת הצלחתם לסקרן אותנו.

אז אנחנו נשב, נחרוק שיניים, ונחכה בשקט. אומרים, אחרי הכל, שהעונה השנייה היא קצת טובה יותר.