"שים לב, יש לי רעיון"
"דבר"
"כתבת הסיום של פרויקט 'לפרוש בשיא' תהיה כתבה על כלום"
"על כלום?"
"כן, על כלום. זה רעיון מהפכני, תאמין לי. לכל הכתבות יש נושא כלשהו, נכון?"
"נכון"
"אז לכתבה הזאת לא תהיה נושא. זו תהיה כתבה על כלום"
"אני לא מבין"
"נניח שהכתבה מתחילה בדיאלוג, אוקיי?"
"אוקיי"
"ואז היא מסתיימת"
"ולא קורה שום דבר באמצע?"
"שום דבר"
"אבל זה משעמם"
"זה גאוני, תאמין לי".
"אבל חייב להיות משהו!"
"לא! כלום!"

הלללו, ניומן. לה לה לה. ברוכים הבאים לכתבה על כלום. דאטס רייט, כתבה על כלום. כתבה שלא תעסוק בכלום. היא לא תעסוק בהומואים (לא שיש בזה משהו רע), היא לא תעסוק באנשים קרחים (או בארט ונדליי, ונדליי!!), היא לא תעסוק בכפתורים בחולצה (או בפיסול בפוסילי), היא לא תעסוק בהבדלים בין נשים לגברים (או בין קוזמואים לניומנים), בקיצור, בכלום.

ובכל זאת, מכיוון שאי אפשר לכתוב בליל חסר משמעות של מילים (אפשר, אבל זה לא נראה טוב במיוחד: חתול, ללכת, מכנסיים שחורים, מרק, מנגו, קטשופ, יומן אלקטרוני, רקוויאם לחלום, ריקוד, צלצול, פעמון, פצוע, אנגלי, מחזיק מפתחות, שולחן, ארמואר, מעיל פרווה, נחיתת אונס, רופא שיניים יהודי שמספר בדיחות לא מצחיקות. רואים? זה לא שווה הרבה), כתבה זו, במקום לעסוק בכלום, תעסוק בסדרה על כלום.

"סדרה על כלום" - כך הציגו ג'ורג' וג'רי את הסדרה "ג'רי" עבור מנהלי NBC בכאילו-שיחזור שבצעו ב"סיינפלד" על סיפורה של הסדרה עצמה. סדרה שמתעסקת בדברים הקטנים של החיים, בשטויות חסרות המשמעות של קיומנו, סדרה על קטשופ ועל האריזה שבה הוא מגיע. כלום, נו.



"סיינפלד" היתה סיטקום במלוא מובן המילה ועל כל המשתמע מכך. קומדיית סיטואציות, סדרה שבנויה על בסיס מצבים קומיים אליהם נכנסים הדמויות. רק שבסיינפלד, אותם מצבים היו מוכרים ברמה זו או אחרת לכולנו. נושאים כמו מוסכמות חברתיות, קודי נימוס בסיסיים, כללי התנהגות אלמנטריים, והדברים הקטנטנים מחיי היומיום שקורים לכוווולם. ורמת ההזדהות היתה כה עמוקה וקולעת, שהיא מתעלית על גבי מחסומים כמו תרבות, שפה, גיל, מין וגזע. אתם חיים כאן, בעולם? לפחות פרק אחד של סיינפלד תיאר סיטואציה מתוך קורות חייכם.

ג'רי, ג'ורג', איליין וקריימר הן לא דמויות סיטקום רגילות. אף אחת מהן לא יפה במיוחד, או נחמדה במיוחד, כולן קטנוניות, כולן מוקצנות, כולן פגומות כך או אחרת. היטיב לבטא זו השופט שדן אותן לכלא בפרק סיום הסדרה: "אין לי מושג איך ובאילו נסיבות מצאתם אחד את השני, אבל האדישות המופגנת וחוסר ההתחשבות שלכם לכל מה שהוא טוב והגון מערערים את היסודות הבסיסיים עליה בנויה החברה". בניגוד ל"חברים" או לשאר הקומדיות הטיפוסיות, את הצופה הממוצע לא מעניינות אישית אף אחת מארבע הדמויות הללו, כמו שאכפת לו דווקא ממה שקורה להן.

בואו נלך רגע לשורה התחתונה. "סיינפלד" לא קפצה מעל הכריש. מעולם לא. מי שטוען אחרת מתבלבל או לא מבין מה זה כריש בדיוק. "סיינפלד" נמצאה תמיד כל כך גבוה שאף כריש, אפילו הנועז ביותר, לא יכול היה להתקרב אליה, אפילו שהיו כאלה שניסו פשוט להתחכך בהצלחתה.

ואם אתם מבקשים את ההוכחה האחת והיחידה שצריך בשביל הטענה שבפיסקה הקודמת, מספיק אם תיזכרו באותו יום שישי לפנות בוקר (שעון ישראל), היום בו ערוץ 3 שלנו שידר בשידור ישיר את פרק הסיום הסופי בהחלט של "סיינפלד". כנראה שצריך להגיד את זה שוב: הצופים בארץ ראו יחד עם האמריקאים את הפרק האחרון בכיכובם של ארבעת המופלאים. יחד. לא חודש אחרי, לא יומיים אחרי, לא למחרת. יחד. שידור ישיר. פריבילגיה שהיתה שייכת עד כה רק לצופי האוסקר והאמי. אחת מרשתות הכבלים באמריקה אפילו החשיכה את המסך בזמן השידור ההיסטורי, פשוט כי ידעה שממילא אף אחד לא יצפה בה בזמן שהגברת השמנה (ניומן, סביר להניח) שרה את אקורד הסיום שלה.



אללי, פתאום נדמה שזה היה באיזה יקום אלטרנטיבי או משהו. כמו אז, בפרק שבו ג'רי, ג'ורג' וקריימר פגשו את מקביליהם ב-Bizarro world.

אבל אנחנו סוטים מהנושא.

המקום: ניו יורק. הזמן: סוף שנות השמונים, תחילת התשעים. סטנדאפיסט אחד קטן ואובססיבי מדי לניקיון עושה את המעבר מפאבים חשוכים אל הטלוויזיה הנוצצת והזוהרת. אמרו עליו שאין לו כישרון משחק, אבל הוא המשיך לשחק עם החיוך-החצי-מבוייש התמידי שלו, אמרו על הסדרה שהיא בכלל לא משהו, אבל היא הצליחה לעשות מה שאף אחד אחר לא הצליח לעשות לפניה.

ההתחלה היתה קשה. הפיילוט נראה מוזר ולא מקצועי (אולי כי לטייס היה משהו אישי נגד ג'רי), איליין עוד לא ממש היתה בתמונה והמוזיקה - הו, המוזיקה - היתה משהו ביזארי ושונה לחלוטין מהמוזיקה שהיום כל כך מאפיינת את "סיינפלד". או אפיינה. אותו פיילוט, שנקרא בכלל "The Seinfeld Chronicles" ושודר ביולי 89', כמעט גרם לסגירת הבאסטה, ורק אלוהי הטלוויזיה יודע איך היתה נראית הטלוויזיה שלנו היום, אם כמעט שנה שלמה לאחר מכן לא היה מגיע הצ'אנס הנוסף.

וגם כן צ'אנס זה היה. ארבעה פרקים מסכנים קצת לאחר סיומה של עונת השידורים הרגילה בארה"ב, פרקים ששודרו במהלך חודש יוני של 1990. וכאילו לא די בכך, העונה הבאה של הסדרה החלה רק כממלאת מקום, בינואר של 91, והכילה רק 12 פרקים. אם האירועים הללו היו מתרחשים עשור אחד קדימה, יש סיכוי גדול מאוד שחרב הביטול היתה מונפת על הסדרה כבר בשלב הזה, או אפילו קודם לכן.

אבל כבר אז, למרות כל המכשולים, הראתה "סיינפלד" סימנים ראשונים של גאונות. עדיין לא הכל דפק, נכון, אבל לארי דיוויד וג'רי סיינפלד השכילו ליצור שילוב של הומור מושחז, עלילות מופרכות ודמויות מטורפות במיוחד. הפרק "הערת הפוני" (רק דוגמא) מיצב את הסדרה ככזאת שלא בוחלת בבישול פרות קדושות ואכילתן לעיני המצלמה המתלהבת, בזכות נושאים כגון "האם ההערה היא שהרגה את אורח הכבוד?", "האם יש טעם ללכת ללוויה או לוותר עליה וללכת למשחק אליפות בסופטבול?" ו"כמה זמן צריך לחכות לפני ששואלים את האלמנה שעוברת לאריזונה מה היא עושה עם הדירה שלה?".

"סיינפלד" המשיכה לעסוק במוות כבדרך אגב (מותה של ארוסתו של ג'ורג', סוזן), בעניינים של התנהגות מוסרית או שלא (המקרה בו לא עזרו הארבעה לאדם שנשדד בפרק האחרון הוא הדוגמא הבולטת ביותר, אבל יש עוד דוגמאות. וכל כך הרבה. הקטע עם ג'ורג' שבורח משריפה תוך כדי רמיסת נכה ילדים וטף, למשל), ולצד עניינים הרי-גורל אלו גם בשטויות (צורת קבלת הפנים, מה היא בעצם אומרת?; האם הזמנה לקפה בחצות הלילה היא רק הזמנה לקפה? כשאת אומרת "You are SO Beautiful", למה את מתכוונת?; ואיך קריימר מצליח להרוויח כסף מבלי לעבוד?)



שמעתי מישהו בקהל אומר "קוזמו". מי זה היה? קום, קום, בבקשה. מה רצית להגיד? שהסדרה קפצה מעל הכריש כשהתגלה השם האמיתי של קריימר? שב, שב. בוא אני אסביר לך למה אתה טועה, וגם להוא בשורה מאחורה שהולך דווקא לכיוון של "ודוהב ךופהה קרפה".

קודם כל, חשוב להדגיש. קוזמו קריימר הוא רק אחת הסיבות להצלחה האדירה של סיינפלד. הטירוף שלו, ה"אני לא מוגבל או דפוק. אני לא חושב צעד אחורה, אלא דווקא צעד אחד קדימה" כפי שאמר מייקל ריצ'רדס באחד הראיונות בהם נשאל על הדמות, השיער הלא ברור, הכניסות לדירה של ג'רי, הגידי-אפ וכל אלפי השטיקים האחרים - כל אלה היו גורם מרכזי מאוד בסדרה, אבל "סיינפלד" לא התבססה רק עליו. כי סדרה שהיתה רק "קריימר" היתה נופלת, וחזק. בעצם - למה ללכת כל כך רחוק? זה כבר קרה. זוכרים את "המופע של מייקל ריצ'רדס"? כן, זוכרים? חבל. כי את מייקל ריצ'רדס אסור לזכור כבלש הנוירוטי ויק נרדוזה, אלא דווקא כקוזמו קריימר, הצלע הרביעית של אחד הקאסטים הכי טובים שנראו אי פעם על מסך הטלוויזיה. הגדולה של קריימר היתה בעיקר בכימיה שלו עם שאר הדמויות. ג'רי, ג'ורג', איליין וקריימר איזנו זה את אי שפיותו של זו וגרמו לעסק, בצורה מגובשת לחלוטין, להמריא כל כך גבוה.

ומכיוון שאי אפשר לזקוף את ההצלחה לזכותו של קריימר בלבד, הרי שאי אפשר לומר שברגע שהדמות מיצתה את עצמה, הסדרה מיצתה את עצמה. כי לאורך השנים, היו ל"סיינפלד" כל כך הרבה רגעי שיא, ומדובר ברגעי שיא מאוד מאוד גבוהים, אלא שבכל פעם, כל שיא שעבר, תמיד ידענו שיבוא רגע השיא הבא.

הפרק בחניון, ההתערבות, המנגו, החילוף (מאנז'-אה-טרואה) הנאצי של המרק, הפרק ההפוך, תשובה מוחצת, היפוכו של דבר (הפרק שבו ג'ורג' מחליט לעשות ההיפך ממה שהאינסטינקט אומר לו) - כל אלה הם אמנם רגעי שיא, אבל לא כאלה שהביאו את הפרק שבא אחריהם לתהומות הנשייה. הפרק העוקב פשוט החזיר את הסדרה למסלולה הטוב, וזאת בניגוד לפרקים הבאמת באמת מעולים. והיו כל כך הרבה פרקים מעולים.

קחו לדוגמא את סאגת האירועים שהובילו את קריימר לברוח בסיום העונה השלישית (העונה המלאה הראשונה) להוליווד, או את כל הקטע שבו ניסו ג'ורג' וג'רי למכור את הפיילוט ל-NBC, אירועים שהתבססו על אירועים אמיתיים שעברו ג'רי ולארי דיוויד במטרה למכור את "סיינפלד" לאותה NBC. למעשה, אם רוצים להמשיך ולתת דוגמאות לפרקים מצוינים, פשוט אי אפשר. לא כי אין. יש, ואפילו הרבה, אלא פשוט כי אי אפשר להזכיר כל כך הרבה. מספיק רק לציין את מטבעות הלשון שנחרטו כה חזק בזכרוננו, בשביל לעורר עולם ומלואו. ארט ואנדליי, "הביולוג הימי", מיסטר פיט ומיסטר פיטרמן, Puffy shirt, "סוזי!", ספאנג' וורת'י, "The Kiss Hello", בוסקו, "סקס, טו סייב דה פרנדשיפ", "פאני גאי, רייט היר!", "ג'ורג' איז גטינג אפסט", "תאמינו או לא, ג'ורג' איזנט אט הום", "גט אאוט!", "מייבי דה דינגו אייט יור בייבי", "הוצ'י מאמה", "סרניטי נאו", "סבן!", "סטלה!" - הרשימה פשוט בלתי נגמרת.



אפילו פרק הסיום, שלצער רבים לא מצליח לעמוד בסטנדרטים שהעמידו 178 הפרקים שלפניו, לא היה פרק נורא ואיום. הוא פשוט לא מימש את הפוטנציאל שלו, אבל חתם בצורה יפה תשע שנים מדהימות למדי.

אז כריש כריש שעל הקיר, מה אומרים גולשיך? איזהו הפרק היפה ביותר בממלכת ה"סיינפלד"? מיהו המאסטר אוף דה דומיין? מיהו הקינג אוף דה קאסל? מתוך 1350 המצביעים, 36.5% סבורים שהסדרה מעולם לא קפצה מעל הכריש. איך זה בהשוואה לסדרות אחרות שהוצגו בפרויקט? לא רע, אבל גם לא טוב במיוחד (ראו טבלה בהמשך). 12% הלכו על פרק הסיום כרגע הקפיצה ודי קשה להאשים אותם (אם כי, אם מתעלמים מפרק הסיום ומהטינה המוצדקת כלפיו, הרי שקרוב ל-50% סבורים שהסדרה לא קפצה מעל הכריש במהלך כל תשע עונותיה), אחד הגולשים היטיב לסכם את הטענה הזאת במשפט אחד: "They were in jail. What kind of Seinfeld spirit is that?". גולש אחר נותן פירוש אחר, יצירתי יותר לפרק הסיום: הוא טוען שהמטוס בו הם טסו אכן התרסק והמשפט שנערך להם, נערך בשערי גן העדן, כשהכלא בו הם סיימו הוא למעשה הגיהינום. "הומור שחור, סיום גאוני, מעולם לא קפצה" - מסכם אותו גולש.

9% הגדירו את רגע הקפיצה כרגע (המשמעותי) בו לארי דיוויד עזב את הסדרה (הוא עזב בסיומה של העונה השביעית את משרת הכתיבה, אבל המשיך לעשות את קולו של ג'ורג' סטיינברנר בשני פרקים בעונה השמינית. מהצד השני, האירוני משהו, הוא זה שחזר כדי לכתוב את פרק הסיום, שנחשב ע"י רבים כגרוע), מותה של סוזאן הטריד 7% נוספים (ואכן, היה מדובר בחציית גבול נוספת של הסדרה, חצייה שרבים סלדו ממנה), ו-5% שנאו אותה מיומה הראשון (יש גם אנשים מוזרים).

31 גולשים ציינו את הפרק ההפוך כרגע הקפיצה (ושוב עולה השאלה אם הם אהבו את הפרק או שנאו אותו), 29 גולשים התייחסו לתשואות שקיבל קריימר בכל פעם בה נכנס לדירתו של ג'רי, 27 הלכו על חשיפת שמו הפרטי של קוזמו קריימר ו-26 גולשים מתייחסים לסיטקום "ג'רי". רגעי כריש נוספים לדעת גולשי האתר: קריימר מורח את עצמו בחמאה, האירוסין של ג'ורג' עם סוזאן, ניומן, "ההתערבות", שריפת הדגל של פורטו ריקו (פרק שעורר מהומה לא קטנה ותקופה ארוכה לא שודר בסינדיקציה), הפיכתו של ג'ורג' מבכיין וחסר ביטחון לעצבני וצווחן, היעדר הסטנד-אפ של ג'רי בפתיחת הסדרה והרגע בו הסדרה הפסיקה להיות על "כלום" (ויש עוד, אגב. ידה ידה ידה, למשל).

"כבשתי אותם, ג'רי, הם אהבו אותי"
"ואז?"
"איבדתי אותם. בדרך כלל יש לי הערה אחת טובה במהלך ישיבה, אבל בסוף היא קבורה מתחת לערימת מפלות ומשחקי מילים גרועים".
"כושר משחק, ג'ורג', כשתגיע לרגע השיא, אמור לילה טוב ולך".

ככה זה. כמו שג'ורג' היה צריך ללמוד על בשרו, הכל קם ונופל על פרישה בשיא. בדיחה אחת טובה שלו, ואחריה כמה גרועות - הרושם של הבדיחה הטובה נמחק. אם תפרוש אחרי הבדיחה הטובה האחת, תיזכר כמשהו נשגב ואדיר. זו הסיבה שלג'רי היה כל כך חשוב לפרוש בשיא.

"אול רייט, דאטס איט פור מי" צורח ג'ורג' בהתרגשות כשהוא מצליח, מאוחר יותר באותו הפרק, (שהיה מטאפורי משהו לסיומה של הסדרה - מדובר ב"הצריבה", פרק מאמצע העונה האחרונה), לספר בדיחה אחת מוצלחת ופשוט לפרוש מהישיבה, משאיר אותם באווירת "הבנאדם הזה פשוט הורס מצחוק". וזה בדיוק מה ש"סיינפלד", הסדרה, עשתה עבור קהל הצופים הנאמן שלה. היא פרשה מהנוף הטלוויזיוני, משאירה את אותו קהל באופוריה מסויימת.



כשמסתכלים על "סיינפלד" במונחים של "לפרוש בשיא", המסקנה היא ברורה: ג'רי סיינפלד אכן הצליח לעשות את מה שרצה: לפרוש בשיא. שיא של רייטינג, שיא של הצלחה, שיא של תשלום לקאסט הקבוע, שיא של הומור, שיא של עניין, שיא של יצירה. גם אם העונה התשיעית היא לא העונה הטובה ביותר של הסדרה (והיא בפירוש לא, אם כי, תהרגו אותי אם אפשר בכלל לבחור עונה אחת, שכמכלול היא העונה הטובה ביותר), הרי שמדובר בעונה מצוינת, עם רעיונות משובחים, וביצוע קורע מצחוק. מספיק לציין את הפרקים "שלווה עכשיו", "הקול", "מרב גריפין מארח", "הבגידה" (הפרק ההפוך), "ההתנצלות", "הצריבה" ו"הפרוגר", כדי להבין שכוחם של רביעיית המופלאים עוד היה במותנם.

אם יש מישהו שידע לעצור הכל, להגיד "תודה רבה, היה כיף, דאטס איט פור מי!" - ולפרוש בשיא, הרי אלו ג'רי, איליין, ג'ורג' וקריימר.

ולנו לא נותר להתענג על 180 הפרקים הקיימים, לעטות על פנינו סבר פנים זועף במיוחד ולהגיד "נו מור סיינפלד פור יו. קאם באק - און סינדיקיישן! נקסט!"

וגוד נייט, ג'אגדיש.





להלן טבלה קטנה המפרטת עבור חלק מהסדרות שהוצגו במהלך פרויקט "לפרוש בשיא", את מספר הגולשים הכללי שהצביע עבור הסדרה, את מספרם של אלה שחשבו שהסדרה לא קפצה מעל הכריש ואת האחוזים של אלה מסך כל המצביעים, כשסדר הסדרות הוא מהגבוה ביותר (כלומר, הסדרה שקיבלה את המספר הגבוה ביותר של אחוזים שחושבים שהסדרה לא קפצה) לנמוך ביותר.

—
—
תוכנית—
מספר מצביעים—
לא קפץ—
אחוזים—
—
משפחת סימפסון—
2404—
1504—
62.5—
—
חוק וסדר—
472—
231—
48.9—
—
מופע שנות השבעים—
364—
159—
43.7—
—
סאות' פארק—
530—
225—
42.4—
—
סיינפלד—
1350—
492—
36.4—
—
אנג'ל—
355—
101—
28.4—
—
תיקים באפלה—
1470—
410—
27.9—
—
באפי, קוטלת הערפדים—
2824—
771—
27.3—
—
דוסון קריק—
410—
92—
22.4—
—
אי.אר.—
860—
184—
21.4—
—
דרו קארי—
354—
74—
20.9—
—
חברים—
1852—
382—
20.6—
—
פרייז'ר—
519—
95—
18.3—
—
סקס והעיר הגדולה—
509—
88—
17.2—
—
אלי מקביל—
728—
96—
13.2—
—

וכאן זה נגמר. תודה רבה, היה כיף, דאטס איט פור מי, נו מור לפרוש בשיא פור יו. קאם באק וכו'. היה מתיש ("עוד מעט כבר יום רביעי, איזו כתבה מעלים?"), היה כיף (לראות קטעים מפרקים של "סיינפלד", "סימפסון" ו"באפי" - זה תמיד כיף), היה מחכים (לשוטט באינטרנט זה נחמד. לומדים דברים לפעמים), היה מוזר (איך בכלל קופצים מעל כריש? מה קדם למה, הפונז או הכריש?, רגע כריש זה רגע מעולה שאחריו אין ברירה אלא לרדת, או רגע נוראי שבגללו הסדרה תרד לטימיון?), היה טוב ("להירצח ע"י פיראטים זה טוב", "אבל אני לא רוצה להיות פיראט!"), היה יוסי (באמת אין לנו כותב בשם יוסי באתר, מישהו רוצה?).



תודה למי שהעלה את הרעיון מלכתחילה (כן, ג'ירפה, אני מדבר אליך), תודה לכל מי שזרק רעיונות ושאל שאלות, תודה לכל מי שהשתתף בכתיבת הכתבות עבור הפרויקט (שלמקו GRAS, טיימר, עידו ישעיהו, איתן גשם Shlamko JR, ו-Slayeret. אתם גדולים, כולכם), תודה לכל המגיבים למיניהם ותודה לכל הקוראים השקטים.

מי יתן שסדרות חדשות יקבלו קצת יותר קרדיט ולא יעופו אחרי שני פרקים בלבד, מי יתן שסדרות לא מוצלחות לא יצליחו מדי, ושסדרות כן מוצלחות ידעו לעשות את מה שלימד אותנו המאסטר ג'רי: לפרוש בשיא.


קוסטנזה, ג'ורג' קוסטנזה
חזרה אל פרויקט "לפרוש בשיא"