"היי, עידן, חמצנת את השיער!"
"כן, לא חשבתי שתשים לב"
"היתה לזה סיבה מיוחדת, אם מותר לי לשאול?"
"לא, סתם. לא משהו מיוחד"
"אה. נו, טוב, לפחות חזרת לשורשים שלך".

מעולם לא הייתי בהקרנה פעילה. מעולם לא ראיתי את פרק המחזמר המפורסם של באפי. אבל אחרי המלצות כל כך חמות ואינספור סיפורים על "מה בדיוק הלך בהקרנה הפעילה של שנה שעברה", הסכמתי לעשות השתלמות קצרה עם העונה השישית של "באפי", על מנת לרכוש את הידע המוקדם הדרוש על מנת לצפות כהלכה במחזמר.

אז הלכתי וראיתי את פרק המחזמר, כהקדמה, כדי לנסות ולהבין מי נגד מי, ובאיזה הקשר. כפי שאתם יכולים לנחש, היה פרק מעולה. אבל עדיין תהיתי מה בדיוק יתרחש בהקרנה הפעילה הזו. זו שכל הפורומים של "באפי" באינטרנט מדברים עליה. זו שכמעט שאי אפשר היה להשיג לה כרטיסים בערך ארבע דקות אחרי שנפתחו הקופות. בדרך, הספקתי לשמוע על לא-מעט גימיקים שנעשה בהם שימוש במהלך ההקרנה הפעילה לפני שנה, כמו השימוש בבובת הקרטון של ספייק כתחליף לדבר האמיתי (כן, שום דבר לא יכול להחליף את הדבר האמיתי, אני יודע) ושלט ה"צונזר" של Star World במהלך סצינת ה"שירה" של ווילו וטארה. לא שזה עזר לי במשהו, אבל היה לי מושג קלוש למה אני הולך.

"עידן, אני כבר עומד בתור. מפוצץ כאן. איפה אתה?"
"וואו, אה... אל תשאל. יש כאן בלגן לא נורמלי. אני מקווה שאני אוכל להגיע להקרנה, בכלל".
"נו, אתה לא רציני. מה קורה שם?".
"תעזוב, אני לא יכול לדבר על זה עכשיו. אני אסביר לך את זה אחר כך".
"טוב, ננסה לשמור לך מקום במשך כמה שיותר זמן".



העומס בכניסה לאולם הוא לא משהו שיצא לי לראות הרבה במהלך פסטיבל אייקון האחרון. עובר אורח היה עלול לחשוב שאורסון סקוט קארד קפץ לביקור פתע באולם, או שמחלקים שם סופגניות בחינם. סופגניות שעשויות מדולרים.

אחרי קצת דחיפות ישראליות הגונות (עם או בלי רגש), הצלחנו להידחס לאולם ולמצוא מקום פנוי. תיק ממוקם-אסטרטגית הצליח לשמור מקום לחבר המאחר שלנו - עידן דקל. אבל כשכבו האורות, ושוטר אחד, שבמציאות הוא בכלל לא שוטר וקוראים לו ישי, התחיל להסתובב ברחבי האולם עם מגפון ולצוות על אנשים להישאר בשקט, נטשנו את התקווה. אבל מי אנחנו שניתן למבריזן אחד להפריע לנו ליהנות? וכך, לאחר שליחת הודעת SMS קצרה שאומרת לבחור איפה בדיוק אנחנו יושבים (נו, במקרה שהוא יגיע), התחלנו לצפות במחזמר.

"היי, תראה, גם השנה הם משתמשים בבובת הקרטון בתפקיד ספייק"

האולם משתתק. על הבמה מסתדרים להם משתתפי המחזמר, ומתחילים להעביר ביניהם חישוק בהתאם לקרדיטים שעל המסך. ללא כל הקדמות מיותרות, הם קופצים מיד ל- Going through the Motions, ואורטל, חמושה ברובה מים מאיים במיוחד, יוצאת לחסל כמה שדים. הנה אנחנו מתחילים.

אף על פי שציפיתי לכך מראש, זה עניין שונה לגמרי לשמוע על ההקרנה הפעילה, ולראות אותה מתרחשת מול העיניים, כש- 400 אנשים מסביבך מדקלמים את המילים. ניסיתי להלחם בזה, אבל אחרי לא יותר משלושים שניות של אורטל-בתפקיד-באפי, המוח שלי חטף עומס יתר מכל הדברים הקטנים שניסיתי לשים לב אליהם בו-זמנית: עם הפרק על המסך, האנשים באולם והניואנסים המשעשעים הקטנים של ההופעה על הבמה, נאבקתי להישאר בקשר עם המציאות.

אה, אבל זו היתה רק ההתחלה.

לאחר ההופעה של אורטל (עם ליווי מצודד ועם הרבה הרבה רגש), הגיע הזמן לעבור לסצינה משותפת, בה כל המשתתפים התחילו ללוות את השיר “I’ve got a theory”. כמעט כל הצוות התחיל להופיע כהלכה לראשונה בסצינה הזו: אילן שמעוני בתור הג'יילס הכי משכנע שתראו אי פעם (חוץ מג'יילס, כמובן), יוני בתור זאנדר, חן בתפקיד טארה ודניאלה בתפקיד ווילו. אבל יותר מכולם, כיכבה בסצינה הזאת דפנה עם חבורת השפנפנות שליוותה אותה. היה טוב, היה יוסי, אבל לפני שהספקנו להתאושש, כבר השיר הספיק להיגמר, חן / טארה ודניאלה / ווילו הספיקו לעזוב את הבמה, ורייצ'ל, כפילת דון הקלפטומנית (כאילו, דון היא קלפטומנית, לא רייצ'ל) זינקה לה לבמה. אחרי שהוציאו את החרדל החוצה.



קאט. חזרנו לווילו ולטארה. או חן ודניאלה. כל כך קל להתבלבל. אתם יודעים שהיה כאן איזשהו שיר, ואפילו אחד שבוצע בצורה נהדרת, אבל לא זה הדבר שליווה את הצופה המופתע לאחר שהוא יצא מן האולם. אתם יודעים על מה אני מדבר. אבל רק למקרה שלא הייתם שם כדי לראות את זה, נזכיר את זה בכל זאת: אני מדבר על שלט ה"צונזר" הגדול של Star World, שהוסר, ופינה את מקומו לנשיקה של חן ודניאלה.

אם הייתם מקשיבים טוב, אולי הייתם מצליחים לשמוע "פוף" חרישי באותו רגע. אתם יודעים, מסוג הרעשים שעלולים להיגרם, למשל, ע"י קוצב לב שנשרף באופן ספונטני.

מכאן, עברנו לריקוד של דפנה ויוני בתפקיד אניה וזאנדר, שהצליחו לשחזר בדייקנות מעוררת הערצה את השיר “I’ll Never Tell”, ואת תנועות הריקוד שלו. עוברות עוד כמה דקות. קרן מנסה לשכנע את ישי שהיא מרטי נוקסון ושלישיית מכשפות ברקע פוצחת בריקוד מטאטאים קצר. בערך כאן, הקהל מתחיל להיכנס למתח לקראת הרגע הכי מסובך מבחינה לוגיסטית במחזמר: השירה של בובת הקרטון של ספייק.



על המסך, באפי נכנסת לקבר של ספייק. על הבמה, מתכוננת בחורה בשם מטר ללכת לישון. בצד השמאלי של הבמה, נעמדת לה בובת הקרטון של ספייק, לשמחתה של מטר. השיר מתחיל. מטר מתחילה לרקוד עם בובת הקרטון של ספייק. ואז ספייק האמיתי מתפרץ לבמה.

"תגיד, זה רק אני, או שהבחור הזה נראה ממש כמו עידן דקל?"

השנה, לא רק שזהותו של השחקן המשחק את ספייק נשמרה בסודיות מוחלטת עד לרגע ההקרנה הפעילה, היא לא התגלתה גם עד כעשרים דקות לאחר תחילתה. יותר מחודשיים הוסתרה זהות השחקן אשר ישחק את דמותו של ספייק בתוך סבך קונספירציות ועלילות שווא, אשר הצליחו למנוע מכולנו ("רובנו" תהיה מילה יותר מדויקת בקטע הזה) לגלות כי בובת הקרטון היא בסך הכל ממלא-מקום, וכי השחקן האמיתי המשחק את ספייק בהקרנה הפעילה הוא... ג'יימס מרסטרס! או לפחות, הדבר הכי דומה שהצליחו למצוא בשביל להחליף אותו: עידן דקל.



לקרוא לרגע הזה "הפתעה" לא ממש יעשה לו צדק. במשך כחודשיים תמרנו מארגני המחזמר את חברי הקהילה בארץ על מנת למנוע מהם לגלות כי עידן הוא האדם אשר ישחק את ספייק. במפגש המפוצל, התנהג עידן כאילו הוא לא מכיר כמה מהחברים בהפקה, וכל עדות שחברי ההפקה שחררו הצביעה כי בובת הקרטון היא זו שהולכת לתפוס את המשבצת המבוקשת הזו גם בהפקה הנוכחית.

אבל גם כשההלם עבר והדמיון הפיסי בין הספייק שהופיע על המסך לספייק שהופיע על הבמה הפסיק להרשים, מחיאות הכפיים עדיין לא נפסקו. הסיבה לכך היתה שהבלונדיני שיחק ספייק מצוין, ושלוש דקות לאחר שהוא הופיע, נשים בקהל כבר רצו לעשות לו ילד.

גלי ההערצה הספונטניים הללו ממש לא הורידו מערכם של המשתתפים אשר עלו לבמה לאחר מכן. ראשונה הפתיעה רייצ'ל (או יותר נכון, הפתיעה רק אנשים שלא היו בהקרנה הפעילה הקודמת של המחזמר) בביצוע הריקודון (אהא! איזה משחק מילים משעשע! אוקיי, אני שותק עכשיו), קודם בלי ואז עם אסף רזון בתפקיד השד סוויט, חמוש בשמלת הנצנצים הכחולה אותה תרמה אמה של חן / טארה להופעה.



השחזור המצוין של סצינת הריקוד הזו עמדה בניגוד מוחלט לסצינה שהגיעה אחר כך. לא שסצינת השירה של (אילן שמעוני בתפקיד) ג'יילס, שעמד בדרכה של (אורטל בתפקיד) באפי לא היתה מצוינת, אבל מה שהתרחש על הבמה באותם רגעים לא יכול להיקרא "שחזור מדויק". למעשה, הפרשנות אותה נתנו המשתתפים למילות השיר (לפיה, אילן שמעוני דחף מעליו את אורטל, לאחר שזרק עליה כמה סכינים חד-פעמיות) הפכה לרגע המצחיק ביותר בהקרנה.

דבר הוביל לדבר, חן ואילן שחזרו את השירים המשולבים של טארה וג'יילס, לפני שהמשתתפים כולם הצטרפו לשיר ההליכה באש המרגש (שוב, על הבמה ועל המסך כאחד). ברגעי הסיום של הפרק, זכינו לראות את אורטל (עם גיבוי, כמובן) מבצעת את הריקוד האחרון של באפי עם נאמנות מצוינת למקור, שורה של שלטים מצחיקים העונים על השאלה “Where do we go from here?” (האלטרנטיבות: קליבלנד, מסיבאפי 2004 ולוס אנג'לס, לא בהכרח בסדר הזה) וכמובן, את נשיקת הסיום המרגשת.



שאגות הקהל הצליחו, בשלב הזה, להשתתק למשך מספר דקות על מנת שמארגני המחזמר יצליחו להקרין את סרט "מאחורי הקלעים" אותו הם הכינו בזמן החזרות המרובות. כשזה נגמר, אפילו שרשראות לא הצליחו לעצור את קהל המברכים והמעריצים מלהתנפל על משתתפי המחזמר בקריאות "אתם גדולים!". מחיאות כפיים הציפו את האולם, תור ארוך של מעריצות השתרך בניסיון להצטלם עם ספייק הישראלי ושלל ברכות נמסרו למשתתפים. והאמת? זה הגיע להם, ואפילו זה לא היה מספיק.

הסיבה לכך, למקרה שלא העברתי את ההתלהבות עד עכשיו, היא שלא היה צד אחד של ההפקה שלא היה עשוי בצורה הטובה ביותר. אם לא טרחתי לציין כאן משהו, זה לא מכיוון שלא מגיע לו, אלא מכיוון שהמטען שההופעה הזו הנחיתה על הצופים יכול בקלות לפגוע בבהירות של כל אדם אשר יצא ממנה. מדובר בהופעה אשר השרתה על הצופים את סוג האופוריה שבדרך כלל ניתן להשיג רק בעזרת צריכה מוגזמת של כימיקלים לא חוקיים. ועל כך, מגיע למשתתפים, מכל הלב, לשמוע הרבה מאוד פעמים את הביטוי "כל הכבוד", על כל צורותיו. אם תגלו שבחודש הקרוב הולכת להיות עלייה רגעית בהזמנות של פס-קול המחזמר בארץ, אתם יודעים בזכות מי זה קרה.

אפילו גורם קטן של גאווה לאומית נכנס לעניין, מכיוון שבאף מדינה אחרת בעולם לא ניסו המעריצים של הסדרה לעשות את מה שנעשה באייקון הנוכחי. אז נכון, אפשר להגיד שזה קורה בגלל ש"הם לא מספיק פסיכיים", אבל האמת היא שקיימים מעט מאוד אנשים שהם מגובשים מספיק, ומוכנים להשקיע את המאמצים הנדרשים על מנת להצליח להשיג את מה שהקהילה הישראלית השיגה במהלך ההקרנה הפעילה הזו.

ולבסוף, בתשובה לשאלה הנצחית העולה בסוף הפרק המוסיקלי עצמו (אז לאן אמרנו שאנחנו הולכים עכשיו?), אתם יודעים מה אנחנו רוצים עכשיו. עותק מההקלטה של ההקרנה הפעילה. על DVD, אם אפשר. ואם זה לא יקרה, אנחנו לפחות רוצים לראות את רובכם מבצעים את ההקרנה הפעילה הזו... כן, הנה הקלישאה שבלעדיה אי אפשר לסיים כתבה על פרק המחזמר מגיעה... פעם נוספת, עם רגש.