יש סדרות שמצליחות לגרום לך להתאהב בהן כבר מן הפרק הראשון. סדרות שמושכות אותך אליהן בצורה בלתי מוסברת וגורמות לך לעצב את סדר היום שלך לפיהן. אבל ישנם מקרים עצובים בהם הקסם מחזיק רק עונה אחת. עונה מצוינת, מהנה וקסומה, אבל עונה אחת בלבד. וחבל, כי במקום להפוך לסדרה שתיזכר בחיבה על ידי חובבי טלוויזיה בזכות האיכויות שלה, אותו מוצר עלול להפוך ל"עוד סדרה" שזוכרים אותה, אבל לא בהכרח לטובה.

לעומתן, ישנן סדרות ש"משנות כיוון" בשלב מסוים בחייהן, בדרך כלל עקב שיקולי רייטינג. כלומר: לאחר שהתחילו בפורמט מסוים הן עוברות "מתיחת פנים" והולכות לכיוון אחר, לרוב צהבהב ועסיסי יותר. סדרות כמו "בוורלי הילס 90210" ו"מלרוז פלייס" החלו את דרכן כשהן מנסות להעביר רעיונות מסוימים וללכת לכיוון ברור, ובשלב מסוים הפכו לאופרות סבון, על כל הכרוך בכך. בדרך כלל שינויים כאלו עוזרים לסדרות לשמור על מקומן בלוח השידורים, מבחינת ריטיינג, אולם לא ממש תורמים לשם הטוב שלהן בקרב חובבי הטלוויזיה.

סדרה אחת, אשר סיימה את דרכה לאחרונה, עלתה בסערה ללוח השידורים לפני חמש וחצי שנים והצטיירה כסדרה מקסימה ומיוחדת בעונתה הראשונה, אך שינתה כיוון באופן דרסטי, עד שהפכה לאופרת סבון משמימה בהמשך. הכוונה היא ל"דוסון קריק", אשר תיזכר אמנם כפורצת דרך וכסדרה שמסמלת תקופה, אולם לא בהכרח מהסיבות שאליהן התכוון קווין וויליאמסון, היוצר שלה, כשהעלה אותה לשידור.



איך הכל התחיל?
ב- 11 בינואר 1995, עלתה לאוויר רשת ארצית חדשה בארה"ב בשם "The WB Television Network". הרשת, בבעלות ענק התקשורת - Time Warner AOL, מצאה את עצמה במצב מאוד לא קל. היא נאלצה להתמודד עם 4 רשתות גדולות ומבוססות, לאחר שרשת Fox הצליחה לבסס את עצמה כרשת חזקה ומצליחה והפכה להיות "אחת מהגדולות".

ב-WB ידעו שהם חייבים למצוא דרך להחזיק את הרשת באוויר. הם הבינו שיהיה להם קשה מאד למשוך את הקהל הותיק לרשת החדשה, והפנימו היטב את אחד משני הלקחים שלמדו ברשת Fox עם עלייתה של זו לאוויר - כוח הקנייה של הקהל הצעיר. לכן, החליטו מנהלי הרשת למקד את כל שידורי הרשת כלפי קהל צעיר בטווח הגילאים 12-34.

אי לכך, הותאם גם לוח השידורים של הרשת לצרכיה. אותו לוח שידורים מורכב עד היום מסדרות שעוסקות בצעירים, מדברות לצעירים ונצפות בעיקר על ידי צעירים, כמו: "הרקיע השביעי", "מכושפות", "בנות גילמור", "סמולוויל" ועוד.

אבל שתי סדרות סימלו יותר מכל את הכיוון שאליו הלכה הרשת וזוהו עימה בשנותיה הראשונות. שתיהן זכו להצלחה גדולה, וכשסיימו את דרכן העונה הוזכרו יחד על ידי העיתונאים והמבקרים כסדרות שסימלו תקופה ושיקפו את פני הדור. הראשונה היא כמובן "באפי קוטלת הערפדים" המופלאה והמהוללת, שעלתה לאוויר כמחליפה של אמצע עונה במרץ 1997. השניה היא "דוסון קריק", שעלתה לאוויר כמחליפה של אמצע עונה בינואר 1998 והפכה ללהיט מפתיע.

מה הפך את "דוסון" ללהיט?
קווין וויליאמסון, היוצר והמפיק בפועל של "דוסון" (לפחות בעונותיה הראשונות), כותב מוכשר להפליא, בעל ידע עצום בטלוויזיה וקולנוע, כושר ביטוי עילאי, יכולת מופלאה שלא לקחת את עצמו ברצינות רבה מדי ותעוזה רבה, בנה סדרה מיוחדת בנוף השידורים המשמים של הטלוויזיה האמריקאית באותה תקופה. סדרה שהיתה עמוסת מודעות עצמית עמוקה, והצליחה לכוון את עצמה לקהל צעיר ומבוגר כאחד תוך שהיא מלאה במחוות תרבותיות, שופעת הומור ומבודלת מסדרות אחרות בזכות השפה הגבוהה והמיוחדת בה השתמשו הדמויות הצעירות שהופיעו בה. סגנון הדיבור הגבוה אמנם לא הוסיף לסדרה אמינות רבה, אבל היכולת שלה לעשות זאת בצורה קלילה ומודעת לעצמה הפכה את הצפייה בה לעונג צרוף.



על מה היתה הסדרה, בעצם?
"דוסון" התמקדה בבחור צעיר בשם דוסון לירי (ג'יימס ואן דר ביק) ובחבריו השנונים בעיירה קטנה בשם "קייפסייד". דוסון הוא נער מתבגר, חובב קולנוע מושבע (ומעריץ של ספילברג), שחי חיים רגילים של טינאייג'ר, תוך שהוא מרבה לצפות בטלוויזיה ובסרטים יחד עם חברתו הטובה ביותר ג'ואי פוטר (קייטי הולמס) - נערה צעירה ויפהפיה שאמה נפטרה, אביה נאסר והיא נאלצת למלצר במסעדה המשפחתית למחייתה. מה שדוסון לא יודע הוא שהיא מאוהבת בו מעל לראשה בזמן שהוא מתייחס אליה כאל חברה טובה ותו לא. עולמו של דוסון מיטלטל כשמגיעה לקייפסייד בלונדינית נאה בשם ג'ן לינדלי (מישל וויליאמס) והוא מתאהב בה מייד ומחזר אחריה נמרצות. חברו הטוב ביותר של דוסון הוא פייסי וויטר (ג'ושוע ג'קסון) השובב, שמרבה להסתבך בצרות בגלל מזגו הפרוע ומנהל רומן סוער עם מורתו.

לדוסון יש משפחה חמה ואוהבת שמצטיירת בעיניו כמשפחה המושלמת, עד שהוא מגלה שאמו בגדה באביו, והוא מתחיל להבין שהחיים אינם פיקניק, כפי שהבינו לפניו פייסי וג'ואי (שחיו במשפחות דפוקות לחלוטין). דמויות בולטות אחרות: מיץ' וגייל לירי (הוריו של דוסון), דאגי וויטר (אחיו של פייסי, שמשוכנע שאחיו דאג הוא הומו בארון), בסי פוטר (אחותה של ג'ואי שנכנסת להריון מחברה האפרו-אמריקאי בודי ויולדת במהלך העונה הראשונה) ואווילין "גרמס" ראיין (סבתה של ג'ן). בעונה השניה הצטרפו האחים ג'ק (ההומו החתיך שגולם ע"י קר סמית') ואנדי (החמודה והדכאונית שגולמה ע"י מרדית' מונרו) מקפי.

וויליאמסון עיצב את הדמויות בצלמו ובדמותו: לדוסון הקנה את האהבה לקולנוע, ג'ואי קיבלה את הציניות ופייסי סימל את השובבות החיננית. בהמשך הגיעה דמותו של ג'ק, ההומו שיוצא מן הארון, שבפירוש נוצר על ידי וויליאמסון, הומוסקסואל מוצהר, במיוחד כדי להעביר חוויות מחייו האישיים בסדרה.

העונה הראשונה מתמקדת בניסיונות של דוסון להשיג את ג'ן ובג'ואי המאוהבת שמקנאת לה, ועיקר העניין הוא במשולש היחסים בין שלוש הדמויות. בסיום העונה מבין דוסון שהוא בעצם רוצה את ג'ואי והם מתנשקים בלהט, אלא שלמרבה הצער הרגע המקסים הזה הפך גם לרגע שהרס את הסדרה, אשר החלה להתמקד במערכות יחסים מגוונות ומשמימות ואיבדה את הקסם המיוחד שלה.

מעבר לעיסוק במשולש האהבים המפורסם, העונה הראשונה (לה היו 13 פרקים בלבד כיוון שעלתה רק באמצע עונה טלוויזיונית), היוותה חגיגה גדולה לאוהבי הקולנוע ותרבות הפופ. העונה היתה עמוסה במחוות ובאזכורים לסרטים ולסדרות, ולמעשה לכל פרק היה נושא משלו שהתקשר לסרט מפורסם. לכל פרק היה גם שם משני ששייך לסרט מוכר אליו כיוונו הכותבים, בין השמות ניתן למנות את "ריקוד מושחת", "תראו מי שמדבר", "יום שישי ה-13", "אישה יפה" וכמובן "מועדון ארוחת הבוקר", בעקבות פרק שהיווה מחווה לסרט הנעורים המפורסם ולטעמי הוא הפרק הטוב ביותר בתולדות הסדרה.



העונה הראשונה יצרה לסדרה אווירה מיוחדת והצליחה לרגש, להעלות חיוך, ליצור דמויות שקל היה להזדהות איתן, ולהיות נועזת בצורה יוצאת דופן - הן מבחינת השפה שהיתה בוטה באופן מפתיע בכל הקשור לסקס (לדוגמא: ג'ואי שואלת את דוסון אם הוא "מוריד את הכלב שלו לטיול", ביטוי ידוע באנגלית שמדבר על אוננות) והן מבחינה עלילתית (הדיבור התכוף והישיר על מין, הרומן הנועז של פייסי עם מורתו - כיוון מאד לא מקובל לסדרת נעורים בעונתה הראשונה). הסדרה לא לקחה את עצמה ברצינות רבה מדי ושפעה בבדיחות פנימיות ובהומור עצמי (למשל: ג'ואי ודוסון צופים בסדרת טלוויזיה ולועגים לדמויות שמנתחות את מערכות היחסים שלהן באופן מוגזם...).

במהלך העונה הראשונה עוברת מערכת היחסים בין ג'ואי ודוסון, הזוג הנצחי של הסדרה כביכול, תהפוכות רבות והכימיה בין שתי הדמויות לא רעה. בסופו של דבר, כאמור, הם מוצאים את עצמם יחד, מתנשקים.

העונה השניה נפתחת בדיוק היכן שהסתיימה הראשונה, והפרק הראשון אפילו טוב מאד. אולם למרבה הצער, בהמשך העונה חלה הידרדרות ברמת הסדרה. הדגש עבר לעלילה, והסדרה החלה לקחת את עצמה ברצינות רבה מדי והפכה לסבונית. לאט לאט היא החלה ללכת לכיוונים לא רצויים או מעניינים, והעונה השניה הסתיימה בצורה מאוד מאכזבת. העונה השלישית כבר היתה איומה, והעלילה הפכה למגוחכת. קווין וויליאמסון הכעוס, שכבר במהלך העונה השנייה הלך ונדחק ממוקד קבלת ההחלטות, נטש את הסדרה בזעם וזו הופקרה בידיהם של אנשים שלא ממש ניחנו ביכולותיו של וויליאמסון (וזאת בלשון עדינה).

הסדרה המשיכה וסחבה עוד מספר עונות, כשהיא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית ומנפיקה עלילות שלא היו מביישות את "תשוקות" (ואכן, ספייק מ"באפי" אהב לצפות בשתיהן...). היו לה רגעים טובים יותר (הרומן בין ג'ואי ופייסי, פרק ה"ראשומון" בו מגלה דוסון על הרומן בין פייסי וג'ואי שהיווה מחווה לסרט המפורסם והזכיר במעט את העונה הראשונה), הרבה מאד רגעים טובים פחות (כל דבר שקשור בדוסון ובג'ואי, אינסוף הרומנים המשמימים של הדמויות) ורגעים מביכים (דמותה של איב, שחשבו הכותבים להפוך לאחותה האבודה של ג'ן ולבסוף השאירו את הרעיון בגדר נקודת מחשבה שלא זכתה לפיתוח כשהבינו עד כמה הוא אווילי. חבל שלא הפנימו את האופציה הזו גם בעוד כמה מקרים).

הסדרה הצליחה לשמור על רייטינג גבוה למדי, אבל הפכה למושא ללעג רב בקרב חובבי טלוויזיה רבים, בעקבות העלילות הטיפשיות שלה ומערכת היחסים הבלתי נסבלת, הבלתי מובנת ונטולת הכימיה בין דוסון וג'ואי.



לקראת סיום הסדרה פנו המפיקים והשחקנים אל וויליאמסון כמעט בתחינה כדי שיכתוב את פרקה האחרון של הסדרה שיצר. וויליאמסון נטה לסרב בתחילה, אולם החליט לבסוף להיענות לאתגר ולכתוב את הפרק האחרון במתכונת של פרק כפול. וכך, לפחות בסיום דרכה, זכתה הסדרה לעדנה מחודשת והפרק עצמו זכה לשבחים רבים. לקראת סיומה שפעו העיתונים בכתבות רבות על הסדרה, המורשת שלה, השפה המיוחדת שיצרה והדרך שבה השפיעה על הדור הצעיר, יחד עם "באפי". אכן, השפה המיוחדת הפכה לשם דבר, אולם למרבה הצער תיזכר הסדרה כנראה בעיקר כאופרת סבון על צעירים בעלי יכולות קופירייטריות ולא כסדרה נחמדה וקסומה על צעירים ואהבת קולנוע, ועל כך חבל.

22.5% מהמצביעים באתר "Jump the Shark" טוענים שהסדרה מעולם לא קפצה מעל הכריש. כ-13.5% מהמצביעים סברו שלסדרה מעולם לא היה את זה. כ-8.5% טענו שהרגע בו דוסון וג'ואי החלו לצאת היווה את נקודת האל-חזור. כ-6.5% תלו את האשמה באוצר המלים הבלתי הגיוני בעליל של הסדרה. 6.5% האשימו את סיום הלימודים בנפילה. כ-5% חשבו שהפרידה בין דוסון וג'ואי (אך באיזו עונה?...) היא שהרסה את הסדרה. כ-4.5% סברו שמותו של מיץ' לירי היה רגע השיא. כ-2% חשבו שהסדרה נפלה בסיום העונה השניה, בעוד שרק כאחוז אחד מהגולשים ראה בסיום העונה הראשונה כרגע השיא. אגב, יותר מאחוז מהגולשים תלו את האשמה ב"כתיבה אדיוטית" (מה שכנראה מוכיח שאנשים באמת נוטים לזכור את העונות המאוחרות, למרבה הצער).



העונה הראשונה של "דוסון" היתה ונותרה אירוע טלוויזיוני חשוב. הצפייה בפרקיה בפעם השניה והשלישית לא רק שלא פגעה בהנאה, אלא אף הפכה את החוויה למענגת יותר, כיוון שבכל צפייה ניתן לגלות בדיחות פנימיות ורפרנסים שהוחמצו בצפיות הקודמות. המחוות והפרודיות מבוצעות בצורה עדינה ויפה שעושה חסד עם הסרטים המוזכרים, הכתיבה קולחת ושנונה, והרעננות והמקוריות לא נפגעו עם השנים. כמה חבל שלא יכולנו לקבל קצת יותר פרקים משובחים כאלו.


חזרה אל פרויקט "לפרוש בשיא"