כשאתה קטן, ימי הולדת הם עסק רציני. המשפחה מארגנת לך חגיגה גדולה, עם מתנות ועוגה ולפעמים גם ליצן, והחברים שלך באים, ומרימים אותך בכיסא ועוד פעם לשנה הבאה. אבל כשאתה מתבגר, כל הסימנים החגיגיים נעלמים לאיטם מיום ההולדת שלך. הראשון שהולך הוא כמובן הכיסא, כי עם המשקל שגיל ההתבגרות הוסיף לך ועם המספר הדו ספרתי של הנפות, לאף אחד אין כוח להרים אותך, במיוחד כשגם הם התבגרו והתעייפו. אבל גם העוגה הופכת להיות יותר עניין סמלי מאשר משהו עם כיתוב ונרות, ופתאום יש לך פחות חברים שזוכרים את יום ההולדת, והם לא באים לחגוג אתך במסיבה, כי כמובן עכשיו אין לך ממש מסיבה, וגם אם יש לך - אתה ארגנת אותה לבדך. רק על המשפחה אתה יכול לסמוך שיזכרו את יום ההולדת שלך, אבל אפילו שם זה יותר עניין נימוסי מאשר חגיגה ממש. ואז מגיע היום שאפילו המשפחה שלך שוכחת את יום ההולדת שלך... לא שאכפת לך, כי בשלב הזה הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות זה להיזכר שעברת עוד שנה בדרך לקבר.

אבל בואו נפסיק לדבר עלי. בואו נדבר על באפי במקום.

דון מרגישה מוזנחת. למעשה, דון באמת מוזנחת - זהו כבר פרק מספר 14 בעונה, ועד אליו היה רק פרק אחד שהתרכז בה - "עד הסוף". הסיבה לכך היא מאד פשוטה - דון מיותרת העונה. בעונה שעברה, דון היתה מרכז העלילה העונתית. היא היתה המפתח, החיים שלה היו בסכנה, והיכן שהיא היתה - היה האקשן, או המתח, או האימה (תלוי על איזה צד גלורי קמה). אבל בן מת, ודון כבר לא פותחת כלום, ועכשיו היא בסך הכל עוד בת טיפש-עשרה. רק שמצבה של דון קשה מעט ממצבם של בני טיפש-עשרה רגילים: אמא שלה מתה, אביה נעדר, ואחותה, שהיא קרובת המשפחה היחידה שלה, עסוקה בשתי עבודות, עבודת יום שמשלמת את החשבונות ועבודת לילה שממנה היא לא יכולה להתחמק. לדון גם ישנה רק חברה אחת (שאנחנו יודעים עליה), ואחרי מה שקרה בליל כל הקדושים, החברות שלהן נבחנת בזכוכית מגדלת.

למעשה, לא יהיה מדויק לומר שלדון יש רק קרובת משפחה אחת. מאז שדון ובאפי עברו לסאנידייל ופגשו בסקוביז, דון נקשרה גם אל זאנדר, ווילו, ג'יילס והנספחים. כאשר ג'ויס נפטרה, הסקוביז הפכו באופן מעשי למשפחתה של דון. היא התייחסה לווילו ולטארה כאל ההורים שלה, ואל פרידתן כאל גירושים. זאנדר עדיין משמש כדמות הגברית המרכזית בחייה של דון, גם אם הקראש שהיה לה עליו פעם נעלם, ואת אניה היא סתם מחבבת. אבל בעונה השישית, כולם התרחקו ממנה. לכל אחד יש משהו יותר חשוב לעשות. ג'יילס כבר עזב מזמן. ווילו עסוקה עם ה(ק)סמים שלה ועם תוצאותיהם. טארה עזבה את ווילו, וכתוצאה מכך גם את דון. זאנדר ואניה עסוקים בחתונה שלהם, המתקרבת ובאה בצעדי ענק קטנטנים, וגם בעבודות שלהם (לא שיש להם בעיה לעזוב אותן כשבאפי צריכה מחקר). אבל הגרועה ביותר היא באפי: באפי, שגדלה הפרק בשנה, היא גם המרוחקת ביותר מדון, רגשית, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא הקרובה ביותר אליה, פיזית. מצבה הכלכלי הרע גרר את באפי להתחיל לעבוד בעבודה שוחקת ורבת שעות ביום, בנוסף לעבודתה השוחקת ורבת השעות בלילה. והדובדבן שעל הקצפת - את מעט שעות הפנאי שיש לבאפי, היא מעדיפה להעביר, במקום במשחק עם אחותה, במשחק עם צעצוע המין החדש והמחומצן שלה (ובפרק זה, עם תוספת פינצ'ור קלות בעיניו).



כתוצאה מכך, דון מרגישה זנוחה. היא מרגישה לבד. כפי שהיא מודה בשיחה עם היועצת החדשה: אנשים נוטים להתרחק ממנה, היא מתגעגעת אליהם, והיא מבקשת שהם יפסיקו ללכת. כל האנשים שמסביב לדון התבגרו, התחילו בחיים האמיתיים שלהם, וניתקו את קשריהם עם העבר - עם דון. ההתרחקות הטבעית הזאת לא מפריעה לווילו, או לזאנדר, או לבאפי - לכל אחד יש בעיות משל עצמו, וגם בלעדיהן - ההתבגרות הרגשית שקפצה עליהם השנה עוזרת להם להבין שההתרחקות היא תהליך טבעי, שגם את החברים הטובים שלך לא צריך לראות בכל שניה פנויה. אבל דון לא עברה עדיין את אותה ההתבגרות. היא עדיין בת נוער, ילדה של חטיבת ביניים. היא צריכה קרבה רגשית, היא צריכה שיתייחסו אליה. היא אולי מבינה בראשה שההתרחקות היא תהליך טבעי, אבל בליבה היא לא מסכימה לכך, היא לא רוצה שאנשים יעזבו אותה. היא מתעלמת מכך שלאנשים אחרים באמת יש דברים יותר חשובים לעשות מאשר להיות איתה, כי בעולמו של בן נוער, הדבר הכי חשוב שיש זה הוא עצמו. ובדרכה, היא שולחת קריאת מצוקה לכל הכיוונים, קריאה לעזרה, ניסיון למשוך תשומת לב, כדי שיפסיקו לעזוב אותה. דון גונבת דברים. היא מחכה לרגע שבו יתפסו אותה, לרגע שבו ההתמודדות עם הגניבה תכריח את באפי ואת השאר להקדיש לה תשומת לב, אפילו מהסוג הרע. אם בעבר היא היתה גונבת תכשיט אחד בכל פעם, וכאשר היא כבר נתפסה (במחזמר) היא טרחה להכחיש את זה, עכשיו היא כבר מתחננת להיתפס. היא גונבת תכשיטים מלוא החופן והיא לא מורידה את תג הביטחון מעל המתנה שהיא מביאה לבאפי (מעיל עור, שאותו דון מודדת מעל חולצה אדומה, ושוב חזרנו למחזמר). יועצת אמיתית היתה מגדירה את זה כקריאה לעזרה.

אבל כמובן, בסאנידייל אין כזה דבר, "יועצת אמיתית". יש רק את האלפרק, שדת נקמה, שלוקחת את משאלתה של דון כפשוטה. אין סיבה לחשוב שהאלפרק באה לסאנידייל בשביל המשאלה של דון מלכתחילה; הרבה יותר הגיוני לומר שהאלי באה לחתונה של אניה, כפי שהוזמנה, ורק לאחר שהגיעה היא שמעה את הקריאה לעזרה של דון. אבל מה שחשוב הוא שהאלי שמעה את דון, ודון ביקשה שאף אחד לא יעזוב.

מכירים את המסיבות הנהדרות האלו, בהם נמצאים במקום אחד יחד עם כל החברים, עם כל האנשים שאוהבים אותו דבר כמוכם? המסיבות האלו שנמשכות עוד, ועוד, ועוד, עד שמגיע הבוקר וכבר צריך ללכת הביתה, למרות שלא ממש רוצים לעזוב? לא הייתם במסיבאפי? חכו למפגש הבא של המסך המפוצל. האלי רק הרחיבה את המסיבה, הפכה את "לא רוצים לעזוב" ל"לא יכולים לעזוב". זה מתחיל בכך שווילו לא רוצה ללכת להביא בירה (בירה, רע!), ומשם רק מחמיר. וברגע שבו כל האורחים של מסיבת יום ההולדת כלואים בבית ללא אפשרות לצאת, והשלמנו את החוק הבלתי כתוב של "אף יום הולדת של באפי לא יכול להיגמר בצורה נורמלית", אפשר להמשיך עם חשיפת כמה סודות.



העונה השישית, בין השאר, היא עונה של סודות. הפעם הראשונה בה נחשפו חלק מהסודות היה המחזמר: ג'יילס החליט שהוא צריך לעזוב, באפי גילתה שהיא היתה בגן עדן, אניה וזאנדר גילו שיש להם השגות בנוגע לחתונה (ולא עשו הרבה מאז). אבל לא כל הסודות שהיו בין החבורה נפתרו בשירים ובריקודים, וחלק מהסודות התפתחו רק אחרי המחזמר. עכשיו הגיע הזמן לאוורר עוד כמה סודות. והדרך הטובה ביותר לגלות סודות ולהתמודד עמם הוא סיר לחץ, מסגרת סגורה שבה אין לאנשים אפשרות להעלים חלק מהסודות. "גיהינום הוא אנשים אחרים". וכמה טוב שיש את האלי, שתארגן מסגרת סגורה שכזו, נכון?

לא לכל מי שנמצא בבית יש מטרה. סופי וקלם, למשל, נמצאים שם רק בשביל האפקט הקומי ובשביל שיהיו עוד קצת פנים יפות על המסך. את קלם כבר פגשנו ב"חיים סדרתיים", השד רפוי העור שכולם אוהבים. סופי היא דוגמה מייצגת לאנשים שעובדים בדאבלמיט פאלס, מישהי חסרת בטחון שנשלטת על ידי מה שאסור לה לאכול ועל ידי אמה, הוכחה נוספת לכך שהעבודה בדאבלמיט נמצאת מתחת לרמתה של באפי, ושנסיונה של באפי להתנהג כמו בחורה אמיתית שמתחברת עם אנשים במקום העבודה נועד לכישלון מלכתחילה. קלם וסופי מייצגים את שתי העבודות של באפי. אבל מחוץ לעבודה, במסיבאפי המקורית, הם בסך הכל אתנחתא קומית.

גם לשד שאותו באפי כלאה בחרב אין חשיבות בפרק, מעבר לכך שהוא מקדם את העלילה, מגדיל את תחושת הדחיפות לצאת מהבית, ומספק את סצינות הקרב ההכרחיות. לא היתה לו סיבה להופיע מלכתחילה, והדבר המשמעותי היחיד שהוא עשה בפרק היה לדקור את ריצ'ארד.

דווקא לריצ'ארד היה תפקיד חשוב בפרק. מצד אחד, ריצ'ארד לא מכיר את העולם של סאנידייל בלילה. הוא לא מאמין לתירוץ שקלם סובל בסך הכל ממחלת עור. הוא לא מבין למה הוא לא יכול לצאת מהבית, אפילו שיש לו עבודה שהוא צריך ללכת אליה. בתור האיש מבחוץ, הוא מראה שוב עד כמה העולם שאותו הסקוביז לוקחים כמובן מאליו אינו כזה.



מהצד השני, ריצ'ארד הוא הטריגר שישמש לחשיפת מערכת היחסים של ספייק ובאפי. קודם, הם שמרו על מערכת היחסים שלהם בסוד. אותו הסוד גרם לזאנדר ואניה לשדך לבאפי את ריצ'ארד מלכתחילה, בהאמינם שהיא נמצאת לבדה, בתקופת פוסט-ריילי הארוכה שלה. באפי מנסה להפוך את ריצ'ארד לחבר שלה, רוצה לפתוח במערכת יחסים נורמלית (אפילו נורמלית מדי). אבל היא לא יכולה. היא מבינה שספייק הוא מי שהיא רוצה, אפילו שהיא בכלל לא רוצה אותו. ואילו ספייק מתחיל לקנא לבאפי, כשהוא רואה בחור יפה ושרמנטי שמעוניין בה, לפחות בהתחלה. ההתפתחויות הללו הן מה שגורם ל"באפי וספייק" לצאת מהארון, להתחיל להתייחס אחת לשני יותר בחופשיות. בפרק הזה אף אחד עדיין לא רואה את זה, לא מבין מה קורה ביניהם, חוץ מטארה (שבתור המשקיפה מבחוץ היא היחידה שבאפי יכולה להתוודות מולה), שכבר ידעה את זה, ומקנטרת את ספייק על כך. אבל באפי וספייק מוכנים לבשר על עצמם לכולם. עוד מעט.

עוד מערכת יחסים שיוצאת מחוזקת מהפרק היא מערכת היחסים של זאנדר ואניה. הם אולי משחקים בנפרד במסיבה, כשאניה מנסה לרושש אנשים במונופול וזאנדר מצטרף לפוקר נטול החתולים של הגדולים, אבל ברגע שמשהו קורה, כשהשד שורט את זאנדר, אניה היא הראשונה שרצה אליו (ואחר כך תוקפת את השד בזעם), בעוד באפי רק מסתכלת עליו. כי אולי יש להם השגות לגבי החתונה, ואולי אהבתם של זאנדר ואניה אינה טהורה כמו זו של באפי ואנג'ל או כמו זו של ווילו וטארה, אבל זאנדר ואניה כן אוהבים אחד את השניה. וכל הקנטורים, ההשגות, ההצקות הקטנות והמחשבות על ביטול החתונה לא יוכלו לשנות את זה.



ואם כבר דיברנו על מערכת היחסים בין ווילו לטארה... יש אהבה באוויר. אפשר לראות את זה מכל שניה שבה שתיהן נמצאות ביחד. המסיבה היא הפעם הראשונה שבה טארה רואה את ווילו מאז שהיא התחילה בגמילה (מלבד המפגש החטוף מול חנות הקסמים ב"דברים מתים"). ווילו אף פעם לא הפסיקה לאהוב את טארה. טארה אף פעם לא הפסיקה לאהוב את ווילו, ועזבה אותה רק בגלל הקסמים. אפשר לראות את האהבה במעשים הגדולים, כמו עמידתה לצדה של ווילו כאשר אניה האשימה אותה בכך שהיא לא עוזרת, אבל אפשר לראות אותה אפילו בכך שטארה, שמתנהגת בביטחון עצמי מול ספייק ובאפי, חוזרת לגמגומים מהוססים וביישניים בכל פעם שהיא צריכה לדבר עם ווילו (וגם ווילו מתייחסת אליה בצורה שונה מאשר לשאר החברים שלה).

עוד גילוי בפרק הוא שווילו שומרת אוסף קטן של אביזרי קסם בביתה, כאילו עדיין לא נגמלה מהצורך ב(ק)סמים. אלמלא הבית הסגור, גילוי זה בכלל לא היה עולה - פשוט היו יוצאים החוצה ואוספים אביזרי קסם לטארה. אבל הגילוי הזה הופך לבלתי משמעותי בהמשך, כאשר מתברר שווילו לא צריכה את האביזרים. ווילו כבר לא צריכה גלגלי עזר, היא יכולה להתמודד מול הקסמים לבדה. אפילו כאשר הכוח שלה דרוש באופן ברור על מנת לעזור לסקוביז ואולי להציל את חייו של ריצ'ארד, ווילו מצליחה להתאפק ולא להשתמש בקסמים. בטווח הקצר, תוצאות ההתאפקות רעות. אבל בטווח הארוך - אם ווילו מצליחה להתאפק, אפילו כשההתאפקות מזיקה יותר מאשר ההיכנעות, ווילו נגמלה סופית. היא יכולה לעמוד בפני הפיתויים, היא כבר לא צריכה את הקסמים שלה, לא פיזית ולא נפשית. היא נרפאה. וכאשר היא נרפאה, טארה יכולה לתמוך בה, לבסוף.

דון, שבאופן בלתי מודע, רצתה שיתפסו אותה גונבת, החביאה בכל זאת את הדברים שהיא גנבה. אלמלא כל האנשים שהסתובבו בביתה שעות על גבי שעות, איש לא היה מגלה את המטמון שלה. אבל לקללה של האלי יש השפעה "רעה" גם על דון: התסכול מחוסר היכולת לבטל את הקללה ומהשד שמסתובב בתוך קירות הבתים (כמו ג'ויס ב"חסרי מנוח"), משולב עם העובדה שדון נראתה מאד חשודה עם הבכי והכעס שלה, גרמה לאניה להתעלם מהכבוד שיש לה כלפי רכוש פרטי ולהרוס את חדרה של דון בניסיון לגלות מה דון יודעת. התשובה לשאלה זאת כמובן לא נמצאה בחדרה של דון, אבל אניה מגלה את עצם הגניבות של דון (ומשוכנעת, כמובן, שהן נועדו לפגוע בה באופן אישי), ואפילו באפי משוכנעת בכך שזאת אשמתה של דון כאשר היא נזכרת במעיל החדש שלה עם התג נגד גניבות. דון, שרצתה רק שמישהו ישים לב אליה, Does anybody even notice... does anybody even care?, תגלה עכשיו כמה תשומת לב אפשר לקבל כאשר את גנבת מועדת.

הערת אגב: כשהאלפרק רואה את ספייק לראשונה, היא קוראת לו "וויליאם". בדיחה זו הוכנסה כי קלי רושה, שמשחקת את האלפרק, שיחקה גם את ססילי, אהובתו של וויליאם, ב"שוטה של האהבה". מעולם לא נאמר בפירוש שהאלפרק היתה פעם ססילי, אבל זה מעולם לא הוכחש.

כל הפרק מלא במשמעויות וברגשות שנעים מעל ומתחת לפני השטח. רק סיום הקללה של האלפרק הוא חסר משמעות, טכני לחלוטין - האלי מבטלת את הקללה על מנת שהיא בעצמה תוכל לצאת מהבית. כי מה שחשוב בקללה הוא לא עצם ההטלה שלה, אלא העובדה שהיא גרמה לכולם להתבשל בבית ולחשוף את סודותיהם. וכאשר כל הסודות ראו אור יום, אין כבר מטרה לקללה. דון, הרי, תקבל מעכשיו את כל תשומת הלב שהיא רוצה, ויותר מכך.

צנזור: כשאף אחד לא יכול להיכנס לביתה של באפי, גם המצנזרים לא יכולים להיכנס והפרק שודר בשלמותו.