ישנן סדרות שמצליחות לשמור על רמה גבוהה במשך שנים רבות לפני שהן מאבדות את הטאץ', ישנן סדרות שמצליחות לשמור על הרמה למשך מספר שנים מצומצם, וישנן סדרות שמלכתחילה לא פוגעות, מושלכות מהר מאד ממשבצת השידור שלהן ונשכחות מהתודעה.

אבל ישנן מעט מאד סדרות שמצליחות לגרום לך תחושה של רעננות ולשבות את לבך למשך עונה אחת, ואז לאבד את מגע הקסם ולגרום לך להפגין אדישות מוחלטת לגביהן עם תחילת העונה השניה.

היו סדרות לא מעטות (שחלקן הוזכרו כאן בעבר) ששבו צופים בקסמיהן כבר מהעונה הראשונה, אך עם השנים הצליחו לאבד את זה, כמו "תיקים באפלה", "אלי מקביל", "בוורלי הילס 90210", "מלרוז פלייס" ועוד רבות ו(לא כל כך) טובות. אלא שלהן היו מספר עונות סבירות לפני ההידרדרות, והעונה השניה שלהן שמרה על רמת העונה הראשונה.

שתי סדרות שברו את לב המעריצים הרבים שקמו להן במהלך העונה הראשונה. בשני המקרים מדובר בסדרות מהפכניות שהיוו כמה מן הסמלים החשובים של רשת חדשה ופורצת דרך. מעבר לכך, בשני המקרים מדובר על עונה ראשונה מפתיעה באיכותה וברעננותה שמלבד החדשנות והנועזות שבהן היוותה פשוט בונבון טלוויזיוני נדיר. אלא שלאחר מכן באה עונה שניה מאכזבת ונפילה כואבת ומביכה בהמשך, שהרסה את טעמה הטוב של תחילת הסדרה. הסדרה הראשונה היא "דוסון קריק", שכתבה נפרדת עליה עוד תפורסם בעתיד, והשנייה היא "פרקר לואיס".



"פרקר לואיס" - הצופים לא יכלו להפסיד
רשת "פוקס" נוסדה בשנת 1987 ותנאי הפתיחה שלה היו קשים ביותר. הרשת הקטנה צריכה היתה להתמודד עם הרשתות הגדולות הקיימות (NBC, ABC, CBS) על שלל הסדרות המוכרות והאהובות שלהן ועם הקהל הקבוע שלהן. כל זאת הפך את משימתן של מנהלי התוכניות של "פוקס" לכמעט בלתי אפשרית - כיצד ליצור לרשת החדשה קהל-יעד חדש שיהיה נאמן ויתחבר למה שיש לה להציע.

אבל ב"פוקס" ישבו אז (בניגוד להיום) אנשים חכמים מאד. הם החליטו שאין להם צורך להיאבק ברשתות הותיקות במגרש שלהן, אלא שהם צריכים פשוט לבדל את הרשת מהמתחרות. הם עשו זאת בצורה פשוטה וגאונית, ופעלו בשני מישורים: במישור האחד, הם יצרו טלוויזיה רעננה, פרובוקטיבית ובועטת שאיתגרה את חוקי המשחק הקיימים ויצרה "באזז" תקשורתי שמשך אליו קהל. שתי סדרות הדגל של "פוקס" היו ה"סימפסונס" המושחזת ו"נשואים פלוס" הוולגרית והפרובוקטיבית, שהפכו להיות מעין סמל עבור הרשת החדשה. במישור השני, כיוונה "פוקס" את התוכניות אל קהל יעד צעיר יותר שפוטנציאל הצריכה העצום שלו משך את המפרסמים. לצורך כך, היא ייסדה את גל סדרות הנעורים עם העלאת סדרת הדגל "בוורלי הילס 90210" ויצרה סדרות אחרות שכוונו לקהל הצעיר והתמקדו בחייהם של מתבגרים.

אחת מן הסדרות הללו, אשר החלה את שידוריה בספטמבר 1990, התבססה על סרט הנעורים המפורסם בכיכובו של מתיו ברודריק "שמתי ברז למורה" (ובאנגלית: "היום החופשי של פריס ביולר"), שנקראה "פרקר לואיס" (ובשמה המקורי "פרקר לואיס אינו יכול להפסיד").

למרבה האירוניה, באותם ימים היתה סדרה אחרת שהתבססה על אותו סרט ונשאה את אותו שם, ברשת אחרת. אלא שהסדרה ההיא הפכה לפלופ מוחלט ונשכחה מהר מאד מהתודעה, בעוד ש"פרקר" הפכה ללהיט היסטרי.



מה הפך את "פרקר" ללהיט כזה גדול?
היוצר של "פרקר", קלייד פיליפס, הצליח לעצב אותה בצורה גאונית ומתוחכמת. בראש ובראשונה "פרקר" היתה סדרה עם חוקים משלה, היא יצרה ז'אנר מיוחד משל עצמו. זה מתחיל בעיצוב התלבושות המיוחד (ובעיקר בסט החולצות הצבעוניות הבלתי אפשרי בגודלו של פרקר), ממשיך בפרטים הקטנים שהופכים לחלק מפולקלור הסדרה ונראים בלתי הגיוניים בעליל בעולם המציאות (למשל, המעיל של ג'רי, שיש בו כל דבר החל מדפדפת התירוצים הענקית של פרקר וכלה במכונת צילום), דרך הדמויות הקריקטוריות, והשיא הוא, כמובן, האפקטים הויזואליים (זוויות מצלמה בלתי שגרתיות וכמעט בלתי אפשריות) והקוליים (שהזכירו, ולא במקרה, סרטים מצויירים). כל אלו נתנו לסדרה מראה ותחושה משלה והפכו אותה למיוחדת וחדשנית. למעשה, עד היום אפשר לראות את ההשפעה שלה על "סקרבס", שמאוד מזכירה אותה ב"לוק" המיוחד והרענן.

עוד גורם שתרם להצלחתה של הסדרה הוא ערוץ המוזיקה MTV שעלה קצת לפני פתיחתה של "פרקר לואיס". באלמנטים רבים מאוד שלה, נראתה הסדרה כקליפ אחד קצבי וארוך, דבר שהתאים מאוד לדור ה-MTV שהלך והתהווה.


על מה היתה הסדרה, בעצם?
"פרקר" עסקה בנער מתבגר, עם בלורית שיער בלתי הגיונית, תחמן, בעל לב זהב ששמו, כמובן, פרקר לואיס (אותו גילם שחקן צעיר ואלמוני בשם קורין "קורקי" נמק), שלא היה לו חשק ללמוד והשתמש בכל טריק שיש בספר כדי לחמוק מהשיעורים. מולו עמדה הגברת מוסו, מנהלת בית הספר הפשיסטית והעוזר הנאמן והערפדי שלה פרנק. הם זכו לעזרה ברדיפותיהם אחרי פרקר משלי לואיס, אחותו המעצבנת וה"מאוד-אוהבת" של פרקר. לפרקר היו שני חברים טובים שהסתובבו בחברתו כל הזמן - מייקי החתיך והרגיש שהחליף חברות כמו גרביים, וג'רי סטיינר הגאון והחנון שלא היה דבר שהוא לא ידע ולא היה דבר שלא נכנס למעיל האגדי שלו. שניהם סייעו לו לחמוק מזרועותיה הארוכות של מיס מוסו ולעזור לאנשים אחרים שביקשו את עזרתו, והוא התקשה לסרב. חוץ מזה, כמנהג חברים-הכי-טובים, הם עזרו אחד לשני בעת צרה. בין לבין הסתובבו באיזור עוד טיפוסים צבעוניים שעיצבו את הסדרה והפכו אותה למעניינת יותר: לארי קוביאק הענק הזללן, ד"ר פנקאו המגעיל, מרטין לואיס (אביו החמוד של פרקר) ועוד רבים וטובים.



העונה הראשונה יצרה את ה"לוק" המיוחד של הסדרה והצליחה פעם אחר פעם לרגש, להצחיק, להפתיע ולחדש. לא פחות חשוב מכך - היא לא לקחה את עצמה ברצינות רבה מדי והיתה משופעת בבדיחות פנימיות ובהומור עצמי שלפעמים לעג גם לחוקי הז'אנר. למשל: כששלי לואיס מנסה להסתיר את היותה אחותו של פרקר היא ממציאה לעצמה שם משפחה חדש, ובוחרת בשם "נמק". פרקר לואיס, בגילומו של קורקי נמק כאמור, שומע זאת, מסתכל למצלמה ושואל במבט נדהם: "נמק?!". או ברגע משעשע אחר מדברת אחת הדמויות האורחות על משחק נכון ומציינת שהחוק הראשון במשחק הוא שאסור להסתכל על המצלמה. פרקר לואיס שומע זאת, מביט ישירות למצלמה ואומר: "נכון"...

פעם ראשונה ואחרונה
במהלך העונה הראשונה הצליחו פרקר וחבריו לשטות במוסו ושות' שוב ושוב באופן משעשע וחכם. הסדרה שמרה על קצב גבוה מאד, העלילה קלחה, הדיאלוגים זרמו, הדמויות עבדו היטב והקטעים בתחילת ובסיום כל פרק שבהם פרקר מתעלל בשלי היו הנאה צרופה.



אלא שהעונה השניה כבר החלה לשעמם. העלילה הפכה לקיטשית מדי והלכה לכיוונים מאכזבים. הקצב של הסדרה נפגע, העלילה לא זרמה כמו קודם לכן, וגרוע מכך - נוספה דמות חדשה של "בר-מן" פסיכולוג בשם ניק, שהיתה דמות משעממת ומיותרת ולקחה את הסדרה לכיוונים לא רצויים. הסדרה איבדה את הקסם והפסיקה לעניין, שלא לדבר על לחדש ולרגש. הסדרה אף המשיכה לעונה שלישית, אבל אחריה הבינו יוצריה ורשת "פוקס" שזמנה עבר והעדיפו להמית אותה במהירות לפני שתביך את עצמה עוד יותר. ועל כך - תודתנו נתונה להם.

מספר המצביעים באתר jump the shark הוא נמוך מאוד, ובכל זאת, ראוי לציין ש-41% מתוכם סבורים כי הסדרה מעולם לא "קפצה מעל הכריש". אלו שכן חושבים שהסדרה עברה את שיאה חלוקים בדעתם: חלק חושבים שמדובר בתחילת העונה השלישית, אחרים מציינים את סיומה של הראשונה, לחלק היתה בעיה עם זה שפרקר ויתר על התסרוקת המיוחדת שאפיינה אותו כל כך וחלק תולים את האשמה ברגע הגעתה של אנני, החברה של פרקר שצצה לה אי שם בעונה השניה. היו גם אלה שהיו בטוחים שהתבגרותו של ג'רי סטיינר היא הגורם לכך שהסדרה "איבדה את זה" וגם אחד שחושב שהמעבר של קוביאק מענק אימתני לבחור "רך" הוא זה שפגע בסדרה.



ובכל זאת, העונה הראשונה של "פרקר" חדשנית ומעניינת גם כיום (היי, אפילו גולשי אתר טלוויזיה מסוים בחרו בה לסדרת בית הספר הטובה ביותר), והיא מותירה אחריה מורשת מכובדת מאד של סיפורים מרתקים, רגעים מרגשים ומהנים ודמויות ססגוניות ונפלאות, כשמעל כולם מתנוססת בגאון דמותה של מיס מוסו (בגילומה של מלני צ'רטוף המצוינת), הדמות היחידה שלא איבדה את הקסם שלה גם בעונות המאוחרות, ועד היום היא אחת הדמויות המרתקות ביותר בתולדות הטלוויזיה.


חזרה אל פרויקט "לפרוש בשיא".