כמה פסיכולוגים צריך בשביל להחליף נורה שרופה?
- כלל לא צריך; הנורה תתחלף בעצמה כשתהיה מוכנה לכך.
- אחד, אבל הוא יעשה זאת במשך עשר פגישות.
- כמה אתם חושבים שצריך?

העם האמריקאי הוא עוף מוזר. בעשרים השנים האחרונות השתנו פני הטלוויזיה בסלון שלו כל כך הרבה פעמים, לעיתים בקצב מסחרר ומאבד שליטה. סדרות קמו ונפלו, טרנדים נקבעו והוסרו, אחוזי רייטינג גאו ונסקו, שחקנים נתגלו ונשכחו, שעשועונים ותוכניות ריאליטי השתלטו על המסך, ונעלמו, ושוב חזרו, ונעלמו... הטלוויזיה הפכה לזירה תחרותית בכל כך הרבה רמות והקצב ההפכפך והדרסטי נהיה מכתיב הטון המרכזי וחוד החנית מעליו תלויים חייהם של יוצרים, שחקנים, מפיקים, צופים. אבל איפשהו, בין "משמר המפרצ"ים ל"ג'רי ספרינגר"ים, בין ה"בוורלי הילס"ים ל"מלרוז פלייס"ים, בין ה"מי רוצה להיות מיליונר"ים וה"ג'ו מיליונר"ים, נמצאת לה כבר עשרים שנה דמות טלוויזיונית אחת, הוותיקה ביותר מבין כולן, כשבאמתחתה אחוזי צפיה נאים, מספר לא מבוטל של פרסים יוקרתיים, ומספר גדול אף יותר של ביקורות חיוביות ותשבוחות. "אחה"צ טובים סיאטל, כאן ד"ר פרייז'ר קריין, ואני מקשיב".

כולם אוהבים להתלונן על תרבות בטטות הכורסא ההרסנית, על ה"וויט-טראשיות" הזולה שריחה נידף מרוב מקלטי הטלוויזיה, על חוסר האיכות המשווע ועל טווח-תשומת-הלב הקצר וחוסר הנאמנות של הצופה השטחי והרדוד. ואכן, בקייס של "הטעם הטוב" כנגד "האמריקאי הממוצע" יש המון הוכחות לטובת התביעה ומעט מאוד לצד ההגנה. ברשותכם, הבה נעלה את "פרייז'ר" על דוכן העדים.

שלום, כאן הקו החם של השירות הפסיכיאטרי.
אם אתה אובססיבי, הקש 1 שוב ושוב;
אם אתה תלותי, בקש ממישהו להקיש 2 למענך;
אם יש לך פיצול אישיות, הקש 5,4,3 ו-6;
אם אתה פרנואיד, אנו יודעים בדיוק מי אתה ומה אתה רוצה;
אם אתה סכיזופרן, הקשב היטב וקול קטן יגיד לך באיזה מקש לבחור;
אם אתה סובל ממאניה-דיפרסיה, לא חשוב באיזה מקש תבחר, איש לא יענה.

והרי תולדות, על קצה המזלג: ד"ר פרייז'ר קריין התחיל את דרכו בהופעות אורח חוזרות ונשנות החל מן העונה השלישית של "חופשי על הבר", אחת הקומדיות המוצלחות ביותר בהיסטוריית הטלוויזיה האמריקנית, ששימשה אגב גם כקרש קפיצה פנטסטי עבור כמה מהכוכבים הגדולים ביותר של היום. מדי שבוע פקד הפסיכיאטר העגמומי את אותו בר שכונתי ושיתף בצרותיו הבלתי נגמרות את צוות העובדים ואת קהל הצופים. במרוצת השנים פגש אחת בשם לילית', נשא אותה לאישה והשניים מילאו את המסך ביחסי האון-אנד-אוף שלהם כשהם רבים ומשלימים על בסיס קבוע. לכשסיימה "חופשי על הבר" את ריצת אחת-עשרה השנים המופלאה שלה, קיבל אותו פרייז'ר סיטקום ספין-אוף משלו במטרה לרכב על גל ההצלחה כאילו היה סוס פרא ולנסות לשמור על גחלת הצופים הקבועים בוערת. ד"ר פרייז'ר ווינסלו קריין, שהספיק בינתיים להתגרש מאשתו קרת הרוח, השאיר את בנו הצעיר פרדריק תחת טיפולה המסור וחזר לעיר הולדתו, סיאטל, שם נשכר כמנחה תוכנית ייעוץ יומית ברדיו, באותם ימים בהם ורדה רזיאל ז'קונט ואיריס קול עוד חיפשו עבודה בעצמן. בסיאטל התאחד פרייז'ר עם אחיו הצעיר יותר ניילס, פסיכיאטר גם הוא במקצועו, ועם אביו מרטין, שוטר בדימוס ובעליהם הישר של כמה אחוזי נכות, אותו אף אסף תחת קורת גגו הרחבה. אל משפחת קריין המצומצמת הצטרפו להן דפני, פיזיותרפיסטית / עוזרת בית בריטית צעירה, ורוז, מפיקת תוכנית הרדיו של פרייז'ר. ובל נשכח את אדי, כלבו הנאמן של מרטי וגונב-ההצגה הגדול ביותר בעולם. הסדרה החדשה, כמובן, קיבלה מיד את משבצת השידור הישנה של "חופשי על הבר", וכך עלתה על רכבת האקספרס בדרך להצלחה בטוחה.

אבל "פרייז'ר" מעולם לא התיימרה להיות "חופשי על הבר". את החמימות המשפחתית משהו של "חופשי" החליפה קרירות ומכאניות מעט מנוכרת. תחושת ה"כולנו עומדים לפצוח בשירה בכל רגע נתון, שמישהו יקרא לשרה'לה שרון והאקורדיון" פינתה את מקומה לפוציות מדופלמת בסגנון "קבעתי ארוחת ערב עם אבי ואחי הבכור, כדאי שאתלבש חגיגי, אתנהג בנימוס ואדפוק בדלת שלוש פעמים".



- דוקטור, יש לי כל הזמן תחושה של "דז'ה וו".
- לא דיברנו על כך בפגישתנו הקודמת?

משהו במעבר החד הזה בכל זאת עבד, שכן פרייז'ר סומנה מיידית כלהיט. לא ענק אמנם כמו אמה הבוסטונית, אך מספיק גדול בשביל להחשב כאחת הקומדיות המובילות והיותר משובחות ולהכלל מדי שנה ברשימת 20 התוכניות הנצפות ביותר. אבל ההצלחה הגדולה ביותר של "פרייז'ר" התבטאה דווקא באמצעות פסלונים קטנים וזהובים שזרמו בהמוניהם לכיוונה של הסדרה מדי שנה בשנה - הלא הם פרסי האמי היוקרתיים. שמו של קלסי גריימר הוזכר כבדרך קבע ברשימת המועמדים, כנ"ל לגבי שחקני המשנה דיוויד הייד פירס וג'ון מהוני, והסדרה עצמה נשזרה עמוק ואף הכתה שורשים בתוך קטגוריות הקומדיה, הכתיבה והבימוי הטובים ביותר.

בשנת 1998, אותה שנה טראומטית עבור רשת NBC במהלכה הודיע ג'רי סיינפלד שלימי חמישי בשעה תשע הוא כבר לא חוזר, חיפשה הרשת אחר תחליף ראוי והולם שימלא את נעלי הסניקרס הענקיות של ארבעת הניו-יורקרים. הגישו מועמדות: "חברים", "משתגעים מאהבה", "תהרוג אותי וזהו", "סוף סוף סוזן", "הארון של ורוניקה" והפיתוחים החדשים דאז, "וויל וגרייס" ו"ג'סי". הזוכה המאושרת: "פרייז'ר". בצעד מבריק וגאוני, הפריים הראשון בפרק פתיחת העונה השישית (שאגב, למרבה הגיחוך והזעם, מעולם לא שודרה כאן בארץ: חמש הראשונות שודרו בערוץ 3 ולאחר בצורת ארוכת טווח רכשה טלעד את הזכויות לשידורים החוזרים ואת השביעית והלאה), הציג את גיבור הסדרה על רקע מסך כחול כשהוא פונה ישירות למצלמה ונושא מונולוג בסגנון "ערב טוב, ברוכים הבאים, ידוע לי שלא אוכל להחליף את קודמי בתפקיד וצר לי על פרישתו, אך אני מבטיח לנסות ולעשות כמיטב יכולתי בכדי להנעים את זמנכם", ובעוד מתרחקת המצלמה אחורה מתגלה אט אט סט של תוכנית טוק-שואו שלהנחייתה נבחן פרייז'ר, לאחר שמגישה הקודם והמיתולוגי פרש.

אך למרות הצלחתה של "פרייז'ר" במשך השנתיים וחצי הבאות למשוך ולטפח גרעין נאמן של צופים במשבצת השידור, הבאזז העצום סביב אחת המועמדות היותר חדשות, "וויל וגרייס", גרם בסופו של דבר להחלפת משבצת השידור בין השתיים ו"פרייז'ר" פרשה חזרה לביתה החמים, ימי שלישי, שם ממשיכה היא לשמש עוגן עבור שאר הסיטקומים סביבה עד עצם היום הזה.



- דוקטור, יש לי תחושה שאיש אינו מבין אותי.
- למה בדיוק אתה מתכוון?

מתנשאת, יומרנית, משעממת, נפוחה, צדקנית, יבשה, שחצנית, מוערכת יתר על המידה - אלו רק חלק משמות התואר שדבקו בסדרה ובגיבוריה הראשיים במהלך העשור האחרון, בעיקר מפי צופים שבאמת ובתמים לא מבינים מה יש בה בסדרה הזו, מהו סוד ההצלחה שלה. היא הרי לא אטרקטיבית במיוחד, לא קורצת לעין במבט ראשון, משוללת סקס-אפיל לחלוטין (או אפיל כלשהוא, למען האמת), גיבוריה הם לא ממש ברי הזדהות והסיטואציות המוצגות בה הן לרוב מאוד לא שגרתיות או יומיומיות.

כמה מאיתנו יכולים להבין את מרמורו של פרייז'ר על שפספס את פגישת מועדון היין השבועית שלו, או לעלוז ולצהול עם ניילס בעקבות הזמנתו לאירוע צדקה אצילי ומנופח? לא פלא שיצא לסדרה שם של "קוויאר לעשירון העליון", מסוג המנות הקטנות והייצוגיות שמוגשות לאנשים אמידים במסעדות יוקרה. וגם אם מסעודה משדרות או ג'ו חוואי מקנזס היו מודעים לקיומה של הסדרה, סביר להניח שמיד היו ממהרים לזפזפ לאיזה שידור חוזר של "רוזאן" כקונטרה.

בעוד מוצרי טלוויזיה אחרים, למשל "הסימפסונז", נהנים מרב-שכבתיות ומגיוון דמוגרפי רחב, "פרייז'ר" היא ההיפוך המושלם - לא הבנת, לא צפית. נקודה. אנשים רבים שלא מתחברים להומור הפנימי של הסדרה, לא מוצאים בה אף לא אלמנט מעלה גיחוך אחד ולא מעריכים את התאורה המושלמת או את חפצי האמנות בדירתו של פרייז'ר - פשוט לא יעקבו אחריה מדי שבוע, ולא יעזרו כל הטיפולים הפסיכולוגיים שבעולם או כל השמיניות באוויר שיבצעו המפיקים ורשת השידור (שאגב, היטיבו להפנים את העובדה הזו החל מערב השידורים הראשון ולא טרחו אף לנסות ולייחצ"ן בטירוף או להרחיב פרקים וכדומה). לעומת זאת, אנשים שתופסים את זה, ומסתבר שלפחות ל-14 מיליון אמריקאים בממוצע כן יש את זה בהם, מוצאים סיטקום איכותי ואלגנטי שלא מפחד להשתמש במילים גדולות או בתחכום ובקלאס כדי להנעים את הזמן, אי בודד בתוך אוקיינוס הסקס האלימות והרוקנ'רול.

- דוקטור, אני תמיד שוכח כל דבר, מה לעשות?
- שלם לי מראש, בבקשה.

למרבה האירוניה, דווקא אחד האלמנטים המצחיקים והשובים ביותר ב"פרייז'ר" הוא הניגוד המשווע בין הדימוי החיצוני והפנימי שלה למה שהיא באמת, אולי אפילו ברמה של סאב-טקסט חבוי. שני האחים לבית קריין, שנתפסים כסנובים אליטיסטים ועילאיים שבול עץ גדול תקוע להם באחד מחלקי גופם, לרוב חושפים דווקא את קשת החולשות האנושיות ואת התכונות הפחות איכותיות של המין האנושי, כאלו שוודאי לא הייתם רוצים לאוורר במסיבת קוקטיילים למשל. פרייז'ר, הפסיכיאטר המלומד והמשכיל, זה שאמור לשבת על כסאו הרם והנישא ולנתח בקור רוח את בעיותיהם של מאזיניו, מתגלה בעצמו כמעט בכל מערכה כאדם קטנוני, אובססיבי, עיקש, שתלטן, פרפקציוניסט, נהנתן, חמדן ואגוצנטרי. אחיו ניילס, שהכינוי "חלמון ביצה" שיוחס לו ע"י כתבת "מעריב" דנה קסלר הוא ההולם והמתאים לו ביותר, הוא טיפוס חסר חוט שדרה או כל שריד של בטחון עצמי, לא החלטי עד כדי כאב, וותרן, פשרן, להגן ופחדן. עד כדי כך שהחור העלילתי הגדול ביותר ב"פרייז'ר" הוא שלא ברור כיצד אגודת הרופאים האמריקאית נתנה לשני הברנשים האלו לעסוק במקצוע הרפואה ולחטט מטאפורית במוחם של אנשים.
"Physician, heal thyself" אמר ישו לפני אלפיים ומשהו שנה, וכמובן שהתכוון לפרייז'ר וניילס.

- דוקטור, יש לי תחושה שאני פעמון.
- לך הביתה, ואם התחושה הזו תימשך - צלצל אלי.

מוסיף שמן למדורת האנלוגיה הוא העימות התמידי והמשעשע בין שני הבנים אניני הטעם לאביהם, שהוא התגלמות העממיות והאורדינריות. שניהם נהנים מג'אז וממוסיקה קלאסית, בלייני בלט ואופרה, חובבי עתיקות וריהוט רנסנסי, ומעורים היטב בחיי ההיי-סוסייטי של סיאטל (אם שני הטיפוסים הללו אמורים לייצג את האליטה החברתית, אוי ואבוי לכולנו), ואילו מרטי קריין הוא האנטי-פרייז'ר - חובב ספורט, בירה, טלוויזיה וישיבה ממושכת בכורסתו המרופטת, אדם לא פחות אינטליגנט אך בעל טעם פשוט להפליא ששונא בדיוק את אותו פאנסי-שמאנסי שמאפיין את צאצאיו. הפער תרבותי הנ"ל כמובן מוביל להמון עקיצות הדדיות והרמות גבה ואף. ובאמצע מלחמת התרבויות הזו נמצאת דפני הרצוצה שנאלצת למלא אחר כל מאוויו ודחפיו הבלתי הגיוניים של מעסיקה הנודניק, תוך שהיא מפזרת לחלל האוויר אינספור סיפורים תלושים על משפחתה הביזארית ועל יכולותיה הסייקיקיות. השפויה מכולם היא אולי רוז החריפה והצינית, שנמצאת על תקן האאוטסיידרית אך כבר כמעט בת בית. אם כי ב"פרייז'ר" כמו ב"פרייז'ר", גם לה נקודות חולשה שחושפות אותה ללעגים וקלסים (דוגמת חיבתה הרבה לגברים או חסכיה בכל הנוגע לחינניות ועידון נשי). הסדרה אולי נראית לעיני המתבונן הישר כפורצלן זכוכית שביר שאין בו שום טיפה מציאותית, בפועל מדובר יותר באלגוריה מתוחכמת על קבוצת קנקנים מהודרים ועל מה שבאמת יש בהם.



- דוקטור, איש אינו מאמין לי.
- עכשיו ספר לי מה הבעיה האמיתית שהביאה אותך לכאן היום.

הקומדיה ב"פרייז'ר" עשויה מהחומרים השיקספיריים הישנים והטובים, אלו של לפני הגעת הפאנצ'ליינים, השטיקים הקבועים של דמויות (לעולם לא תשמעו את ניילס מפטיר משפטים כדוגמת "How you doin`?" או את דפני פורצת בצחוק קיטי-סטייל), קריינות המלווה את המתרחש או הפנטזיות והאנימציות הממוחשבות. יש בה המון הומור מילולי ציני ואירוני והמון משחקי מילים וחידודי לשון. אי הבנות שהולכות ומסתבכות, העמדות פנים גרוטסקיות, טוויית רשתות שקרים סבוכות והתרתן, כניסה למצבים בעיתיים ויציאה מהם, חוסר מודעות עצמית, מעט סלפסטיק - כל אלו ועוד מאפיינים מגוון רחב של אלמנטים קומיים טהורים שמצויים בכל עונה. פתיחת האנימציה הקצרצרה שלה שמשתנה באופן קבוע, משפטי הכותרת על רקע שחור לפני סצינות נבחרות והקטע האילם בסופו של כל פרק, עוטפים אותה כולם באווירה קלאסית ומיושנת-אך-בצורה-טובה. עם זאת, בתור קומדיה של שנות התשעים-אלפיים, יש בה קצת מן הפיצ'רים הטלוויזיוניים שמאפיינים גם אחרות. למשל, סיפור האהבה הבלתי ממומשת של דפני וניילס, זוג ה"יעשו את זה או לא יעשו את זה?" של "פרייז'ר", שהחל מן הפרק הראשון רוקדים ריקוד טנגו מתמשך של צעד אחד קדימה שני צעדים אחורה; למשל, עיקרון "הדמות הבלתי נראית" - מריס, אשתו של ניילס שעם הזמן הופכת לגרושתו, הוזכרה ותוארה כה רבות בסדרה אך מעולם לא נראתה על המסך בצורה מכוונת והפגנתית, כדוגמת אגלי נייקד גאי של "חברים" או סטן ווקר, בעלה של קארן ב"וויל וגרייס"; למשל, עלילות עונתיות - החברה החדשה של מרטי, הריונה של רוז, גירושיו של ניילס, אירוסיה של דפני...; למשל, אדי הכלב המחונן שנחשב כחבר קאסט לכל דבר, הופך לעיתים את רמות ההומור להרבה יותר נגישות ומופשטות; למשל, כוכבים אורחים כמו בילי קריסטל, ג'ואן אלן, פליסיטי הופמן, ביל גייטס, פרדי פרינז ג'וניור, דיוויד דוקובני, אליסון ג'אני, סינדי קרופורד, לארי קינג, סילה וורד, ריי ליוטה, האלי ברי והרשימה נמשכת ונמשכת, חלקם בצורה "אנונימית" לחלוטין כמאזינים שמתקשרים לטכס עצה בתוכנית הרדיו של פרייז'ר. הגדולה היא שכל הנזכר לעיל הוא משני לחלוטין ונמצא כולו ברקע, בהשוואה ליסודות ההומוריסטיים הבסיסיים עליהם מושתתת הסדרה. אף פרק לא יוגדר או יסבב כולו על אחד מהפיצ'רים הנ"ל, כולם יאלצו להתאים את עצמם למסגרת הכללית שהיא רמת הומור גבוהה וערכית.

- דוקטור, אני מרגיש שאני מכוער, התוכל לעזור לי?
- כמובן, שכב על הספה, פנים למטה, וספר לי עוד על כך.

אבל כולנו יודעים שבבסיסה של סדרה קומית טובה לא טמון רק ההומור, נהדר ככל שיהיה. אם הזדהות עם הנפשות הפועלות היא לא ריאלית, אולי אלו דווקא הנושאים המטופלים על בסיס שבועי ב"פרייז'ר", שמפלסים את דרכם מבעד המסך אל עבר בינתם של הצופים. יריבות בין אחים, לדוגמא, הוא מוטיב מאוד דומיננטי במשפחת קריין, דווקא בגלל נקודות הדמיון הרבות בין פרייז'ר וניילס, מה שאולי מדבר אל האמריקאי שבא ממשפחה של 2.4 ילדים בממוצע. רעיון אחר הוא ה"צ'אנס הנוסף", החיים השניים שבונה לעצמו פרייז'ר, אדם בגיל העמידה לאחר נישואים כושלים שמבצע תפנית חדה בחייו וחוזר לעיר נעוריו אל משפחתו, קונספט אמפתי לא זר כלל וכלל לטלוויזיה האמריקאית. גם "חדוות ההזדקנות" שחווה מרטי קריין על בשרו, יש בה מעין הקצנת סיטואציות מוכרות ומעוררות הזדהות.

רק 18% ממצביעי אתר הכריש בטוחים שהסדרה טרם מיצתה את עצמה. 32% מתייחסים לרגע בו ניילס ודפני עשו את זה כרגע הקפיצה, כמעט 10% מזכירים אירוע מסויים מפרק בעונה העשירית שטרם שודר בארץ, 5% מתייחסים דווקא לפיטוריו של פרייז'ר כאל רגע הקפיצה ו-4% מתייחסים לאירוסיהם של ניילס ודפני. אלמנטים נוספים שהוזכרו: הסדרה הפכה יותר מדי ל"שלושה בדירה אחת", תינוקה של רוז, הופעת האורח של ביל גייטס והאיחוד של "חופשי על הבר".



- דוקטור, אני מרגיש שנותרה לי עוד דקה לחיות.
- שב, אתפנה אליך בעוד חמש דקות.

העונה הבאה וה-11 במספר של "פרייז'ר" תהיה גם האחרונה, כך הודיעו רשת NBC ומרבית שחקני הסדרה לפני מספר חודשים. תאריך התפוגה נקבע ובפועל רגל אחת כבר נמצאת בתוך הקבר: בעונת השידורים האחרונה בארה"ב נרשמה ירידה מסויימת באחוזי הצפיה, ולפרס האמי הקרוב מועמדים רק שני שחקני המשנה, הייד פירס ומהוני. למרות שעונתה האחרונה עוד לא שודרה או צולמה, ניתן לקבוע בפה מלא שהיא לא תהיה טובה יותר או גרועה יותר משאר עונות הסדרה. כי "פרייז'ר" היא אחת הסדרות הקבועות והיציבות ביותר, שמן הפרק הראשון שלה ועד היום לא זזה מילימטר אחד שמאלה או ימינה מהקונספט המנחה שלה, בניגוד מוחלט לאטמוספירה הדינמית מסביבה.

אלא שכמו לכל דבר, גם לכך יש יתרונות וחסרונות. צופי הסדרה הקבועים יעידו למשל ובנוסף לכל מה שהוזכר קודם לכן, על רמת הכתיבה המשובחת ששמרה על צוויונה הקבוע של הסדרה במהלך עשר השנים האחרונות, על משחקו התיאטרלי היוצא מן הכלל של קלסי גריימר, שחקן ותיק ומוכשר ששמו רץ לפניו, ועל נאמנות טוטאלית ובלתי מעורערת כלפי קהל הצופים. לכן מבחינה קריאטיבית, תוך שמירה על כל אותם מאפייני היכר בהם היא מצטיינת - הקונספט של "פרייז'ר" הוא אלמותי, והסדרה יכולה להמשיך לנצח מבלי "לקפוץ מעל הכריש", או לפחות עד לעשור הבא. אבל אם "מהות החיים הוא שינוי", הרי ש"פרייז'ר" נפחה נשמתה כבר מזמן. וזהו בעצם הנמסיס הגדול ביותר שלה - המיצוי, לא הקריאטיבי אלא שאר הסוגים שלו. סוסים מנצחים אמנם לא מחליפים, אבל כמה הקפות יכול סוס אחד לעשות במחזור חיים אחד? וכמה פעמים אפשר לצפות בו מבלי להתייאש? סדרה שגרתית שלא מרעננת את עצמה, את צוות השחקנים שלה, את דמויות המפתח, את הנושאים המרכזיים ואת קהל הצופים, תמצא עצמה במוקדם או במאוחר עם הלשון בחוץ. גאונית ככל שתהיה, בשלב מסוים וטבעי - נמאס. למפיקים, לשחקנים, לצופים. גם רמת ההומור הגבוהה ביותר, במינון גדול מדי, מתחילה להיראות מונוטונית ואפרורית, וצריך לדעת היכן למתוח את הגבול. במקרה של "פרייז'ר" הוא נמתח פחות או יותר בזמן. אחרי הכל, חיי המדף של סיטקום אמריקאי הם בד"כ קצרים יותר ולרוב לא ממצים, ותוחלת החיים של הקומדיה הממוצעת היא יותר נמוכה, כך שבאמת אין כאן אשמים מלבד טבע האדם. וכך במאי הקרוב, עם 11 שנים ו-24 פרקים לעונה בממוצע באמתחתה, תגיע גם "פרייז'ר" לסוף תהליך הטיפול, תאלץ לשלם תשלום אחרון אצל הפקידה בחוץ (ולנוכח היבול החדש והלא מעודד במיוחד, תפקיד את מלאכת הבידור האיכותי והאמיתי, ככל הנראה, אך ורק בידי רשתות הכבלים האמריקאיות). אבל השאלה הגדולה והעגמומית היא - עם כל האטרף סביב פרק הסיום של "חברים" שישודר באותה מסגרת זמן, האם יהיה בכלל מי שיקשיב?


חזרה אל פרויקט "לפרוש בשיא".