אחרי התוכנית השניה שלה כבר אפשר להגיד ש"אחד העם 1" היא תוכנית מצחיקה. לא היסטרית, לא הלהיט שלו חיכינו, אבל היא מצחיקה. גורמת לשלושה גיחוכים עד יותר בפרק, ומספקת אתנחתא קומית למכביר עם קמצוץ-עקצוץ של יחודיות רק-ישראלית. או שבעצם הרבה ממנה. שזו למעשה הבעיה. לא באמת בעיה, אלא רק מתעקשים לעשות ממנה אחת (ברק למשל). כי ככזאת, מוגזמת בכוונה, מתפרעת בסטריאוטיפים, מראה מעוותת של המציאות שאנחנו חיים ונושמים, היא הופכת את עצמה למאוד סלקטיבית. כאילו מתובלת מדי, כאילו מעושה, כאילו אנחנו כבר יודעים הכל ולא צריכים תזכורת שמתחרעת עלינו בח' וע' ועושה לנו דווקא. אבל יודעים מה? בעצם כן.



הנה בניין קומות מקובץ גלויות, עם מר מזרחי שחושב שיש לו את כל הפתרונות לבעיות המדינה, עם הזקנה הפולניה שבטוחה שכל מי שלא נולד באירופה אירופה ודאי ירד לו מאיזשהו עץ, עם יו"ר ועד בית אשכנזיה ודומיננטית וגם אמא חד הורית, אשת העולם הגדול ליברלית ופתוחה, ועם המרקם החברתי הקיצוני הזה מייצרים לנו בדיחות זולות וברורות מאליהן שתוקעים לנו בפנים ומשפשפים עד שאנחנו מרוחים ומטפטפים כולנו. וזה עובד. וזה גס ואגריסיבי. וכאילו צפוי, אבל צפוי ורצוי. ודווקא בגלל זה, שאין ולא צריך כאן משהו מתוחכם והפוך על הפוך, שיגיד ברמיזה לא רמיזה את מה שצריך לרמוז לא לרמוז. לצעוק "טפו" על לסביות ולהוסיף "תגעי בי פעם הבאה אני אשבור לך את שתי הידיים!" או לנחש את שמו של חייל אתיופי ("אדיס, אבבה, איך שלא קוראים לך, בוא הנה") זה משהו שאפשר להגדיר כל כך פשוט ולא חכם שזה מהפכני ומתוחכם בסוג של הפוך על הפוך על הפוך.

ואפשר לפסול את זה על הסף. לומר, "הוי בחיי, בסרט הזה כבר היינו", אבל אסור לנו לשכוח מאיזה מקום זה בא. לא כזה שבא לתקן ולהראות לנו איך אנחנו נראים. גם לא לצחוק איתנו על הקטעים והשיגועים שאנחנו מריצים בפרוזדור של בניינים. אלא לצחוק עלינו בפנים, להעליב ולהטיח שנפגע. שנגיד "מה זה החרא הזה", כשבעצם אנחנו החרא הזה. וחאלס לתקן את העולם, תנו לצחוק על עובדים רומנים בשקט (וגם עלי).


תמונות: אתר "רשת"