לסדרות קומיות, בניגוד לסדרות דרמה מרגשות, סדרות מתח מורטות עצבים או סדרות פעולה על קוטלות ערפדים, יש בעיה. הן צריכות לספק לצופה על בסיס קבוע - ורצוי כל כמה שניות - פאנץ' ליינים. להצחיק, להצחיק ושוב להצחיק. כל הזמן. מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר. כי אם לא - הצופה ישתעמם. זו גם הסיבה שאורך פרק ממוצע בקומדיה הוא 22 דקות - כחצי מהזמן המוקדש לפרק בסדרה המוגדרת כ"דרמה".

לסדרות קומיות אין בדרך כלל משהו מעבר לבדיחות שיחזיק את הצופה הפוטנציאלי: אין עלילה מתמשכת, אין קשר ממשי בין פרק למשנהו, אין מה שיגרום לצופה לא להחמיץ פרק או לא להבין את הבא אחריו למקרה שכן החמיץ. לשם כך - צריכה קומדיה, אם ברצונה לשרוד, למשוך קהל בדרכים אחרות.

נכון, יש גם יוצאים מהכלל. "חברים", למשל, היא סדרה שבשלב מסוים העדיפה להשתמש בקו עלילתי שמתפרס על פני כמה פרקים, אם לא על פני עונה שלמה. גם "סקס והעיר הגדולה" צעדה עם השנים למחוזות העלילה המתמשכת, אבל העיקרון על פיו פועלים חוקי הקומדיה נשאר כשהיה: כל פרק עומד בפני עצמו, מאפשר לצופים מזדמנים להתחבר לפרק זה או אחר, ומאידך גורם אולי לצופים קבועים לנטוש למספר פרקים ולחזור לאחר מכן בכוחות מחודשים, לוקסוס שצופי "אליאס" למשל לא יכולים להרשות לעצמם.

כדי לבחון האם קומדיה זו או אחרת עברה את השיא שלה, יש לבחון אותה ע"פ קריטריונים שונים מעט מאלו של סדרות הדרמה: האם הבדיחות עדיין עובדות? האם הסיפורים העלילתיים שמתחילים ונגמרים בכל פרק ממשיכים להיות אמינים? האם הקאסט לא "התעייף"? ואולי בכלל אותה סדרה לא היתה שווה הרבה מלכתחילה?

עוף ברוטב קארי
לפני שמונה שנים, בספטמבר 95, העלתה רשת ABC סיטקום חדש, "המופע של דרו קארי" שמו. בתפקיד הראשי הופיע, באופן מפתיע, דרו קארי בתפקיד עצמו. קארי, סטנדאפיסט שיכולות המשחק שלו היו מוטלות בספק, אדם שהיה מכור לטיפה המרה ולסמים ואף ניסה להתאבד, מצא את עצמו פתאום בלהיט טלוויזיוני מצליח במיוחד, דבר שהפתיע בעיקר את עצמו.



הסיטקום עקב אחר חייהם של דרו, לואיס (ריאן סטיילס, שהיה משתתף בצורה קבועה פחות או יותר ב"של מי השורה הזאת בכלל?", שעשועון בריטי מוצלח במיוחד), אוסוולד וקייט, שסבבו בעיקר סביב שתיית בירה והצורך התמידי לא לעשות שום דבר משמעותי. אם בתחילת דרכה ניסו להשוות את הסדרה ל"סיינפלד" בגלל מבנה השלושה-בחורים-ובחורה, הרי שעם השנים הלכה הסדרה לכיוונים שונים לגמרי מאלה של ג'רי וחבורתו.

הדבר המפתיע בסדרה היה דמותה של מימי (קאתי קיני), שהתחילה כקוריוז במטרה להיעלם לאחר מספר פרקים קצוב, אך נשארה בשל ההצלחה העצומה לה זכתה, כשהטירוף של הדמות רק הולך ונהייה יותר ויותר מוקצן עם השנים.

21% מגולשי Jump The Shark בטוחים - באופן מפתיע - שהסדרה עדיין לא מיצתה את עצמה. לא ברור בדיוק למה הם מחכים, כי רגע שיא נוסף, או כלשהו, כבר לא יגיע (בארה"ב הסדרה בוטלה לאחר עונתה השמינית עקב חוסר באחוזי צפיה מספקים). 13% מציינים את הרגע שבו דרו וקייט עשו את זה כרגע הקפיצה מעל הכריש, עוד 13% מציינים את השירה שלהם ("Clevaland Rocks") כרגע הקריטי.

מלבד מימי היה לסדרה גימיק נוסף, במסגרתו הופק מדי שנה בסביבות האחד באפריל, פרק מיוחד שצולם בשידור חי (8% מגולשי האתר מציינים את הפרקים המיוחדים הללו כרגע הקפיצה) וכלל אלמנטים מהגירסה האמריקאית ל"של מי השורה הזאת בכלל?".



"של מי השורה הזאת", תוכנית הכוללת מערכונים שאולתרו בצורה חיה מול קהל, עלתה שלוש שנים לאחר עליית "המופע של דרו קארי", בספטמבר 98. עשור קודם לכן נוצרה הגרסה המקורית של התוכנית בערוץ 4 הבריטי. ריאן סטיילס, לואיס מ"דרו", היה אחד המשתתפים הקבועים בה, והוא הובא אל הגרסה החדשה, האמריקאית, יחד עם אותו דרו קארי שנבחר להנחות אותה (דבר שגרר אינספור בדיחות על כך שהוא מוביל שתי תוכניות פריים טיים עבור ABC). מלבדם השתתפו קולין מוקרי - שהובא גם כן מהמקור הבריטי - הקנדי הקרח בעל ההומור הציני המושחז, ויין בריידי - אחד הבחורים המוכשרים בתוכנית, וכן כוכבים אורחים כגרג פרופס (אף הוא מהגירסה הבריטית), בראד שרווד, דני סיגל החמודה וכן כוכבים בקנה מידה גדול יותר בהופעות חד-פעמיות, כוופי גולדברג ורובין וויליאמס.

התוכנית היתה משעשעת ומוצלחת (48% מהגולשים בטוחים שהסדרה מעולם לא קפצה) והצליחה לשמור על רעננות גם אחרי יותר מ-150 פרקים, אבל למרות רעננותה, הביאה נתוני רייטינג סבירים בלבד במקרה הטוב, ויחד עם היעלמותה של "דרו קארי" ביולי האחרון, נדחקה אף היא מלוח השידורים כחודש לאחר מכן. כך הצליח דרו קארי לאבד שתי תוכניות פריים-טיים שהצליחו בעבר, במהלך חודש אחד בלבד.



כולם אוהבים את רובי?
ואם אף אחד כבר לא אוהב את דרו קארי, הרי שכולם עדיין אוהבים את ריימונד. "כולם אוהבים את ריימונד" היא חוליה נוספת בסדרות הקומדיות שבמרכזה כוכב שהחל כסטנדאפיסט. ג'רי סיינפלד הביא לפריחה אדירה בתחום הסיטקומים ואנשים כמו ריימונד, פול רייזר ("משתגעים מאהבה") ודרו קארי הגיעו לאן שהגיעו בזכותו. פרישתו של ג'רי סימלה יותר מהכל את תחילת הסוף של סיטקומי הסטנדאפיסטים. אפשר אולי לומר, בזהירות מסוימת, שרבות מהקומדיות קפצו מעל הכריש ברגע ש"סיינפלד" הסתיימה.

"כולם אוהבים את ריימונד", שמופקת בשיתוף עם חברת ההפקות של דיוויד לטרמן, עלתה בספטמבר 96, שנה לאחר "דרו קארי". העונה הראשונה, ששודרה גם אצלנו בטלעד, לא סחפה אחריה את הקהל או את המבקרים. ההייפ הגיע רק כעונה או שתיים לאחר מכן, אז גם נרכשה הסדרה ע"י ערוץ 3 שלנו.



"ריימונד" מתגאה בהיותה קומדיה מאוד ריאליסטית, משום שבבסיסה נמצאת משפחה מאוד מתוסבכת על גבול הפסיכופתית, שבעצם, תודו, הרבה יותר קרובה למציאות המוכרת לנו מאשר זו של ביל קוסבי. זהו לא סיטקום משפחתי, כמו "משפחת בריידי" בשעתם. זה לא כמו הקומדיות המלוקקות של שנות השבעים והשמונים עם המשפחה המאושרת והמאוחדת. הילדים במשפחה, למשל, נמצאים לחלוטין ברקע כדי לא להפחיד קהל יעד פוטנציאלי, וכשהם כן מופיעים, הם בדרך כלל לא יותר מאשר אביזר במה שמקדם את עלילת המבוגרים השבועית. משפחת ריימונד היא אנטי-משפחה. היא לא "צער גידול בנות" הקיטשית, אלא מוצר טלוויזיוני שמנסה - ומצליח - לשבור את תדמית המשפחה האמריקנית המושלמת. כולם שונאים את כולם, כולם מתרגזים על כולם, כולם יורדים על כולם, ולא תמיד כולם אוהבים את ריימונד.

יש משהו מאוד יבש בהומור של "ריימונד", משהו מאוד איטי ולעיתים מרוח. הדמויות לא הכי אטרקטיביות, אי אפשר ממש להזדהות עם אף אחת מהן. אף אחת מהן אינה מושלמת, לכולן יש פגמים, וזה אולי מה שמקנה לה את מימד הריאליזם ואף יוצר הזדהות עם הקהל היותר מבוגר. ואותו קהל מבוגר, אגב, היא גם הבעיה הגדולה ביותר של "ריימונד", שכן בני ה- 18-34, שכבת גיל צעירה ונחשקת ע"י קבוצות המפרסמים, לא ממש מתיישבת לצפות באדיקות מדי שבוע, סביר להניח שבדיוק בגלל אותן סיבות שמושכות את קהל המבוגרים.

ובכל זאת, "כולם אוהבים את ריימונד" היא כיום הסיטקום המצליח ביותר בארה"ב אחרי "חברים". גם הביקורות ממשיכות ומשבחות אותה. קשה לדבר על הסדרה במונחים של רגעי שיא, כי מדובר בסדרה מונוטונית, שלא ממש מתקדמת לשום מקום ושכל פרק בה דומה לזה שקדם לו מבחינת קונספט. אם יש איזו נקודה שאפשר להתייחס אליה כנקודת שיא, הרי זה פרק פתיחת העונה החמישית הכפול שצולם באיטליה.

אלא שלא הכל מושלם בממלכת ריימונד. ראשית, הכריז ריי רומנו שהעונה השמינית, זו שמתחילה בסתיו הקרוב בארה"ב תהיה העונה האחרונה. בעקבות הכרזה זו הועלתה משכורתו במטרה מוסתרת, אך גלויה, לגרום לו להמשיך גם לעונה תשיעית. המהלך גרר אחריו מרמור בקרב השחקנים האחרים. הגדיל לעשות בראד גארט (רוברט) שפצח בחרם על הסדרה: הבחור לא מופיע לצילומים ובעקבות כך שוכתב החוצה משני פרקי פתיחת העונה. פטרישה היטון (דברה) נעדרה בעקבותיו משבוע הצילומים הראשון של העונה השמינית, אך הופיעה לשני ואילו שני הוריו של ריי, השחקנים דוריס רוברטס ופיטר בויל לא הגיעו לשבוע הצילומים השני, ספק מסיבות בריאותיות, ספק בתור מחאה. בשלב מסוים לפני כן דובר על ספין-אוף בכיכובו של רוברט, אלא שבעקבות האירועים האחרונים, לא נראה שזה עומד לקרות.



32% מהמצביעים עבור "ריימונד" בטוחים שהסדרה עדיין לא קפצה מעל הכריש, 13% לא אהבו אותה מיומה הראשון, ו-10% דווקא מדברים על אותה החופשה באיטליה.


בחלק השני: על "מפגשים מהסוג האישי", "שניים ועוד אחת", "דארמה וגרג"; על כמה קומדיות צעירות ומוצלחות שעדיין רצות; וגם על משהו נוסטלגי קטן וקסום.


חזרה אל פרויקט "לפרוש בשיא"