במשך חמש השנים בהם חיינו בעולם על פי "באפי", למדנו מהי ההגדרה לשד, מהי ההגדרה לאדם ומהי ההגדרה להכלאות ביניהם. ב"אנג'ל", לעומת זאת, אנחנו לומדים מהם המניעים שלהם. אך אם ב"באפי" אנו עוברים את המסע דרך כל הדמויות כולן, ב"אנג'ל" הן בעיקר כלים לקידום העלילה, ולכן לעיתים, כמו בפרק זה, חלקן נאלצות לקחת צעד אחורה ולפנות את הבמה לדברים אחרים שיכולים לקדמה טוב יותר. הולץ, ליילה ודרלה, הם הגיבורים של הפרק, והם מובילים שלושה סיפורים הנקשרים זה לזה על ידי אנג'ל.

הולץ ואנג'ל נולדו, סביר להניח, באותו עשור, בבסיסם הם חולקים את אותן מערכות ערכים שהושרשו בהם בהתאם לאותה תקופה. הולץ הינו אדם מאמין, וסביר להניח שאנג'ל היה גם; הולץ מאמין בגיהינום ובגמול האישי, אנג'ל זכה לחוות זאת מיד ראשונה; הולץ מציב את עצמו כשופט ומוציא לפועל מטעם החוק האלוהי, אנג'ל חולק עליו.

הולץ הועתק בזמן, הוא פשוט עבר מעשור א' לעשור ב', ועל אף השלמת הפערים שעבר על ידי סז'אן, הוא לא חווה אף לא אחד ממאורעות המאות הקודמות, והוא מניח שגם אנג'ל עבר אותם ללא שינוי, שהרי הוא לא חלק מן העולם, ולכן העולם לא אמור להשפיע עליו.

בעודו שבוי של הולץ, אנג'ל עם ידיו המתוחות לצדדים דומה לאדם צלוב. ואכן ערפדנו מתנהג כקדוש מעונה, הוא מנסה להסביר להולץ שלא הכול כשהיה, אך הוא לא בוחר את הדרך הקלה לעשות זאת ולהודות שיש לו נשמה כעת, כי זה יהיה פשוט מדי. הוא מנסה לסנגר על נשמתו של הולץ.



יתכן שהאדם אותו אנג'ל זוכר אינו אותו אחד אשר מופיע בפניו עכשיו, וכפי שהולץ מעיד בעצמו, הוא לא נתן דבר לסז'אן, מאחר שלא היה לא כבר מה לתת, אנג'ל לקח ממנו את הכל. קפטן דניאל הולץ הגאה כבר לא קיים, ולא היה קיים גם כאשר סז'אן הגיע אליו שתי מאות קודם לכן. נשאר רק אותו אדם ממורמר שהיה מוכן לחתום עסקה עם השטן תמורת נקמה.

במהלך הפרק, אנחנו רואים מדוע הולץ כה שונה. אנג'ל ודרלה רצחו את משפחתו ואילצו אותו להרוג את בתו לאחר שערפדו אותה. הולץ האמין וידע שאין אפשרות להציל את בתו, ושבתו כבר לא שוכנת בגוף שמתנהג ונראה בדיוק כמוה. ההפרדה אצלו בין ערפד לאדם כה ברורה, עד שהוא מצליח להתגבר על תחנוניה ולזרוק אותה לאור היום, תהיה מעורבותו הרגשית אשר תהיה.

הולץ מתעמר באנג'ל ופונה אליו כ"כומר המעורפד שלו". כאשר הוא מצליח להבחין בשינוי באנג'ל, הוא מייחס אותו לפחדנות - לא זכור לו שבפעמים הקודמות אנג'ל התחנן כל כך על חייו. בדומה ל"צאצא", גם כאן הוא תוהה מה תהיה הדרך המועדפת למצוא את דרלה. הוא לא האמין שאנג'לוס ימסור לו אותה אז, ואין לו סיבה להאמין בכך עכשיו, עד אשר מגיעה ליילה ומתמצתת בשבילו את סיפור חייו של אנג'ל - הערפד עם הנשמה.

כאשר הולץ נפגש שוב עם סז'אן הוא מוכיח אותו על כך שלא סיפר לו כי לאנג'ל יש נשמה. סז'אן פוחד שהדבר יערער את עמדתו של הולץ בנוגע להבטחתו להרוג את אנג'ל ומייד נותן לו טיעונים מדוע אין הדבר משנה מאומה. הולץ קוטע אותו - אין לו עכבות להרוג את אנג'ל עכשיו. להיפך, זה רק יותר הגיוני לעשות זאת כעת, כאשר ייסוריו לא יסתיימו כאן אלא ימשיכו בעולם הבא. אך הטרף שונה כאשר יש לו מה להפסיד, ואם לאנג'ל אכפת, הרי שכוחו של הולץ גדל.

שלא כמו הולץ, לליילה יש מניע יותר בסיסי למציאת אנג'ל ודרלה - הרצון להישאר בחיים. זאת לאחר שיחה קצרה עם לינווד, בה מובהר לה שהוא לא היה האחראי לניסיון הכושל ללכוד את דרלה, הוא כלל לא ידע שדרלה שם, וכאשר הוא יידע זאת בעתיד, הוא יהיה מזועזע והמום כמו שאר השותפים.

גאווין, כמובן, מצליח לתמצת זאת למשפט אחד מטופש: "אבל אנחנו ידענו...?", ולזה לינווד עונה בחיוב. כלומר, לינווד מנער את עצמו מן האחריות שכעת תיפול רובה ככולה על כתפיהן הצרות של ליילה וגאווין.

ליילה נאלצת לתקן את המעוות אם היא אינה רוצה למות מוות נורא כזה או אחר. היא ניגשת למלון, ומגלה להנאתה את אנג'ל שבוי בידי הולץ. אפשר לראות שהולץ עדיין מחזיק בחוש כבוד מיושן, כאשר הוא מספר לליילה כיצד חיילי W&H מתו בכבוד ולא נסוגו במהלך הקרב. אך תפיסתו כעת כה מעוותת, עד שהוא מעיד שיהרוג עוד חפים מפשע (או לפחות 'חפים' למיטב ידיעתו), המבקשים להשיג את אותו הדבר כמוהו, על מנת שלא יילקח ממנו העונג שבהריגת אנג'ל. היא מצידה מתייחסת לכך כעוד חלק חסר בפאזל, פיסת מידע נוספת שאולי תציל את חייה. הולץ הוא איש טוב, וגם אם הכובע שלו קצת מוכתם, הוא עדיין לא שחור כמו שלה.



בניגוד לשוביו, אנג'ל אינו מוכן להרוג אם אין הוא חייב (לפחות לא במצב רוחו הנוכחי), ולפני שהוא מבצע את תעלול הרמבו שלו, הוא מזהיר את ליילה. אנג'ל נמלט והולץ רודף אחריו, מה שמשאיר את עורכת הדין לנקות את זירת הפשע מראיות שעלולות להפליל את וולפראם והארט. למזלה, בין הגופות והשברים נמצאת הנבואה הניאזית אותה חיפש אנג'ל, זו המספרת על הולדתו הקרבה של בנו.

ליילה ממהרת לאיים על מתרגם שיתרגם את המגילה, דבר שמוביל אל תגלית חדשה: "There will be no birth". הלידה לה כולם מחכים אינה עתידה לקרות, המגילה היא למעשה "בצער רב וביגון קודר" ולא "איחולינו על הולדת הבן!".

כמעט בכל סדרה קיים הרגע בו נאלצים גיבוריה להתמודד עם לידה, ללא רופא בסביבתם, ולרוב במעלית או במקום קלאסטרופובי אחר. בגרסה של "אנג'ל" זו ערפדה עצבנית, לידה שלא אמורה להתרחש, ומכונית. והעובדה שכולם מותקפים באותו רגע על ידי צבא שדים אימתני עוזרת לפלפל את האווירה.

דרלה מגיבה כאישה היסטרית, אולי לא התגובה שהיינו מצפים מערפדה שהילכה על האדמה כבר ארבע מאות שנה, אך סביר להניח שהיא האמינה שמותה יגן עליה מן הצורך באמצעי מניעה, ולכן כל הסיפור הזה הוא קצת קשה לתפיסה בשבילה. דרלה בורחת מהמהומה והולכת, כדרך היצורים הליליים (או לפחות אחד מהם), להסתובב על גגות העיר ולהרהר בקיומה.

לאחר שיחת עדכון קצרה של אנג'ל עם חבריו, הם מחליטים למצוא מקום בטוח בעוד שהוא יוצא לחפש, ואכן מוצא, את דרלה.

שני הערפדים רואים את הולדת בנם בצורה שונה. לאנג'ל זו אפשרות להתחלה חדשה, הוא רואה את עצמו, את דרלה ואת אנג'ל ג'וניור כמשפחה מאושרת... אולי אפילו עם גדר לבנה. דרלה מציאותית יותר, היא מודעת לכך שללא התינוק שברחמה היא תחזור להיות כפי שהיתה, וכאן אנו למדים שהנשמה של הבן משפיעה על דרלה. לראשונה בחייה, דרלה מסוגלת לאהוב, והיא לא רוצה לוותר על ההרגשה. היא טוענת שהילד הוא זה שמזין אותה, ולא ההיפך כפי שניתן לצפות, והדבר היחיד שהיא תוכל להציע לו לאחר היוולדו, הוא מוות, כמו שהציעה לכל הילדים אותם פגשה במאות האחרונות.

דרלה ואנג'ל מגיעים לקריטאס, שם כבר שוכנים שאר בני החבורה. לאחר אירועי "הכנופיה הישנה שלי", דאג לורן 'לשפצר' את המועדון כך שלא יהיה ניתן להשתמש בו באלימות, אנושית או לא, וכך הוא הופך למבצר המושלם.

אך גם ללא 'עזרתם' של הולץ ושאר מתנגדי הלידה, ציריה של דרלה פוסקים והילד גוסס, היא אינה מסוגלת ללדת אותו. כעת אנג'ל עומד מול האפשרות שיאבד את בנו לפני שכלל נולד. דרלה מודעת לכך שבנה עומד למות, והיא קוראת לו באותו השם בו פנתה לאנג'לוס, בשנים בהם היו יחד - "בני היקר".

חבריו של אנג'ל מנסים לעזור לדרלה, אך על אף הידע המפליא של ווסלי ברפואה, אין הם יכולים לעשות דבר. תפקידם העיקרי הוא כמקהלה יוונית שמנבאת לאנג'ל את העתיד, מסבירה לו על התזמון הקוסמי של הדברים, ומזהירה אותו כי הלידה אינה טבעית מלכתחילה ויתכן כי מות התינוק הוא לטובה.



כאשר הולץ מגיע לקריטאס הוא פוגש את לורן וחברי "אנג'ל חקירות", ומעניין מה עבר בראשו כאשר השד הירוק מציע לו לחזור למחרת לפתיחה החגיגית. הוא אינו נראה כועס או אלים בזמן שהוא מזמזם לעצמו את אותו שיר הילדים ששר לבתו לפני שנים רבות, להיפך, הוא נראה מאוד רגוע ושליו, נונשלנטי ושלם עם עצמו לחלוטין, אפילו בצורה קצת ערמומית ושטנית, אך הדבר כנראה לא מעיד על קו מחשבתו מאחר ופעולתו הבאה היא זריקת פצצה מאולתרת לתוך המועדון.

באחד מהרגעים המדהימים ביותר בסדרה מצליח לורן לקרוא את הולץ ולהזהיר את השאר, והם מספיקים להימלט לחדר השינה בו נמצאים אנג'ל ודרלה. דרלה רואה גם היא בתזמון של הולץ כמעשה על טבעי - איזו דרך טובה יותר להעניש אותה ואת אנג'ל על מה שעשו לו, מאשר לאפשר לו לעשות את אותו הדבר להם?

החבורה מצליחה לברוח לסמטה הקרובה, ואנג'ל שולח את השאר להביא את המכונית בעוד הוא נשאר עם דרלה, שאינה יכולה ללכת. מוזר שדווקא פרד מחליטה להשאר לצדו. ניתן היה לצפות שקורדיליה תהיה האחת שתבחר לחלוק איתו את הרגע. מצד שני, פרד היא דמות חדשה ולא מספיק מבוססת, נוכחותה באירוע המשמעותי הזה מקנה לרגע מעין מימד רך, תמים יותר, ואולי גם עוזרת לקבע את דמותה כ'אחת שהיתה שם'.





וכאן מגיע רגע השיא, אחד הגדולים ביותר בתולדותיה של הסדרה. זוהי סצינה מאוד עוצמתית ואמוציונלית והצופים חווים סערת רגשות של ממש. תחושה עוקבת אחר תחושה, רגש נמהל ברגש ומחליף אותו. מתח, חרדה, עצב, אושר, כעס, אימה, התרגשות.

הסצינה המאוד קלימטית, מצמררת ואינטנסיבית הזו מורכבת למעשה משני שיאים מרכזיים וגדולים שמתרחשים בבת אחת. האחד, לידתו הלא צפויה של בנו של אנג'ל שעד הרגע האחרון והמכריע מלאה בטוויסטים רבים, והשני - מה שמעיב על המאורע המשמח - הוא רדיפת הולץ את אנג'ל והחשש מפני תוצאות העימות ביניהם. שני קווי העלילה הללו משולבים זה בזה ומפצלים את מיקוד הצופה למען הגברת אפקט הדרמה והמתח. הצופה מוכרח לעקוב אחר שניהם במקביל והדבר יוצר בלאגן רגשי ומונע ממנו להתעמק לחלוטין רק באחד מהם ולמצות את מלוא החוויה. וזה בדיוק העניין. כשהמון דברים קורים ביחד, צריך לחשוב מהר ולא תמיד יש זמן להתמקד, ומכאן נובעים המתח וסערת הרגשות. דרלה שיפדה את עצמה, ובמקביל הולץ מתקרב ובא. בנו של אנג'ל נולד, ואילו הולץ כבר כאן...

ההבדלים בין שני קווי העלילה הללו מודגשים גם ע"י אפקטים טכניים של בימוי ועריכה. מוסיקת הרקע שרק הולכת ועולה אוקטבות מטרידה ומלחיצה, ההילוך האיטי בו מתאפיינות הסצינות של הולץ מגבירות את האפקט הדרמטי (בכלל, סלואו-מושן הוא אפקט בו משתמשת "אנג'ל" לרוב בסצינות מכריעות כדי להדגיש יתר על המידה את משמעותן), והתאורה באמצעות האש שמלווה את סצינות הולץ אל מול האפילה והגשם שבסצינות הסמטה.

הדרמה הגדולה שמלווה את כניסתו המפוארת של הולץ מדגישה גם את הכוחניות שלו, את התחושה שהוא הכל יכול אל מול אנג'ל החלש שברגעים אלו ממש נמצא בעיצומה של דרמה גדולה משל עצמו.

אנג'ל מת בסמטה, ובמובן ערפדי, נולד באחת, וכמו האב כך גם הבן. דרלה לא מוכנה לחזור להיות מה שהיתה בעבר. בעזרת נשמתו של בנה היא רואה את כל מעלליה באור אחר, התינוק הוא המעשה היחידי שהיא ואנג'ל ביצעו שאינו מוכתם בדם, והינו הפעם היחידה בה היא זוכה להעניק חיים במקום ליטול אותם, ודרלה מחליטה למות במקום בנה.



הסצינה נוסקת לשיאים חדשים כאשר דרלה, צלע מאוד מרכזית בחייו של אנג'ל ובשתי העונות האחרונות בסדרה, משפדת את עצמה ומפגינה חוסר אנוכיות מוחלט, ומבעד לענני האבק, שהיוו עד לפני רגעים מספר רכיבים של יצור רע ואכזר, מתגלה לו במפתיע תינוק תמים רך וטהור. אנג'ל מוכה ההלם אוסף את בנו לחיקו והצער (הסובייקטיבי, אמנם) על מותה של דרלה הופך בן רגע לאושר עילאי. ושניה לאחר מכן משתנה לחרדה אימתנית. הולץ כאן, והמתנה היחידה שהביא לתינוק החדש היא קשת גדולה שמכוונת אליו ואל אביו ומאיימת במוות נוראי.

לא ידוע כמה ממילותיה האחרונות של דרלה שמע הולץ, האם הוא ראה אותה מקריבה את עצמה למען בנה? האם שמע את הסיבה?

אבל אז משהו קורה. אנג'ל, רטוב עד לשד עצמותיו, מעולם לא נראה כה חשוף ופגיע, נטול כל הגנה או מגננה, יצור עדין, שברירי ומסכן (ולכן פרד, שלהיות יצור תמים וחסר אונים היא ברירת המחדל שלה, והתינוק, שהוא כזה מעצם הגדרתו, משתלבים כ"כ טוב בסצינה הזו). עד כדי כך שכל מה שרוצה הצופה הממוצע לעשות אולי, הוא לקחת את אנג'ל, לחבק אותו, לייבש אותו ולתת לו כוס שוקו חם, וזאת בניגוד גמור לכוונותיו של הולץ. שני האנשים הללו עומדים כעת אחד מול השני ומביטים זה בזה, ברגע מאוד ארוך ואלמותי. הולץ מביט ברוצח של בתו ומשפחתו ובאחראי הבלעדי-כעת להרס חייו, מבחינתו הרי עניין הנשמה הוא קשקוש, ואילו אנג'ל מביט באדם שיכול לקחת ממנו בשניה אחת את היקר לו מכל. הם נראים כמעט כמו שני שחקני שח - כל אחד מחכה לשני שיעשה את הצעד הבא, והניגוד בין הולץ הכוחני לאנג'ל החשוף מרחף לו באוויר ומשלה את הצופים לגבי התוצאה הסופית.



מעניין לתהות מה בדיוק עובר בראשו של כל אחד מהם בדקות המתמשכות הללו. אנג'ל, למשל, בצורה מאוד לא אופיינית לאור הפרקים האחרונים, נשאר פסיבי וסביל לגמרי. לא רץ, לא בורח, לא מסתתר. אפילו לא מתחנן לחייו, פשוט שותק. ומחכה. וזאת למרות שהדבר שכה נלחם עבורו, התינוק, נמצא סוף סוף בידיו, ועכשיו חיים של אחר תלויים אך ורק בו. האם אנג'ל משותק מפאת האירועים האמוציונליים שעבר? האם שתיקה זו מביעה כניעה סופית, מוחלטת ובלתי מעורערת? האם זו דרכו של אנג'ל להביע את צערו המוחלט על שעשה להולץ ולתת לקארמה לעשות את שלה? האם אנג'ל היה מקבל בהשלמה כל תוצאה אפשרית שהיה יכול להניב המפגש הזה עם הולץ?

מבחינת הולץ, העניינים קצת יותר מורכבים והחלטתו הסופית מתאפיינת בשילוב של כמה דברים מאוד גדולים ועיקריים שחוצים את מוחו.

מצד אחד, נקמה היא הרגש היחיד בשבילו הוא חי, בשבילו עשה עסקה עם השטן והיא מה שמניע אותו בתוך העולם החדש והלא מוכר מבחינתו. מעטים האנשים שיודעים בדיוק מהי תכליתם בחיים האלו ובשביל מה הושמו על פני כדור הארץ. הולץ הוא בהחלט אחד מהם. ואם כך, אז למה לא לממש אותה? למה לא לנצל את ההזדמנות הטובה ביותר שנקרתה בדרכו, ולבצע את נקמתו בצורה הכי מתאימה שישנה? הלא סצינת המפגש הזו עם אנג'ל רוויה באלף ואחת אפשרויות נפלאות מבחינתו בעזרתן יוכל סוף כל סוף להגיע לשקט הנפשי המיוחל שלו ולהשיב את הסדר על כנו. דרלה אמנם כבר היסטוריה, שזה אומר שחצי עבודה כבר נעשתה עבורו וכעת הוא יכול למקד את הזעם שלו כלפי ערפד אחד בלבד, לצערו של אנג'ל. אולם חיסולם של זוג הערפדים מעולם לא היה בראש מעייניו של הולץ, שמעוניין הרבה יותר בגרימת סבל וייסורים. גם מבחינה זו מצבו של אנג'ל הורע פי שתיים, משום שהולץ לא זכה לבצע את זממו בדרלה ועל כן אנג'ל יחטוף גם במקומה. אז למה לעזאזל לא עכשיו? כאן מגיע הצד השני שמבקש להזכיר לנו שהחסרון של הולץ כאדם הוא גם היתרון הגדול שלו כדמות (וגם כאן מופיע ההיפוך בין הטוב והרע, טשטוש הזהויות בין הנכון והלא נכון, כפי שראינו ב"צאצא"). הולץ, אחרי הכל, הוא אנושי. לא שד, בדומה לכל שאר הכתות המחפשות אחר ילד הפלא. הוא גם אינו נטול מצפון או ערכים מוסריים כגון אנשי וולפרם והארט. קשה להאמין שהמסמך האנושי המרגש בדמותו של אנג'ל השברירי עם בנו הטרי בידיו לא השאיר רושם מסוים על הולץ. הולץ, כאמור, הוא לא חיה, יש לו רגשות אנוש ואפילו חזקים מאוד שכן הוא אדם שמרשה לעצמו להיות מונע לחלוטין ע"י אמוציות. איך אדם בעל רגשות, אפילו כה נחוש כמו הולץ, מסוגל לפגוע באנג'ל ברגע שכזה? האם יכול הולץ "לרדת לרמה" של אנג'ל ולפגוע בתינוק חסר ישע? האם ירשה לעצמו לעשות זאת? מעבר לכך, האין רגע הנקמה של הולץ יאבד קמעה ממשמעותו אם יבוצע בצורה זו? אותו רגש מיליטנטי שמניע צייד המכבד את עצמו לתת לטרפו הזדמנות לברוח קודם, או לוחם שמניח לאויבו להתחמש כדי שהקרב ביניהם יהיה הוגן ומשמעותי, קיים גם בהולץ, שאולי אומר לעצמו שעל מנת להגיע לסיפוק עצמי הוא חייב להביס את אנג'לוס באמת ובתמים, כשכללי המשחק שווים. 'סתם לחסל אותו', כאמור, מעולם לא היתה הפואנטה.

מצד שלישי - כשרואים את הולץ מביט באנג'ל עם התינוק, המושג "צדק" מייד קופץ לתודעה בצורה כלשהי. אנג'לוס הרג את משפחתו של הולץ, ערפד את בתו וגרם לו לחסל אותה בעצמו. ועכשיו, מאתיים שנה מאוחר יותר, מביט הולץ באנג'לוס ובבנו, וגלגלי השיניים במוחו מתחילים לעבוד. יש כאן פתח מסוים למשהו גדול אף יותר מכל תכנוניו הראשוניים. כמו שאמרה דרלה מספר דקות קודם לכן, זהו רגע מושלם להופעתו של הולץ, עיתוי כמעט שמיימי שכעת מתחיל הולץ לעמוד על כל משמעויותיו. לצופים זה עוד לא לגמרי ברור בשלב הזה, אבל משפטו האחרון של הולץ שחותם את הסצינה ואת הפרק כולו כבר מרמז על פאזה חדשה בתוכניתו, שמאיימת להיות אף יותר מסוכנת.

אז הולץ מחליט לתת לאנג'ל ללכת, מנמיך את כלי נשקו, מסיר את האיום המיידי ומפנה עבורו את דרך המלך, כשברקע קריאותיו של סז'אן "עשה זאת, עשה זאת עכשיו, למה אתה מחכה?!". אבל הולץ מתעלם. סז'אן לא רואה זאת בחיוב, הוא רוצה שהולץ יעמוד בהתחייבותו, ולזאת עונה הולץ: "הבטחתי שלא להראות רחמים, ולא אראה".

הולץ חותם את הפרק במסקנה הסופית והברורה ביותר - ככל שעברך אפל ועתידך לוטה בערפל, כך אתה מקבל את השורות הכי שוות.

וזהו זה. אנג'ל וחבריו נוסעים הרחק, מותירים את הצופים מאחור, תוהים לגבי העתיד. חייהם השתנו מן הקצה אל הקצה ולעולם לא יחזרו להיות כשהיו.


סייע בכתיבת הכתבה: JW.