יום אחד קם אדם בבוקר, ומחליט שהגיע סוף העולם, ומתחיל לחקור. כדי שקהל הצופים שנוהג לעקוב אחרי חייו של אותו אדם וחבריו, לא ישאל את עצמו מאיפה נחתה עליו פתאום אפוקליפסה, מייד מתייצבת דמות אמינה 2, והן מנהלות שיחת "יש אפוקליפסה, וההוא חוקר. פרטים בהמשך".

לא עוברות מספר דקות, ופתאום קם ערפד בבוקר, ומחליט שהוא מאוהב בשותפתו לסדרה, ומתחיל להביט בה בדרך שמטרידה אותה, וגם אותי. ולמרות שעד היום הם היו בעיקר חברים טובים ועמיתים למאבק, שונים לחלוטין, היא מנוגה והוא ממאדים, קל מאוד לשכנע את הגיבור שלנו שמדובר פה בעצם באהבה ברורה ומיידית. כדי לשכנע את הצופים, שהם קצת יותר חשדנים מאנג'ל, ששינוי כזה במערכת היחסים של הדמויות יכול להתרחש בתוך שלוש דקות של פרק, נקראת לעזרה דמות אמינה ויודעת דבר #3, והיא מקשקשת קצת על "מוירה" ("מי זאת מוירה?"), "קיירמפשן" ולוחמים שנפגשים בשדה הקרב. זה אמור לספק אותנו ולהשכיח מאתנו כמה משונה זה להביט באנג'ל, שלמשמע כמה מילים בפייליאנית, זנח מיד את דמותו האופיינית, המיוסרת, והאוהבת-את-באפי-לנצח-זו-כל-הפואנטה, והפך לנער מתבגר, מבולבל ולחוץ, משל העבירה לו פרד פתק מקורדי שרוצה לפגוש אותו בהפסקה הגדולה מאחורי אולם ההתעמלות.

עכשיו, אני מהצופים שהתגברו על עניין אהבת-הנצח של אנג'ל ובאפי מזמן (אולי אפילו לפני שהיא התחילה, אבל נעזוב). וכן, גם אני ראיתי אלפי רמזים לאהבה אמיתית בין אנג'ל לבין קורדיליה לאורך שתיים ומשהו העונות עד כה. אבל עד היום האהבה הזו נעה כל הזמן בצד האפלטוני של הדברים. אהבה - כן, אבל לא רומנטית. משפחתית, חברית, אפילו אהבת שתי דמויות גדולות מהחיים שנפגשו בשדה הקרב אני מוכנה לקבל. ואם החליטו הכותבים שהגיע הזמן להעביר את האהבה הזו למישור פחות אפלטוני, היתה צריכה להיות להם הרגישות לעשות את זה בעדינות, לאט, ובעזרת הקטליזטור הנכון. מצטערת, המילה של פרד לא מספיקה לי וגם לא צריכה להספיק לאנג'ל.

ואם כבר השתמשו באנג'ל עצמו כדי להעביר את השינוי הזה גם אלינו, דווקא אנג'ל, שהוא אולי הדמות הכי אטומה רגשית בעולם, זה שמדחיק, מפחד מאושר, לא מתקרב לאנשים ועזב פעם את אהבתו הגדולה כדי לא להסתכן באיבוד נשמתו, היו יכולים לקחת את הזמן כדי להעביר אותו את כל מגוון הרגשות שגילוי כזה היה צריך לעורר בו. במקום זה, יש הרגשה שהם היו צריכים לדחוס הרבה מאוד רגשות, לסגור הרבה מאוד קצוות (ולפתוח כמה) לפני שתתחיל עלילת דרלה, ועשו זאת תוך 15 דקות. חבל, מעצבן, וקצת מעליב.



דוגמא נוספת להנחתות המעצבנות האלה כבר קיבלנו בדיוק בפרק הקודם, "בילי": יום אחד קם ווסלי בבוקר, ומחליט שהוא מאוהב בפרד, ומתחיל לערוג אליה. כדי שקהל הצופים לא ישאל את עצמו - מה לעזאזל? ממתי ואיך ולמה וכיצד זה קורה, כשרק בפרק שעבר בכלל לא נראה שהוא שם לב שהיא קיימת? או, מיד מתייצבת הדמות האמינה קורדיליה ומשוחחת איתו על אהבתו ארוכת הימים לפרד, כאילו כך היה מאז ומעולם וכולנו היינו בסוד העניינים.

זו התלונה שלי כלפי הפרק הזה. בעצם, זו טענה כלפי כל העונה הזאת, אולי אפילו כלפי כל הסדרה. יום אחד קמים הכותבים בבוקר, ומחליטים להנחית עלינו עלילה, וחושבים שזה בסדר. זהו דפוס חוזר ב"אנג'ל'", שהגיע לשיאו בעונה השלישית. אחרי הכל, אנחנו באנו בכלל מ"באפי" ואנחנו מפונקים. שם למדנו שכל עלילה ראויה לשמה צריכה להתחיל בקטן, ברמזים, בהבלחות קטנות שגורמות לצופים להגיד "המממ... משהו קורה כאן מתחת לפני השטח". על אחת כמה וכמה ב"אנג'ל", בה כל עלילה שמתחילה מסוגלת להשפיע על כל העונה וחלק נכבד מהעונה שאחריה. אבל בעונה הזאת הכותבים התעצלו, או שמא השתגעו, ופתאום חזרנו לשנים בהם לא ציפית מסדרה דרמתית לשום המשכיות מכל סוג שהוא.

ואחרי שהורדתי את כל זה מהלב, בואו ננסה להתרכז בפרק עצמו ברמת העלילה.





הפרק מתחיל בכלל בפלאשבק, עוד אחד מאותם רגעים שמגדירים את אנג'ל לפי עברו, ובעונה הזו - על פי יחסים בין אנג'לוס לדניאל הולץ. זוכרים את הולץ? צייד-שדים שרדף את אנג'לוס ודרלה, ובן האנוש היחיד שהיווה איום לאנג'לוס עד שהגיעה החרב של באפי? פגשנו אותו לאחרונה בפרק הראשון של העונה, "הלמות לב", ונרמז לנו שיש לו חשבון לא סגור עם הערפד. באותו פלאשבק היתה גם התייחסות לאירוע שבו שמענו את שמו לראשונה, אי שם בעונה השניה של הסדרה, בפרק "המבחן", אז הצליח הולץ לכלוא את דרלה ואנג'לוס באסם בוער. דרלה ניצלה את דעתו המוסחת של בן זוגה, הכתה אותו עם בול עץ וברחה עם הסוס היחיד שלהם. אמנם לא קיבלנו הסבר איך הוא נמלט, אבל זה קרה, והולץ המשיך ורדף אחרי הצמד לאורכה ולרוחבה של אירופה.

בתחילת הפרק הנוכחי אנו מגלים שהיתה פעם אחת שבה הצליח הולץ ממש ללכוד את אנג'לוס לאחר שרדף אחריו עד לרומא וקיבל עזרה מאנשי הכנסייה. המיקום, האווירה והנפשות הפועלות אינם מקריים. הסצנה עוסקת בשאלות בעלות גוון נוצרי במיוחד, שאלות שהן תמיד רלוונטיות ל"אנג'ל", מאחר שהן למעשה בבסיס הסדרה, ואותן הוא שאל את עצמו פעמים רבות. ההבדל הוא שהן נשאלות כעת על אנג'לוס: האם יצור כמוהו מסוגל לכפר על חטאיו ולהיגאל?



"בכל מקרה, אין לך נשמה, אינך יכול להינצל" אומר הולץ, אך בשאלותיו האחרות הוא מפתיע בגישה שמקדימה את זמנה, כשהוא שואל גם שאלות שמנוגדות לנצרות, שהיא מטבעה מאוד אבסולוטית, קובעת קווים ברורים מאוד בין האלוהי לשטני. פה מניחים להולץ להרהר בדרך מאוד דרוויניסטית ולא אופיינית לתקופה, בטבעה של אותה חיה הנקראת "ערפד". הלא מוסכם על כולם שכל תכלית קיומו של אותו יצור הוא לפגוע ולרצוח, שהוא חייב להביא מוות כדי לשרוד. האם זה בכלל הוגן לשפוט אותו לפי קודים מוסריים של בני אדם? כמה מתוך הערפד הוא השד, וכמה האדם שהיה? האם נותר איזשהו שריד לנשמה שהיתה פעם בגוף הזה?

"אם נכה ונשרוף את השד מתוך בשרך, האם יישאר דבר מה?" היא עוד שאלה סמי-פילוסופית שנראה שהולץ יהיה יותר משמח להעמיד למבחן המציאות, ולגרום לאנג'לוס כמה שיותר סבל גופני, מאחר ונראה שאין לו כל חולשות נפשיות שאפשר לנצל. מלבד דרלה. הולץ בטוח שמערכת היחסים בין דרלה לאנג'לוס היא כזאת שפגיעה באחד מהם תפגע בשני. דרלה מוכיחה, כביכול, שזה נכון כשהיא מצילה את אנג'לוס, אבל אנחנו, שקיבלנו הצצות רבות אל מערכת היחסים בין זוג הערפדים (כולל אותה בריחה מפורסמת מהאסם), יודעים שבסופו של דבר, כל אחד מהם מחויב קודם כל לעצמו.

פה כדאי לעצור רגע ולהתפעל מכך שאיכשהו, הצליחו בפרק הזה לטשטש את הגבולות בין good ו-evil עד כדי כך, שבלי לשים לב אנחנו מזדהים עם הערפדים צמאי הדם, וחוששים לגורלם, במקום לצדד בבני האדם שצדים אותם. כשהפרק נפתח אנחנו רואים איך אנג'לוס רץ במחילות הביוב, ניצוד כמו חיה. כשהוא בידיו של הולץ מודגש ההיפוך בתפקידים המסורתיים של אדם-ערפד, כי הולץ הוא עכשיו בתפקיד המענה, ואילו אנג'לוס בתפקיד הקורבן. אווירת ימי הביניים, הכוללת אנשי כנסייה וסדי עינויים, נועדה לחזק את הרושם, וגם אנג'לוס מצדו לא מתנהג לגמרי כמו האנג'לוס שאנחנו מכירים - הוא אמנם זורק פה ושם בדיחה מרירה, אבל חסרה לו האלגנטיות המשועשעת של אנג'לוס, הביטחון העצמי הקריר (ניתן גם לראות שממש בתחילת המרדף, בגדיו עוד נקיים ושערו אסוף, וזאת לעומת המראה המרופט שלו כשהוא נתפס). "מה אתה רוצה, הולץ?", הוא שואל בעייפות, ובאופן כללי מזכיר יותר את אנג'ל מאשר את האלטר-אגו המרושע שלו. וגם אם אף אחד מאתנו לא מריע כשדרלה מגיעה בדיוק בזמן כדי להציל אותו מהשבי, הרי ברור שכולנו רוצים שזוג הערפדים יצליח לברוח. ה"גיבורים" פה הם השדים, ומי שנחשב "האיש הרע" הוא בן האדם שנשבע להכחיד אותם מהעולם, בניגוד לכל מה שלימדו אותנו בכל שאר הסיפורים והאגדות. הדבר משלים את שורת התהיות של הולץ, והשאלות ששואלת הסדרה כל הזמן, על ההגדרות של "טוב" ו"רע" ומה שביניהן.

ממש לפני שדרלה ואנג'לוס נמלטים שוב (בסצינה בה אנו זוכים לראות רמז לכוח שהיה להם כמאסטרים, המפעילים צבא של מיניונז שמוכנים להפוך לאבק רק כדי שאנג'לוס ינצל), עושים הערפדים את הטעות הידועה שעושה כל גיבור ומניחים לאויבם להישאר בחיים. במקרה שלהם, זה בעיקר כי הרבה יותר כיף כשהוא בסביבה. הם אוהבים אקשן, ואוהבים מאוד לצפות בכאב הגדול שהם ממשיכים לגרום לו כל עוד הוא חי. כמו כן, דרלה מלגלגת ש"הוא כבר כמעט כמו בן משפחה!", ללמדנו שיש שם היסטוריה שלמה שעוד לא שמענו עליה, וגם כדי לרמוז לנו על מה שיבוא ממש עוד מעט...



ובינתיים, במרתף אי שם בלוס-אנג'לס של ימינו...

המרתף, סביבת העבודה החדשה של קורדיליה ואנג'ל, הפך בעקבות האימונים הגופניים שלהם למקום אינטימי. אבל קורדיליה מגדילה לעשות ומקשטת אותו, ובעצם, מביאה לאנג'ל פרחים. מעבר למשמעות הסימבולית של פרחים כסימן לחיזור ורומנטיקה, מדובר במחווה מפתיעה שאנג'ל מעולם לא התנסה בה. אפילו שלא מדובר בזר פרחים גדול ומרשים, או בפרחים אמיתיים, האפקט שמשיגה הפעולה הזו גדול יותר מן המשמעות הסטנדרטית, משום שהמחווה הכביכול-רגילה מותאמת כאן לחוקי העולם הפנימי של אנג'ל. פרחי פלסטיק הם פתרון מושלם בפשטותו לבעיית הניגודים החריפים בין אנג'ל לצמחייה - הדבר שגורם לפרחים לפרוח ולגדול, הוא בדיוק הדבר שיכול להרוג את אנג'ל. פרחי פלסטיק לא זקוקים לאור השמש, והגישה הפשוטה והמעשית הזו אופיינית לקורדיליה, ותופסת את אנג'ל לא מוכן.

"חייתי זמן רב מאוד, ואף פעם לא פגשתי מישהי כמוך", הוא אומר, ולרגע יש הרגשה שחזרנו לעונה הראשונה, בה קורדיליה עדיין הצליחה להפתיע את אנג'ל בכנות הבלתי מתפשרת שלה ובנקודת מבט שכה שונה משלו. אבל אנחנו כבר מזמן לא שם, מערכת היחסים כבר מזמן לא כזאת, וכמה זה לא נחמד לראות את קורדיליה עושה חיקוי של עצמה מלפני שנתיים?

בכל מקרה, אנג'ל מופתע ומתרגש מהמחווה של קורדי, נזכר שהיא יצור אקזוטי מרתק, אך עדיין זקוק למישהו חיצוני שיבוא ויסביר לו את רגשותיו. תגובותיהם של ווסלי ופרד לעניין הפרחים, מחדדות את הרגשות, מביאות אותן קרוב יותר אל פני השטח, ולפתע אנג'ל מתקשה לזכור שהוא וקורדי הם "רק ידידים, רק עובדים ביחד".

בדבריה, יוצרת פרד הקבלה מנטלית בין אנג'ל לקורדיליה, גם עבור אנג'ל וגם עבור הצופים. אנג'ל הוא צ'מפיון, גיבור במשימת קודש - כולנו יודעים את זה. והנה כאן טוענת פרד שכמוהו גם קורדיליה, שנושאת בגבורה את נטל החזיונות ואינה מוכנה לוותר עליהם, על אף הייסורים הקשים שהם מביאים עמם. היא לא מוכנה להיכנע, וזה בעצם מה שהופך אותה לגיבורה. השימוש במושג הפייליאני שמתאר שני גיבורים המתאחדים למען שליחות נעלה, מוציא פתאום אותם ואת כל מערכת היחסים שלהם מעולם היום-יום ומעביר את הכל למימד אפי יותר. ואז פתאום נלחץ כפתור / נופל אסימון / סוויץ' מסתובב במוחו של אנג'ל, והוא מביט על היחסים שלו עם קורדיליה באור אחר לגמרי. פרד, עם המושגים הפייליאנים שלה, מצליחה מצד אחד לעצבן את אנג'ל ומצד שני לפכח אותו, ואותנו.

אנג'ל נמצא עכשיו בטריטוריה לא מוכרת, בה הוא נאלץ לברר עם עצמו את רגשותיו הכמוסים. בשלב ראשון, הוא ניגש לקורדיליה ומנסה לפתח שיחה על מערכת היחסים ביניהם, על הקשיים שעברו, על ההבדלים ביניהם ("Human - vampire; woman - man... pire") ועל הידידות שלהם, שזה עתה הבין שאולי יש בה, או יכול להיות בה, גם משהו מעבר, אולי אפילו מוירה. הוא מגשש, מנסה להבין מה היא חושבת בלי ממש להגיד את זה בקול רם. קורדיליה, מצדה, לא יורדת לסוף דעתו, ונוצר מצב אירוני בו היא משדלת את אנג'ל לבטא את רגשותיו האמיתיים ("אתה מנסה לומר לי שאתה אוהב אותי?") מבלי לדעת שזה אכן מה שהוא עושה. הוא מנסה להגיע לאמת שמתחת לפני השטח, בעוד היא חושבת שהוא מדבר על הרמה השטחית ביותר, הברורה ביותר, לפיה כולם אוהבים את כולם ואומרים את זה בקול רם למקרה שימותו לפני שיספיקו. לאירוניה יש גם את הצד שבו אנג'ל, שלכאורה גישש לכיוון הצהרת-רגשות ברורה מצד קורדיליה, נבהל לחלוטין כשהוא חושב שזה בדיוק מה שהיא נותנת לו. היא זורקת לחלל החדר שהיא אוהבת אותו, והוא אוהב אותה, בפשטות ובטבעיות שמאפיינים אותה, אבל עבורו זה מוקדם מדי. הרעיון רק עתה עלה, והוא עוד לא הספיק לעכל, להרהר בזה נוגות, להסתגר בחדרו ולחשוב על העניין בפינה, בחושך, ואילו היא כבר מוכנה להכריז על כך לעולם. מזל שזו היתה רק אזעקת שווא... ובכל זאת הוא נראה מאוכזב.



בנוסף לכך שאנג'ל נתפס לגמרי לא מוכן לכל העניין הזה ויש לו הרבה רגשות חדשים וסותרים, מעלה החקירה של מגילות הנייאזיות אזכורים גם לנבואת השאנשו, דבר שמעלה אסוציאציות חדשות. אזכור השאנשו מופיע כאן לגמרי לא במקרה. על מנת שאנג'ל יוכל להתמסר לרגשות שהוא חש מבלי לבטלן או להתכחש להן, הוא צריך תקווה, הוא צריך את האמונה שמא הפעם זה יהיה שונה, אחרת נקבל שוב את מקרה "נשף הסיום". אנג'ל צריך להיזכר שביום מן הימים הוא אולי יהיה "ילד אמיתי", כי אחרת הוא לעולם לא יניח לעצמו לחשוב בכיוון מערכת יחסים עם אישה נוספת. אם יש סיכוי שהוא יהיה יום אחד גבר רגיל, אנושי, אז אולי רגשותיו לקורדיליה הם לא דבר נורא כל כך. פתאום יש לו (ולנו) תחושה שאולי יש טעם לרוץ עם הרגשות האלו קדימה ללא סייגים ונקיפות מצפון, כי אולי הפעם הם יוכלו להתממש. העתיד, שפעם היווה מכשול רציני בדרכה של האהבה עבור אנג'ל, נראה לפתע מעודד מתמיד.

אבל לא לזמן רב. נראה שתזמון גרוע הוא מנת חלקם של אנג'ל וקורדיליה ועיתוי שמתפספס הוא מה שמגדיר את מערך היחסים החדש ביניהם. קודם כל, המגילות הנייאזיות מדברות על אפוקליפסה מיידית, ובתור גיבור חייב אנג'ל להיות מרוכז במשימה, ולא לחשוב על אפשרויות רומנטיות. זה פשוט לא טיימינג טוב להסחות דעת. בנוסף לכך, העיתוי הגרוע ברור במיוחד כשאת הרגע האינטימי שלו עם קורדיליה קוטעת הכניסה המפתיעה של דרלה, אהובתו לשעבר של אנג'ל, זו שמתה (אבל לא זו שמתה וקמה לתחייה. כלומר, כן, זאת, אבל לא ההיא, השניה). וברגע אחד, הכל מתהפך. דרלה מפילה פצצה - היא בהריון ואנג'ל הוא האבא. בואה לא רק משתלט לגמרי על העניינים ב"אנג'ל חקירות" ודוחה כל עיסוק אחר, אלא גם פוגע מייד ביחסי אנג'ל-קורדיליה.

ההריון של דרלה הוא עניין מטריד מאוד כשלעצמו, אבל את אנג'ל מטרידה הרבה יותר השאלה מה חושבת על כל זה קורדיליה ואיך זה מתפרש בעיניה, ופחות מה באמת הולך שם. שוב, התזמון של דרלה מאוד לא נוח לו, ובאופן קומי נראה שאנג'ל היה מעדיף שדרלה פשוט תיעלם, שהבעיה פשוט תיפתר מייד, כדי להשיב את המצב לקדמותו, חמש דקות לפני כן, כשהוא וקורדיליה שוחחו באינטימיות. ואילו קורדיליה, שלפני רגע הרגישה חמימות כלפי חברה הטוב, אנג'ל, עושה 180 מעלות, פונה נגדו, ונראה שהיא רואה בעניין ההריון בגידה אישית בה עצמה.

לא לגמרי ברור באיזו רמה מפריעה התגלית הזו לקורדי. האם רק ברמת הידידה שמאוכזבת ממנו על כך ששיקר לה במצח נחושה כשהביט לה בעיניים והבטיח לה שהוא לעולם לא ישכב עם דרלה ("חוסר-הרמוניה"), או שמא היא פגועה מכך ששכב עם אישה אחרת? מאוד יתכן שגם היא כלל לא מודעת לרגשותיה כלפיו, והיא פשוט משליכה את תחושת האישה הנבגדת על תחושת הידידה ששיקרו לה.

מה שברור הוא, שהיא לוקחת את כל העניין מאוד קשה. אנג'ל, שלפני דקה היה גיבור הירואי, טוב מכולם, נזיר מתחסד - כמעט ישו, הפך ברגע לסתם עוד זכר. האכזבה שלה ממנו ברורה כשהיא אומרת, "פשוט התנהגת כמו זכר". פתאום היא רואה אותו באור אחר - כבר לא אנג'ל שהיה תמיד מעל לכל הדברים הקטנוניים בחיים, אלא סתם גבר, בדיוק כמו כל הגברים, כזה שמשקר, שמנצל אישה בזמנים קשים כדי לגרום לעצמו להרגיש יותר טוב, זה שאי אפשר לסמוך עליו ולא מתמודד עם תוצאות מעשיו, וכל שאר הקלישאות.

ואולי מה שבאמת מטריד אותה הוא הרעיון שאנג'ל הוא כלל לא א-מיני כפי שהיא אומנה לחשוב, ואף אהבה להזכיר לו בכל הזדמנות (קראה לו "נזיר" ו"סריס" ונהגה להדגיש שהוא ממש לא boyfriend-material). הוא תמיד היה רשמית מחוץ לתחום, מישהו שאין שום סיבה לתלות בו תקוות, מכיוון שת'כלס, סקס הוא לא חלק מעולמו. והנה פתאום, כל ההוכחות ההפוכות נמצאות לפניה: דרלה בהריון, וגם בנות ה"מממ... אנג'ל" עדיין מתרפקות על היחסים הלא ברורים שהיה להן איתו.

קורדיליה פונה אל הנשק הישן שלה - הערות עוקצניות וסרקסטיות ("ופה יש לנו עוד שלוש מהפרחות של אנג'ל. בנות, אתן על הגלולה, אני מקווה"), אמירת האמת הפוגעת ("אנג'ל דפק אותה"), ולבסוף התעלמות גמורה מאנג'ל וביטול נוכחותו ("אנחנו יכולים להתמודד עם זה" היא דוחה אותו כשהוא רוצה לעזור). קורדיליה מבולבלת. רגשותיה על בגידתו של אנג'ל, הפרת האמון, מתערבבים עם הזדהות עם דרלה במצבה ההריוני (היא נזכרת בתקופה הקצרה בה זכתה לשאת ברחמה את צאצאו של שד בפרק "מצפה").



שוב יש פה את ההיפוך שראינו בתחילת הפרק, כשברגעים מסוימים מוצגת דרלה כקורבן, "חסרת האונים" שבה קורדיליה מאומנת לתמוך. אם אנג'ל הוא "האיש הרע" בדרמה הקטנה הזאת, זה אומר בהכרח שדרלה היא ה"טובה", והחלוקה המסורתית הזאת לטובים ורעים, רשע וקורבנותיו החפים-מפשע, כמעט עולה לקורדי בחייה, כשדרלה מצליחה לנשוך אותה לפני שאנג'ל מתערב.





אחד הדברים החשובים שאמרה קורדיליה לאנג'ל בתחילת הפרק, הוא שמבחינתה, כל הטוב שראתה אותו עושה עולה בהרבה על הרע. מבחינתה, היא מחלה לו, ומעשיו בעבר לא נשמרים לחובתו. זה רק אחד מהדברים שיוצרים ביניהם מערכת יחסים כל כך חשובה, ולכן גם חשוב לאנג'ל לאורך הפרק לא לאבד את אמונה של קורדיליה. שוב - זהו קישור ברור לשאלותיו של הולץ אי אז ברומא. השאלות הללו עולות גם עכשיו, עם טוויסט קטן. אם שני ערפדים אכזריים כמו דרלה ואנג'ל הרו ילד, האם זה לא הגיוני שמה שיצא להם יהיה איום על המין האנושי? אבל האם זה הוגן שאחרי כל המאמצים של אנג'ל לכפר על עברו, הצאצא שלו יהיה מפלצתי? והאם הוא אמור לעזור לתינוק לצאת, או למנוע ממנו להיוולד? ואם אכן מדובר במפלצת, שם בבטן של דרלה, האם זה אומר שמה שבאמת נחשב בשורה התחתונה הקיומית אלה המעשים של אנג'לוס, וכל המעשים של אנג'ל עדיין לא נרשמים לזכותו? שלא משנה מה יעשה, אי אפשר להוציא את השד מתוכו, הנשמה לא משנה? שלא לדבר על השאלה העתיקה - מי החזיר את אנג'ל מהגיהינום; ה-PTB או שמא כוחות האופל, שרק דאגו שיהיה בסביבה כדי להביא לעולם את מחריב האנושות?

תשובה חלקית אנחנו מקבלים כשאנג'ל תופס את דרלה לפני שהספיקה לנשוך ילד קטן. הוא לא זקוק לחזיון של קורדיליה (חזיון שהנשיכה עוררה - כלומר, נוצר איזשהו קשר בין דרלה לקורדיליה בגלל החלפת הדם) כדי להבין שלצאצא שבבטנה של האם הסרבנית יש נשמה. הוא יכול להרגיש את פעימת הלב שלו, שמוכיחה שהוא חי ואנושי.



דרלה נושאת בתוכה יצור אנושי. האם היה ערפד אחד בכל ההיסטוריה שהיה צריך להתמודד עם כל כך הרבה מצבים לא טבעיים כמוה? היא חיה ואז מתה, התערפדה והשתפדה, הובאה חזרה לחיים כדי לגלות שהיא בעצם גוססת, התערפדה שוב, וכעת היא נושאת בתוכה עובר אנושי שעשתה עם ערפד בעל נשמה. פלא שהיא יוצאת קצת מדעתה? היא צריכה לחלוק גוף אחד עם נשמה של מישהו אחר, ומהבחינה הזאת היא קצת דומה לאנג'ל, שבגופו נאבקים השד והנשמה על שליטה כל הזמן.

דרלה לא מבינה למה שמישהו בכלל יביא משהו חי לעולם הזה. השאלה הזו מראה שהיא עושה הבחנה בין תינוק, משהו שהיא נושאת ברחם שלה וגדל ואוכל דרכה, לבין כל אותם הערפדים שהיא הופכת לקשורים אליה לנצח באמצעות נשיכה. התינוק שונה מכל אותם מיניונז שתשלח בלי היסוס להתאבק כדי לקדם את מטרתה, כפי שראינו בתחילת הפרק, וגם מ"צ'יילד" כמו אנג'לוס, ערפד אותו בחרה במיוחד, גידלה ואימנה, והפכה להיות בן זוגה לאורך ההיסטוריה.





בסוף הפרק, אנו חוזרים לחישובים של פרד בקשר לזמן ההגעה של הטרו-קלון, אותו דבר או אדם או אירוע שיביא את הסוף. לאורך הפרק היא ניסתה להגיע לחישוב הזמן המדויק אליו מתייחסת הנבואה, ואף נעשה שימוש בכך כדי לשחק עם הצופים ולבנות מתח וציפייה. כי החישובים של פרד, כל אחד ואחד מהם, הם אולי לא מדוייקים אבל גם לא לגמרי מופרכים...
בפעם הראשונה פרד אומרת, "או, זה לא יכול להיות נכון. אלא אם כן העולם הגיע לסופו במרץ שעבר", שזה למעשה הזמן בו אנג'ל שכב עם דרלה. בפעם השניה היא מתייחסת לאדם שכבר נמצא בלוס-אנג'לס, ואנחנו, שיודעים שדרלה ההרה זה עתה ירדה מהאוטובוס, חושבים שהכוונה אליה. בפעם השלישית, בסוף הפרק, היא מציינת שהאירוע קורה ממש עכשיו, ובמקביל אנו חוזים בחזרתו של הולץ, שיוצא מתוך פסל אבן, בעקבות טקס שמבצע שד לא מוכר, והוא חדור נקמה בדיוק כפי שהיה כשראינו אותו לאחרונה.

וברוח ההזדהות עם הצד הלא-נכון שמעודד הפרק הזה... אולי היה יותר טוב עם דרלה ואנג'לוס היו הורגים אותו כשהיתה להם הזדמנות?


השתתף בכתיבת הסכפ"ש - JW