בכל דור יש אחת נבחרת. היא לבדה תעמוד מול הערפדים, השדים וכוחות האופל. היא הקוטלת. בכל דור יש גם סדרה אחת נבחרת. היא לבדה תעמוד מול מדד הנילסן, הצנזורה ומוחות הפרוגרמינג.

במשך שבע שנים נלחמה באפי ביצורים שונים ומשונים, אורחים לא קרואים או רצויים, נערים ונערות מתוסכלים, חברים שסרחו. ובמקביל נאבקה "באפי" על זכות הקיום הטלוויזיונית שלה, על מימון גדול יותר, שיבוץ נוח יותר, יד חופשית מבחינה קריאטיבית וכמובן הכרה תעשייתית.

אז מי ניצח? התשובה אינה פשוטה או חד-משמעית. אבל עצם העובדה שלמרות הכל שתיהן נשארו עומדות היא כבר הישג בפני עצמו. השאלה האמיתית היא האם המחיר שנגבה מהן הוא לא גבוה מדי. אולי כדאי היה להכריז על שביתת נשק ולנפנף בדגל הלבן כל עוד ידן על העליונה מאשר להמשיך ולעבור את אשר עברו.



לדבר על "באפי" במונחים של פרישה בשיא הוא עניין די בעייתי. בסדרה כה מגוונת שמגדירה את עצמה מחדש כל עונה ועונה, מתרעננת ומתחדשת באופן קבוע, טבעי שתווצרנה המון נקודות שיא סובייקטיביות לחלוטין. עד כדי כך שלעיתים כל מה שמקשר ביניהן הוא הגאונות, חומר הגלם שממנו נוצרו, ותו לא, ועל כן העובדה שהן שייכות לאותה הסידרה אינה מספיקה בשביל להקנות בסיס השוואה הולם. מישהו יכול, למשל, להשוות באמת בין "הגופה" ל"מההתחלה, עם רגש"? טירוף. הרי מדובר בשני פרקים שונים בתכלית השינוי, כבר הרבה יותר קל להעמיד פרק של "הסופרנוס" מול "שאול". ובכל זאת מדובר בשני דובדבנים בקצפת שהיא "באפי", שתי נקודות מרכזיות באושיות הסדרה שמייצגות שיאים קטנים בתולדותיה. והם בהחלט לא היחידים.

סיבה נוספת שקשת הדעות לגבי נקודות כאלו היא כה רחבה בקרב צופי הסדרה קשורה לקהל היעד של "באפי" ולאפיל הדמוגרפי שלה. מעצם הגדרתה וחוקי היסוד שלה, היא מושכת ומאחדת תחת קורתה מגוון עצום של אנשים בעלי טעמים, העדפות או חיבות שונות ומשונות. בין השאר: חובבי פנטזיה ומד"ב, חובבי אקשן, חובבי דרמה או קומדיה, נערים ונערות שמזדהים עם הדמויות ועם העלילה או לחילופין מבוגרים ומבוגרות שנהנים מהכתיבה ומריבוי המשמעויות, חובבי טלוויזיה טובה ומשובחת, מעריצים של שחקנים כאלו או אחרים ועוד ועוד. קיבוץ גלויות טלוויזיוני של ממש.

אם להזכיר כמה מהדעות היותר רווחות, הרי שנקודת השיא הראשונה של באפי (גם מבחינת יוצריה) היא באמצע העונה השניה שלה, צמד פרקי "הפתעה" ו"תמימות". שני פרקים ששודרו בארה"ב יום אחר יום, ציינו את מעברה של באפי ליום ולשעת שידור חדשים, ימי שלישי ב-20:00 (שיבוץ שהפך מאז ואילך לשעת קבע). "תמימות", שמחזיק עד היום בשיא הפרק הנצפה ביותר בתולדות הסדרה, מהווה עליית מדרגה מבחינה קריאטיבית אל רמה גבוהה יותר, ואפילו לווה בסקנדל קטן (צילום עטיפת הקונדום על השידה, שלא ממש התחבב על מנהלי רשת השידור). גם פרק הסיום של אותה עונה, "התהוות, חלק ב'", מהווה את אחד הרגעים הגדולים ביותר, ever. יש הטוענים כי "באפי" הגיעה לשיאה בסוף העונה השלישית, עם פיצוץ התיכון המקומי וסיומה של תקופת המטאפורות התיכוניסטיות בהן כה התגאתה. פרקי שיא נוספים: "האש", הפרק השקט שזכה במועמדות לפרס האמי היוקרתי בקטגוריית הכתיבה הטובה ביותר (והתמודד בחברה טובה מול שני פרקים של "הבית הלבן" ושניים של "הסופרנוס"); "הגופה" המופתי, שהוכיח כי "באפי" היא כולה כיף ומשחקים עד שמישהו מאבד את חייו; "המתת", פרק סוף העונה החמישית, שציין מעבר שערורייתי לרשת שידור אחרת בעבור תקציב גדול יותר והארכת חיי המדף של הסדרה, ובעיני רבים נחשב כפרק הסיום הראוי ביותר של "באפי", שמלכתחילה תוכננה לחמש עונות בלבד. "המתת" הצליח לסכם בצורה הולמת וראוייה חמש עונות של קטילת ערפדים ומאבקים בשדים, ואף נשאר נאמן למורשת ההסטורית ולאבני היסוד שמאפיינות את הסדרה, בסגנון ה'ווידוני' הטוב והידוע. ואם ב"פרישה בשיא" עסקינן, היש סיטואציה קולעת יותר מאשר פרק סוף עונה שנכתב גם כפרק סוף סדרה אופציונלי וקושר את כל קצוות העלילה בצורה טובה? האם זהו היה השיא האולטימטיבי שבו מן הראוי היה ללחוץ על הבלמים?



מצד שני, שני פרקי הפתיחה של העונה השישית זכו לאחוזי צפיה גבוהים במיוחד, ועונה זו הכילה גם את הפרק המוזיקלי המהולל ואת "Normal Again" שהעניק לצופים חומר נרחב למחשבה, כך שפרישה בסוף העונה החמישית עלולה היתה להיות טעות גורלית.

העונה השביעית והאחרונה סבלה ממחסור קל הן מבחינת אחוזי צפייה והן מבחינה קריאטיבית. הצהרת ה"חזרה למקורות" שליוותה את תחילתה הלכה ודעכה, ואת מרכז הבמה תפסה עלילת רקע חזקה וממושכת, שלרוב באה על חשבון פיתוח הדמויות האהובות ורמת הכתיבה.

חשוב לציין כי עד לאמצע עונת השידורים האחרונה, עובדת סיומה של הסדרה היתה סימן שאלה אחד גדול. רוב השחקנים הראשיים כבר הוחתמו לעונה שמינית ולולא סירובה העיקש של שרה מישל גלר, סביר מאוד להניח שהיינו צופים בעונה נוספת. אבל גלר נתעייפה לה, ביקשה כמו כל "סטארית" במעמדה להתמקד בקריירת סרטי הקולנוע שלה והותירה את סאנידייל של עונת 2003-2004 ללא קוטלת. מספר אפשרויות נשקלו, כולל המשך הסדרה ללא הכוכבת הראשית שלה או יצירתן האפשרית של מספר סדרות בת. אחת כזו כבר הגיעה לשלב פיתוח מתקדם וציפורים קטנות כבר לחשו לתעשייה כי מדובר בעסק סגור, כשלפתע לקחה הכוכבת המיועדת, אלייזה דושקו, הלא היא פיית' הקוטלת האלטרנטיבית, סיבוב חד במיוחד וחתמה על השתתפות בפיילוט לסדרה חדשה דנדשה, כשהיא מותירה מאחוריה ענן אבק על פרוייקט הספין-אוף. זו היתה הנקודה בה מאס ווידון בעניין והחליט לסגור סופית את הבסטה ולומר יפה שלום. אמנם הגולל לא נחתם סופית והאופציה לסדרת בת נוספת לא נשללה ועדין קיימת, אך לא בשלב הנוכחי. לא כאן ועכשיו.

פרק סיום הסידרה נתפס כשנוי במחלוקת בקרב המעריצים, בעיקר אלו שציפו לשואו ג'וס-ווידוני ולא ממש קיבלו אחד כזה. ג'וס עצמו הצהיר מראש כי לעולם לא יהיה מסוגל ליצור פרק סיום שירצה את כל הצופים, ועל כן הסתפק בסיומת עלילתית ורעיונית הולמת. ומי שנפלו פניו, תמיד יהיו לו את שאר פרקי ווידון הנצחיים. ואת "אנג'ל".



קצת סטטיסטיקה של כרישים:
28% מגולשי Jump The Shark סבורים שהסדרה מעולם לא עברה את השיא שלה. מדובר בנתון שהוא מרשים למדי, במיוחד אם משווים אותו לנתונים שהשיגה "אלי מקביל" (13%) או "סקס והעיר" (19%). בעיני רבים (23% מהמצביעים) היה מותה של טארה רגע השבירה. 13% ציינו דווקא את המחזמר. זה המקום, כנראה, להעלות נקודה חשובה לגבי "האתר עם הכריש": כעיקרון, מגדיר האתר את נקודת ה"קפיצה", כרגע המדויק בו "הבנת שהתוכנית החביבה עליך הגיעה לשיא שלה. הרגע בו אתה יודע שמכאן ואילך תהיה רק ירידה". כך שצריך להתייחס אל הנתונים הללו כאל מה שהם: רגע השיא האולטימטיבי של הסדרה. אלא שלעיתים חלק מהגולשים מבלבלים את הנקודה הזו, נקודת השיא, עם רגע מעצבן. רגע שבו בא לך לזרוק חפץ כבד במיוחד על הטלוויזיה וללכת לירות במי שכתב את הזוועה הזאת. כמו 214 הגולשים (כ-8%) שחושבים שהרגע הגיע עם הגעתה של דון, או אלה שמציינים את "ריילי והיוזמה" כנקודת השיא. כלומר, כן, כנראה עבור אנשים אלה היה הרגע בו נפקחו עיניהם, הרגע בו ריילי הגיע (או דון), אבל אסור להתייחס אל הרגעים אותם מציינים הגולשים כאירוע טוב במיוחד או כאירוע רע במיוחד. סתם כאירוע בו הם הבינו ש"זה נגמר". עוד נקודות ציון כאלה הן: ווילו יוצאת מן הארון, ספייק ובאפי שוכבים, מותה של באפי (והשאלה המתבקשת היא: איזה מהם?), שובו לתחייה של אנג'ל, הפרק "Normal Again", היעלמותו של אוז, עזיבתו של ג'יילס, הפרק עם דרקולה והספין-אוף "אנג'ל".

אז האם פרשה "באפי" בשיאה? כן. לא. אולי. כל התשובות נכונות, ואף אחת מהן לא נכונה. השיא הבאפסטרי הוא כאמור הגדרה סובייקטיבית של כל איש לעצמו. האם העונה האחרונה היתה הטובה ביותר והשאירה טעם של עוד? האם היה ניתן להמשיך לעונה שמינית מבלי לגרום לתחושת מיצוי? האם היה משתלם לחתוך בשלב מוקדם יותר? תלוי את מי שואלים, כי אין אחד שיכול לענות השאלות הללו בדייקנות, אפילו לא ווידון עצמו (שכאמור כן רצה להמשיך, ואחרי זה לא רצה, וכן, ובסוף לא, אך אין לדעת אם ההחלטה הסופית הושפעה בעיקרה מגורמים חיצוניים או מרחשי לבו האמיתיים). דבר אחד בטוח: "באפי" סיימה את ריצת המרתון שלה כשגרעין קהל הצופים האדוק שלה עדיין מאחוריה, לא סוטה ימינה או שמאלה. "באפי" בעונתה האחרונה היתה אולי ספינה טובעת, אבל אף אחד לא נטש. אולי בגלל אופי קהל המעריצים, אולי בגלל טיב העונה ואולי מתוך נאמנות לג'וס. בכל אופן, זו הגדולה האמיתית, שכן בדומה לסדרות פולחן אחרות ניתן היה להגיע למצב בו משודר הפרק האחרון ו"אף אחד לא שם לב, לאף אחד לא אכפת". ב"באפי, קוטלת הערפדים" זה לא קרה. ואולי זו המשמעות האמיתית של "פרישה בשיא".



"what was the highlight of our relationship? When you broke up with me or when I killed you?"
באפי לאנג'ל, "chosen"





בסדרת הבת "אנג'ל" המצב קצת שונה. אם "באפי" היא הילד הגאון בכיתה שיודע את כל התשובות ומרים יד בהתלהבות, "אנג'ל" הוא הילד שיושב בפינה ולמרות הידע שבאמתחתו, מתבייש להרים את ידו.

"אנג'ל" עלתה לשידור במקביל לעונה הרביעית של סדרת האם, ושווקה כ"הצעד הבא בסאגת באפי קוטלת הערפדים". העונה הראשונה שלה לוותה בהמון צירי לידה, החל מנטישת אחד הכוכבים הראשיים (גלן קווין) באמצעה וצירופו המהיר של אחד מחברי הבאפי-וורס הזמינים (אלקסיס דניסוף), וכלה בשינוי כללי של הקונספט המרכזי בסופה. במקום ה"קייסים" החד פעמיים ופרקים בעלי התחלה אמצע וסוף העומדים בפני עצמם שאפיינו את העונה הראשונה, החזרתה של דרלה למעגל החיים בסופה הביאה עמה המון מתח ודרמה לחייו של אנג'ל, ויצרה עלילה סוחפת וממושכת שעמדה במרכז העונה השניה. ווידון "התלונן" לא פעם ולא פעמיים על קהל הצופים שלו בעל הסטנדרטים הגבוהים, שגורם לו לעבוד קשה יותר ממה שתכנן.



ובעוד שתי העונות הראשונות התרכזו בניסיונות למשוך את קהל הצופים של סדרת האם, השלישית, בעקבות מעבר רשתות השידור של "באפי", חרטה על דגלה את הנסיון לבסס את מעמדה של "אנג'ל" כסדרה עצמאית לכל דבר, מנותקת מכבלי הקוטלת. אז אמרו לא לקרוסאוברים וכן לעלילה עוד יותר מגובשת וחזקה שמסתמכת גם על הדמויות הפנימיות שבסדרה ועל הדינמיקה ביניהן.

בעונה הרביעית, נראה שניסיון החיזור אחר קהל צופים חדש ננטש לטובת ניסיונות ומאמצים לשמר את גרעין קהל הצופים הקיים ולהשאיר על הסדרה באוויר. חקירה של אזורים אפלים ודרמטיים מאי פעם הובילו לעונה "כבדה" במיוחד, שהיתה תענוג עבור המעריצים המכורים אך עלולה להרתיע צופים פחות אדוקים שבקלות יכולים "לאבד את הידיים והרגליים" לאור ההתרחשויות המאסיביות. ראוי לציין שבצעד נוסף של רענון קונספטואלי, שברה "אנג'ל" בעונתה הרביעית את מוטיב ה"רע העונתי" (שלמען האמת מעולם לא היה כה מוגדר כמו אצל באפי, אך היה מספיק ברור בשביל לזהות שבירה מכוונת שלו), והציגה שורה ארוכה ומרשימה של נבלים מתחלפים שכמו במעין מרוץ שליחים מטורף מוסרים אחד לשני את שרביט הרוע.

הקו שננקט השתלם, מסתבר, שכן "אנג'ל" תחזור בשנה הבאה לעונה חמישית במספר כשהפעם, מעצם היותה הסדרה היחידה של ווידון באוויר, אור הזרקורים מופנה בלעדית כלפיה. מה שוודאי יכריח אותה לנדוד למחוזות חדשים אשר פחות מוכרים לה, מעצם היותה עד כה הממתק שרק מובחרים זוכים לטעום (בדומה ל"באפי" של העונות הראשונות).



העניין הוא שב"אנג'ל" אין פרק אחד שבולט מעל כולם ושהבאזז סביבו עובר מפה לאוזן. "אנג'ל" בנויה מהמון שיאים מקומיים ועונתיים (הקרוסאוברים עם באפי, מותו של דויל, חזרתה למוטב של פיית', שובן של דרלה ודרוסילה, נעילת עוה"ד במרתף היין, סצינת הסקס של אנג'ל ודרלה, לידתו של קונור, בגידתו של ווסלי, כישוף הזכרון שהשתבש, השבתם של אנג'לוס פיית' ו-ווילו, עלילת ג'סמין וכו' וכו') אך אף אחד מהם לא פרץ את גבולות הסדרה מבחינת אחוזי צפיה או קונספט טלוויזיוני ייחודי ולא הגיע לרמה של יצירת פיק חד וברור מעבר לכל ספק. יש פרקים שמתהדרים בתפניות וטוויסטים מרתקים, ועם זאת עדיין לא הגיעו לרמות של פרקי שיא שצריכים להיכנס לספרי ההסטוריה, כמו אצל, איזו השוואה מקורית ומהפכנית, "באפי" (וזו אמנם לא השוואה הוגנת אך מתבקשת, לא מבחינה תוכנית אלא מעצם היותה המוצר הטלוויזיוני הדומה ביותר). לכן התחושה הכללית היא ש"אנג'ל" עדיין גדלה ומתפתחת מעונה לעונה ועוד לא הגיעה לשיא פריחתה, אל נקודת האל חזור שאותה ניתן להגדיר כשיא חד משמעי, אל הקונצנזוס הלא סובייקטיבי שלא תלוי בחיבת הצופים למתרחש. ובשביל סדרה שנכנסת לעונתה החמישית מדובר בהגדרה לא הכי שגרתית, ספק מעודדת ספק מבלבלת.

מבחינת גולשי Jump The Shark, מצבו של הערפד עם הנשמה אפילו טוב במעט ממצבה של הקוטלת. כמעט 30% חושבים שהסדרה מעולם לא עברה את השיא שלה (אם כי, חייבים להודות, שמספר המצביעים ל"אנג'ל" קטן בערך פי 8 ממספר המצביעים ל"באפי"), כש-26% מציינים - שימו לב - את מותו של דויל כרגע הקפיצה (והרי דויל באמת קפץ אל מותו). 10% מציינים בבוז את הרגע בו קונור וקורידיליה שכבו, 8% מציינים את לידתו של קונור ו-7% נוספים מציינים את ההריון של דרלה (כל שלוש הסיבות האחרונות קשורות בצורה זו או אחרת לקונור). עוד נקודות ציון: ההתאבדות של דרלה, פרק הסיום של העונה הרביעית, האהבה של אנג'ל לקורדיליה, פרד, ווסלי, פייליאה ועלייתה של קורדיליה השמיימה.

אז "אנג'ל" נמצאת בפני (עוד) עידן חדש ומהפכני בתולדותיה, שאין ספק כי יייצב ויבסס אותה כפי שלא ידעה והכירה בעבר. "דוסון קריק לימדה אותנו את חשיבותה של סיומת ראויה" אומר מנהל חטיבת הבידור של הרשת המשדרת, שהחליטה לאסוף לחיקה עונה נוספת של "אנג'ל". האם הסיומת הזו אכן תהיה ראויה? האם הצ'אנס הנוסף שניתן ידחוף את הסדרה אל עבר מסע חיפוש עצמי חדש שיוליד גם רגעי שיא מהפכניים? גם כאן אין תשובות משמעיות, אך יש תקווה גלובלית לטוב. ה"באפי-וורס", שהוא כבר יישות בפני עצמה, נשען כעת רובו ככולו על עלילות הערפד עם הנשמה כך ששינוי הוא כמעט וודאי. כי "באפי" הרי נסתיימה, ואולי שתיים זה תמיד ביחד, אבל אחד הוא תמיד לבד...


חזרה אל פרויקט "לפרוש בשיא"