לונדון. יש המכנים אותה "העיר הנפלאה בעולם". יש השרים על הטלוויזיה המצוינת שלה. יש הבוחנים אותה על סמך התאריכים בהם מתקיימים בה כנסי באפי. אבל יש גם כאלה שמתארחים בה בפעם הראשונה בחייהם ולא ממש מבינים על מה המהומה.

לא שלא היה כיף. לא שלא התלהבתי מכמויות הסימפסונז והבאפי שם. לא שלא קניתי כמו כולם את החדש של הארי פוטר. לא שלא נהניתי ממזג האוויר הנפלא ששרר שם. אלא שאי אפשר להגיד שהתאכזבתי שהייתי צריך לעזוב. אי אפשר להגיד שנהניתי מכל מה שהיה לטלוויזיה להציע לי. אי אפשר להגיד שלא היה חם מדי ברכבות התחתיות שלהם. אי אפשר להגיד שהטלוויזיה בישראל פחות טובה משמעותית מהטלוויזיה באנגליה.

זה היה השבוע שהיה, לפחות מבחינתי, במלון נטול הכבלים בו שהיתי, בטלוויזיה בלונדון.

10. הפרומו לעונה השניה של "המגן" ששודר שם במהלך כל השבוע היה אחד הפרומואים המשובחים ביותר שראיתי בחיי. הוא לא גילה כלום על אירועי העונה החדשה, אלא הציג את הדמויות של הסדרה, ברצף של תמונות קצרות, חלקן בשחור לבן, חלקן בצבע, עם קריינות מצוינת ועם המוטו "גם אם פספסתם את העונה הראשונה, אתם לא יכולים להרשות לעצמכם להפסיד את השניה". כל כך מגרה לראות את העונה הזאת, כל כך מוצלח. וואו.



9. הפרק הנפלא של "סקרבס", השני בעונה השניה של הסדרה הזאת, שכלל רביעיית זמרים שביצעו בארבעה קולות להיטי סיטקום ישנים. זה היה ללא ספק הדבר המצחיק ביותר בכל הטיול.

8. כמה מילים על רשת סקיי: וואו, וואו, וואו, וואו, למה, למה, למה, למה לא היתה לי גישה לערוצים שלהם? פרק סיום העונה הרביעית של "אנג'ל" הוא רק דוגמא אחת קטנה למשהו ששודר שם השבוע. תזכירו לי מה היה הפרק האחרון של "אנג'ל" ששודר בערוץ 10?

7. וואו, איזה פרסומות מדהימות. נכון, היו גם כאלה שהצליחו קצת לעצבן אחרי הצפיה השלישית, אבל בדרך כלל רמת הפרסומות שם הרבה יותר מתוחכמת מהרמה של הפרסומות בארץ ולפעמים אפילו מדובר בתענוג צרוף. דוגמא אחת קטנה, דווקא לפרסומת שנמצאת בשלטי חוצות, פרסומת ל"Big Brother": תמונה ענקית של קלטת וידאו ממלאת את כל אורך השלט. בכתב יד בצבע שחור כתוב על מדבקת הקלטת "Ella's first birthday". על שלוש המילים הללו יש קשקוש מחיקה בצבע אדום, כשבמקום זה כתוב על המדבקה "(Big Brother (Wed". העוצמה שבפשטות.

6. ואם כבר פרסומות, הרי שבכל ערוצי הטלוויזיה הרגילים שם, יש רק שתי הפסקות פרסומות לא ארוכות במיוחד בפרק שאורכו ברוטו הוא 50 דקות ורק הפסקת פרסומות אחת בסדרות של 25 דקות. הרבה יותר כיף לראות ככה טלוויזיה.

5. "זירת הפשע: מיאמי": הפרק שראיתי שם היה בדיוק כמו כל פרק אחר של "זירת הפשע" הרגילה, רק עם חוקרים אחרים ומיקום אחר של הזירה. אפילו למנגינת הפתיחה יש סממנים זהים למנגינה של סדרת האם. הפרק עצמו, אגב, היה ממש לא רע.



4. מייד אחרי "מיאמי" שודר פרק ישן של "חוק וסדר". באופן מוזר במיוחד, מנגינת הפתיחה של הסדרה היא לא המנגינה שאנחנו שומעים בישראל. המנגינה הקלאסית שהיא אחד מסימני ההיכר של הסדרה של דיק וולף הוחלפה, משום מה, במנגינת פתיחה סטייל רוב סדרות המשטרה של שנות התשעים (לא כולל "רצח מאדום לשחור"). תמוה. טיפשי, אפילו.

3. שישה ערוצים בלבד היו זמינים לי לצפייה בזמן שהותי במלון: BBC1, BBC2, ערוץ 4, FIVE, יורוספורט ועוד איזה ערוץ אחד ששידר רוב הזמן בשפה שלא הכרתי. יכול להיות שזה בגלל טורניר וימבלדון וטורניר הכדורגל שהתקיים באותו שבוע, אבל כמעט שאין מה לראות שם בטלוויזיה. היה ערב אחד שלם שבו אפשר היה לראות ב-50% מהערוצים משחקי כדורגל או טניס וכשהם הסתיימו - אפשר היה לחזות בסרט אקשן טיפשי משנת 1995. מאד מאכזב. אפילו לערוץ 2 היה באותו ערב לוח שידורים מעניין יותר. מה שמוזר זה, שמצד אחד משודרת שם העונה השניה של "סקרבס" (טוב, אצלנו זה בטלעד, לא באמת מפתיע), מצד שני - העונה האחרונה של "דוסון קריק", שאצלנו כבר התחילה (אמנם בכבלים) מתחילה שם רק בשבוע הבא. כמו "המגן", שאצלנו מתעכבת משום מה. שודר שם גם פרק ב"Six Feet Under" שאלמלא משבר וורנר היינו רואים אותו גם בישראל, כך שההרגשה הכללית מהטלוויזיה ה"רגילה" בלונדון היא "בסדר, כזה".



2. פסטיבל ה"Big Brother". תהרגו אותי, אבל אני לא מוצא מה מיוחד בדבר המוזר הזה. ניסיתי לראות פרק אחד והתייאשתי אחרי פחות מעשר דקות. זה ריל-טי-וי בגירסה הכי גרועה שלו. זה משעמם, זה מטופש, והכי גרוע? בגלל ההצלחה המטורפת - זה משתלט על כל לוח המשדרים. יש לפחות חמש תוכניות שונות ביום (!) שסובבות סביב תעשיית ה"Big Brother". אין לי שמץ של מושג מה קורה פיזית בכל תוכנית, או למה צריך כל כך הרבה. זו הטלוויזיה הכי גרועה שיכולה להיות. גם משעממת וגם מצליחה בטירוף. מוזרים, הבריטים האלה.

1. זה אולי יישמע טיפשי, אבל היו רגעים במהלך הצפייה בטלוויזיה הבריטית בהם ייחלתי לרגע בו אוכל לחזור לארץ ולראות "בומטאון". או "ג'רמיה". או "חלום אמריקאי". או אפילו "אד". עד כדי כך.