ג'וס ווידון. ג'וס ווידון. ועוד פעם אחת, מההתחלה, עם רגש: ג'וס ווידון.

היש בכלל צורך להוסיף משהו? כל מילה נוספת מיותרת, כל תו נוסף יזייף. להגיד שהבנאדם גאון זה האנדרסטיימנט של המאה, קלישאה מרופטת שלא מתחילה אפילו לעשות חסד עם טיב הנושא שלה. באמתחתו: יצירת ה-סדרה, הפקתה, ניהולה ופיקוח קרוב וצמוד על המתרחש בה, וכמובן כתיבה ובימוי של הפרקים הטובים ביותר שלה, קלאסיקות נצחיות שהקנו לו מקום נכבד במוזיאון ההיסטוריה של יוצרי טלוויזיה בעולם. ואחרי "תמימות" המפתיע, "התהוות 2" סוחט הדמעות, "האש" האילם, "רסטלס" ההזוי ו"הגופה" המצמרר, לוקח ווידון את הצעד הבא ושוב מרים את הרף אל עבר מחוזות חדשים ורחוקים יותר.

למה דווקא מיוזיקל? קודם כל, מדובר בחלום ישן נושן של ג'וס, למרות שמעולם לא כתב והלחין מוסיקה באופן מקצועי, או בכלל. הוא אוהב מחזות זמר, זה הז'אנר האהוב עליו ביותר. ובסדרה "באפי קוטלת הערפדים" יש לפחות שחקן ראשי אחד שעשה קריירה ממחזות זמר, ועוד שניים-שלושה ששרים באופן מקצועי, כך שזה פשוט פשע לבזבז את כל הכשרון הזה. חוץ מזה, לדבריו, אתה מצפה מהדמויות לפצוח בשיר בכל רגע נתון, ממילא... ובמובן מסוים, הוא אומר, המיוזיקל הוא מעין המשך ל"האש", כי לשיר זה כמו לחיות בדממה - בסופו של דבר אתה אומר דברים שאחרת לא היית אומר, כשאין מילים מתחילה התקשורת. וב"באפי", לחיות בעולם מוזיקלי זה לא שונה יותר מאשר לחיות בעולם בו ג'ונתן הוא הבחור ה"קול" ביותר.

מספר תחנות עבר ג'וס בדרך אל כתיבת הפרק המוזיקלי שלפנינו. "האש" בשבילו היה תרגיל יצירתי שרק הדגיש את חשיבות המוסיקה ואת הכוח הרב שלה כשפה משל עצמה, ב"רסטלס" עיצבה המוזיקה את האווירה הכללית ובכך את קונספט הפרק כולו, ו"הגופה" היה נטול פס קול לחלוטין בצורה מאוד חדה ונוקבת, ואין צופה אחד שלא חש בהבדל העצום ובחוסר הנוכחות של המוסיקה. כריס בק, המלחין ואחראי על ה"Score" ב"באפי", מציין בכל פעם איזה תענוג הוא לעבוד עם יוצר כמו ג'וס, שמבין את חשיבות המוסיקה והתפקיד הגדול שלה.



לקראת סוף העונה הרביעית שמענו את ג'יילס שר מספר פעמים בסדרה, פעמיים בצורה אקוסטית, כלומר אנת'וני סטיוארט האד בקולו הערב ובגיטרה בלבד, וב"רסטלס" כתב לו ג'וס את "שיר הגילוי", דיאלוג טיפוסי ומשעמם, ואח"כ הלחין את היצירה בעצמו. יחד עם להקת "פור סטאר מרי" (שתפקדה בזמנו גם כלהקתו של אוז) נכנסו כולם לאולפן הקלטות והקליטו את רצועת השיר הזו, ממש כמו במיוזיקל. ג'וס מודה כי היתה זו חוויה מענגת במיוחד בשביל כל המעורבים, ובסופו של דבר תפקדה כאירוע מבשר לקראת המחזמר, שכן היוותה בסיס ראשוני של התנסות ביצירה מן הסוג הזה.

פעילות נוספת שהיתה זרז וגורם אבולוציוני מכריע היא "ערבי קריאת שייקספיר" שג'וס אוהב לארח מדי פעם בביתו בימי ראשון, שאליהם מגיעים גם שחקנים ותסריטאים מ"באפי" ו"אנג'ל". אינטלקטואלים משהו, האנשים שלנו. לאט לאט החל ג'וס לשבת יותר ויותר אל מול הפסנתר שלו, ופתאום צצה גם הגיטרה של ג'יימס מרסטרס, אירוע אחד הוביל לשני וכך הפכו להם ימי ראשון האלו לסשנים של אלתורי ג'ז. נו, ומשם הדרך אל שירים וריקודים כבר מאוד קצרה.


דון: "חוץ מזה, כל זה די רומנטי".
באפי וזאנדר: "לא, זה לא!"


אל הספיישל
אל החלק הראשון