השיר "ללכת דרך האש" מתחיל כשיר סולו של באפי, אך לאט לאט מצטרף אליה כל הקאסט, ובטכניקה שמשמשת פעמים רבות במחזות-זמר בתור קליימקס מוסיקלי, כולם שרים ביחד חלקים מהשיר הנוכחי שמשתלבים באלמנטים משירים קודמים, במעין "מרתון" של שירה.

אבל באפי מתחילה את השיר לבד, מאוד לבד. והשיר הזה הוא למעשה 'שיר מסע', 'הקריאה אל הקרב' (בסגנון "סיפור הפרברים" ואפילו "סאות'פארק - הסרט") בו כל הדמויות נמצאות בדרך אל משהו או עוברות תהליך מסויים במהלכו, עד לנקודה הסופית בה כולם מתכנסים ביחד בשביל הפינאלה הגדול. ואצל ג'וס כידוע, המון פעמים "It's all about the journey".



"אני נוגעת באש והיא מקפיאה אותי, אני מסתכלת אל תוכה והיא שחורה". באפי מתארת את מצבה הנוכחי ומשתמשת במטאפורה מאוד עגומה וחשוכה. האש שאמורה לחמם לשרוף ולגרום כוויות, פועלת על באפי בצורה הפוכה לחלוטין מבחינתה, וכשהיא בעצם מתמקדת בה, היא רואה מקום אפל ומדכא, כשהאש היא למעשה סמל לכל דבר אחר בחייה. היא לא מצליחה להרגיש כלום, שום חרך, שום כוויה, רק קור, כלומר באפי אטומה רגשית לחלוטין והיא משתוקקת להרגיש שוב את האש שפעם בערה בה. "אני רוצה את האש בחזרה," היא אומרת, ומתכוונת גם לידיעה האבסולוטית שהמאבק שלו הקדישה את חייה (ומותה) הוא צודק וחשוב. הדבר שפעם דחף את באפי לכל פעולה שלה - היעוד שלה, ה"קריאה", כבר לא שם. שוב, המאבק כבר לא אומר לה דבר. באיזשהוא מקום היא גם מאוד כועסת, זועמת, כי המצב הזה נגרם לה שלא באשמתה - היא כבר ביצעה את חובותיה לעולם בתור הקוטלת אינספור פעמים, כולל פעם אחת סופית שם על המגדל, למה בדיוק זה מגיע לה?

ובכל זאת היא עדיין הקוטלת, ואחותה עדיין בצרה, והיא תלך דרך האש כי היא לא יכולה לפנות לשום מקום אחר, תהיינה ההשלכות אשר תהיינה. אבל התוצאה הסופית כבר לא הכי מעניינת אותה. שתי האופציות - של הצלת היום או ההתמוססות אל הלא-כלום הן כבר אותו הדבר מבחינתה. היא פועלת מתוך הידע שהיא צריכה לעשות משהו ולא מתוך רצון או מוטיבציה.

ספייק המיוסר בעל האגו הפגוע שקוע בתוך האשליות של עצמו. הוא משוכנע שבאפי צוחקת עליו אי שם, מקלל אותה וכמו ילד קטן מאחל למותה, כי אז יהיה סוף סוף חופשי מאהבתו הבלתי מעורערת אליה. אבל מיד אח"כ, באמביוולנטיות שמאוד מאפיינת את האובססיה הזו שלו אליה, משנה כיוון והולך לעזור לה. שספייק יניח לבאפי למות? שוב? אין מצב. תמיד כשהוא מתעצבן הוא מייחל למותה ("שוטה של אהבה"), אבל כשהוא נרגע הוא מתעשת ומיד מתייצב לצידה. כי כמוה, גם לו אין ממש אלטרנטיבה אחרת, לא באמת.

ג'יילס מתחיל להתחרט על הדרך בה נקט. לא בגלל שהוא חושב שטעה, אלא בגלל הסיכונים הרבים שהדרך שלו גורמת. האם באפי תשתנה? אולי היא כבר אבודה? האם אין זו סכנה אמיתית לדון? הוא וגם הסקוביז לא רגילים להניח לבאפי ללכת אל הסכנה ללא גיבוי מהם. שאר בני החבורה מנסים לשכנע אותו, להסביר לו שצריך ללכת לעזור לבאפי, שהיא זקוקה להם, אבל עד שהוא לא נותן את ה-OK, אף אחד מהם לא יוצא כנגד ההחלטה שלו. ברגע שג'יילס מתרצה, מבט אחד שלו וכולם יוצאים, כשהוא כמובן בראשם (מחליף את באפי בתמונת היציאה-לקרב-בעקבות-המנהיג שאופיינית לסקוביז, וגם לחבורת אנג'ל חקירות). הם ילכו בעקבות באפי לתוך הסכנה, כי "זה מה שאנחנו תמיד כאן לעשות" - זה התפקיד של הסקוביז. בשביל זה הם קיימים. הם היו תמיד אלא שהפכו את הקוטלת לחזקה יותר, וגם הפעם הם מתכוונים לעמוד מאחוריה, ואם צריך גם לעשות קול ב'.

באפי מרגישה שהחברים שלה נטשו אותה אחד אחד, ובאיזשהו מקום היא מבינה אותם. הם הרי לא מבינים מה זה הקור שתקף אותה, למה היא לא מצליחה להרגיש כלום. וגם עכשיו היא ממשיכה לדבוק בהחלטה שלה שאיש מהם לא יידע לעולם את הסיבה.

כאן מתחיל אנסמבל שלם של קולות, כשכמה דמויות שרות במקביל אחת על גבי השניה, והשורות מתחלפות ונמהלות זו בזו בקצב מהיר. סוויט מהלל את עצמו ומתרגש לקראת הבאות, ספייק שרוי עדיין בהלך רוח אמביוולנטי ומבולבל כשעדין לא יודע כיצד יגיב (ובצורה אופיינית, למרות שהוא בתנועה עדיין אין לו תוכנית, הוא מתכוון לאלתר), אניה מציינת "She came from the grave much graver" (משחק מילים שאומר שמאז שבאפי חזרה לחיים היא למעשה בצורה אירונית נראית מתה לחלוטין), טארה מבשרת שהעניינים רק הולכים והופכים ליותר ויותר קודרים, עבור כולם. זה אולי מיוזיקל ולרוב הומוריסטי (אפילו בשיר הדרמטי הזה, ווילו חוששת שקיבלה שורה שהיא רק "פילר", שורה שאין לה משמעות מעבר למילוי מקום ואולי חרוז), אבל שחלילה לא ניתן לשירים ולריקודים להטעות אותנו, מדובר כאן בנושאים רציניים וחשובים מאי פעם.



"These endless days are finally ending in a blaze" - באפי הולכת אל עבר סכנת חיים, והיא עושה זאת כמעט בשמחה, "סוף סוף". היא כבר מוכנה להקריב את עצמה, גם הסיכון הזה הפך לשגרת-לחימה אוטומטית עבורה ואולי אפילו ברירת מחדל. בפרט שזו אופציה עכשיו, אופציה שהיא מציעה לסוויט - החיים שלה במקום של דון. ומה אם היא אכן תצטרך לוותר על החיים שלה? "תאמין לי, זה לא יעזור". כבר עשיתי את זה פעם אחת, וזה לא עוזר. שום דבר לא נפתר והעולם ניצל רק באופן זמני, וממילא לא יתנו לי לנוח ויחזירו אותי מיד חזרה.

לאף אדם בעולם אין את הראיה העגומה שיש לבאפי על המוות, מפני שהיא היחידה שיודעת איך מרגישים כשמתים וקמים לתחייה.

השיר מסתיים בתמונה אירונית אך מדהימה ביופיה, של הסקוביז צועדים להצלת באפי, וכשהם מגיעים לשיאו של השיר עם המשפט "Let It burn", חולפות מאחוריהן משאיות כיבוי אש, והסירנה שלהן משדרת את המצוקה של השיר כולו, ומשתלבת בהתפרצותה של באפי אל הברונז, והמשפט המחויך והערמומי של סוויט - "Showtime". הנה זה עומד להתחיל, המערכה האחרונה והמכרעת, הרגע לו כולנו ציפינו, הקליימקס של המחזמר הזה.



מוסר ההשכל

"החיים הם הצגה" הוא פתגם ידוע, שמקורו בנאום השייקספירי "כל העולם במה, וכל האנשים והנשים אך שחקנים הם". זוהי המשלת החיים למופע תיאטרון אחד גדול, שבו כולם שחקנים והכל מתוכנן מראש לפי תסריט קבוע וידוע. באפי לוקחת את המשל הזה ומלגלגת עליו, מתאימה אותו לסיטואציה שהיא מנסה לתאר ושרה שיר שמבטא יותר מהכל כאוס אך בצורה מוזיקלית, הופך לגולת הכותרת של המחזמר הזה ומסכם אותו.

זהו לא השיר המקורי שתכנן ג'וס עבור הרגע המכריע הזה. בראשית כתב והלחין שיר בשם "I'm your girl" שעסק בעיקר בהצעתה של באפי להחליף את מקומה של דון ככלתו של סוויט. אבל כשביקש מאשתו להקליט את הדמו עבור השיר, הסתבר שהיא אינה יכולה להפיק את התווים הגבוהים הנדרשים, וביקשה ממנו להתאים אותו אל טווח הצלילים שלה. הוא התעצבן, הכריז "הכל או לא כלום!", מאס בשיר והחליט לכתוב אחד אחר לחלוטין, בעצם כי ידע בלבו שהקודם אינו טוב מספיק.

"וכשהמוזיקה מתחילה, אנחנו פותחים את לבנו" אומרת באפי, ובהתאמה מסירה מעליה את המעיל ומתכוננת לקראת הקרב עם משרתיו של סוויט (ומן הסתם גם לקטע הריקוד הקרב). ואם החיים הם מופע אחד גדול, אז גם הבעיות הן חלק מההצגה וניתנות לפתירה ע"י שיר שמח ועליז. כי במיוזיקל כמו במיוזיקל, הכל אוטופי ואידאלי (הפנים המחייכות של הדמויות בפתיח...)



"ואתם יכולים להצטרף" היא מציעה ישירות לצופים בקלוז-אפ מאוד חד ומשמעותי. באפי יוצאת לשניה מגבול השיר הפרטי שלה, פורצת את מחסום מסך הטלוויזיה ומביטה מבחוץ על הצופים שצופים במחזמר, מזמינה אותם לשיר איתה. יש כאן שבירה מודעת של "הקיר הרביעי", אבל לא במסגרת מובנית ונוסחתית של שיר כדוגמת זאנדר-אניה, אלא פריצה מוגדרת של הז'אנר ופניה ישירה אל הצופים בדרך שמעולם לא עשתה בעבר (פניה כזו נעשתה פעם אחת בלבד לאורך הסדרה, ע"י זאנדר וה"אני לא מאמין שקיימתי יחסי מין!" שלו). המשמעות היא, קודם כל - הלו, אתם צופים במחזמר, מתחיל כאן שיר ואתם כבר יכולים להצטרף לשירה. מעבר לזה, באפי רומזת שאולי גם החיים שלנו הם לא בדיוק גן של שושנים ושהמשל שהיא מדברת עליו כאן יכול להיות רלוונטי גם אלינו. היא מזמינה אותנו להזדהות איתה, להבין את מה שהיא עוברת ואולי להשליך גם על הקיום הפרטי שלנו, ויותר מזה - נראה כאילו היא יודעת שאנחנו יודעים שכל המשפטים האלה, שאנחנו עומדים כולנו לשיר ביחד, הם בולשיט, עבודה בעיניים.

מדובר בביטויים השגורים בפי כל, ששמעה כל חייה, אבל כבר הבינה כמה הם מגוחכים ולא נכונים בעליל לאור המצב הנוכחי שלה: "איפה שיש חיים יש תקווה", "כל יום הוא מתנה", "משאלות אכן יכולות להתגשם", שירי בזמן שאת עובדת (שזה אזכור של שיר הגמדים בעוד התייחסות ל"שלגיה"). ייה, רייט. האירוניה ברורה, כשבאפי מדקלמת את המשפטים האופטימיים והריקניים האלה תוך כדי קרב אלים עם משרתיו של סוויט.

"להיות כמו נערות אחרות", הלא זהו התסביך הראשוני והבסיסי של באפי, עליו נבנתה כל דמותה בעונות הראשונות. יש במשפט הקטן הזה היסטוריה שלמה של דמות, נערה שתמיד תהיה שונה, ותמיד תשאף להשתלב, לחיות את החיים הפשוטים, כמו כולם, "למצוא את מקומי בעולם הנוצץ הזה", עולם שהיא אף פעם לא הרגישה חלק אמיתי ממנו, ובטח שבטח לא עכשיו.

אז מה רוצה באפי בסופו של דבר? לא את השירים, לא את הקלישאות, לא את הסוף השמח. כל אלה הם לא הפתרון לבעיה שלה. "אל תיתן לי שירים, תן לי משהו לשיר עליו" כלומר משהו לחיות עבורו, תכלית מסוימת. לא סיסמאות ריקות, אלא תוכן ממשי. היא שלא מרגישה כלום, לא יכולה למצוא סיבה אחת טובה בשביל להצדיק את הקיום בעולם סבל שכזה. ועקב כך הולך והופך השיר שלה ליותר ויותר מטריד ולא נוח - במופע שהוא החיים אין חזרות, כלומר אין הזדמנות לתקן טעויות, וכל בית נוסף עלול להחמיר את המצב, שזו נקודת מבט מאוד פסימית ומדכאת. באפי מתארת את החיים כנטל, שלמרות שלכאורה יש לה המון סיבות לשמוח על קיומו (האושר, המשפחה, החברים), היא נושאת אותו בעל כורחה ובכבדות כמעט בלתי נסבלת. היא אפילו קצת מלגלגת על החברים שלה, שלא מבינים למה היא לא צוהלת משמחה. "לדעת שזה הסוף, ובכן, זה תלוי אם הם מרפים, אם הם יודעים מספיק בשביל לדעת שכשהשתחווית - אתה עוזב את הקהל". עם כל ההבנה והסימפטיה לחבריה, יש בה גם צד שמאשים אותם על שלא נתנו לה להמשיך הלאה מתוך הסיבות האנוכיות שלהם. וכאן מגיע הווידוי שהיא כ"כ ניסתה להימנע ממנו, שהיא ניסתה לחסוך מחבריה כדי למנוע את הפגיעה בהם. אבל כנראה שבאפי קילפה שכבה אחר שכבה מתוך סבך העמדות הפנים שלה, כך שלא נותר אלא להגיע לעיקר - חשיפת האמת העירומה.

"לא היה כאב, לא פחד, לא ספק, עד שהם שלפו אותי... מגן העדן" היא שרה (בגשר שנותר מן השיר המקורי שנכתב). היא מביטה בהם אך לא פונה אליהם ישירות, היא לא מצליחה להביא את עצמה לדבר אליהם אלא רק עליהם, "הם", כנראה בגלל עוצמת הרגשות הרבה. והסקוביס מוכי ההלם עומדים בשקט ומעכלים את הבשורה המרה. ווילו דומעת ולוקחת צעד אחד אחורה, כאילו לוקחת על עצמה את רוב האשמה (ובצדק, כיוון שהייתה הגורם האקטיבי ביותר באקט ההחזרה של באפי לחיים). ופתאום כבר אין ליווי, אין באק-אפ, אין ריקודים. רק באפי, שפונה אל סוויט ומטיחה בפניו את הבקשה הקודמת שלה "תן לי משהו לשיר עליו, בבקשה, תן לי משהו!" כשהפעם היא מלווה בהרבה יותר זעם וטינה. עכשיו שכולם יודעים מבינים ושותקים, אף אחד לא יכול לבוא אליה בטענות. ואם זו פיסת האמת האחרונה שעוד נותרה לה לחשוף, הרי שכרגע עשתה זאת, ולכן כמו שאר קורבנות המחזמר הזה היא נכנסת לטירוף של ריקוד ומשלמת את מחיר החשיפה. שלא כמו שאר הקורבנות, נראה שבאפי זורקת את עצמה לתוך הריקוד, מניחה לאנרגיות להיבנות בה, מוכנה לתת לאש של סוויט לכלות אותה. בפעם השניה במהלך הפרק, היא מנסה לאבד את החיים שלה. באפי רוקדת ורוקדת (ואת הריקוד ביצעה שרה בעצמה כמעט ללא שימוש בכפילה שהכינו לה) עד שמעלה עשן, מה יהיה? האם כך תמות הקוטלת?



את הריקוד חסר השליטה עוצר דווקא ספייק, מכל האנשים הקרובים לבאפי שעומדים מסביבה ללא מילה וללא מעש. ספייק מגיע פתאום, עוצר את באפי מלהישרף בעודה חיה, ומביא לה את שאר המסר, את החלק השני של הגשר: "החיים הם לא שיר / החיים הם לא אושר צרוף / החיים הם פשוט, לחיות. / ממשיכים / הכאב שאת חשה יכול להירפא רק ע"י החיים עצמם / את חייבת להמשיך לחיות". באפי חשבה שהיא סיימה את השיר שלה ואת התפקיד שלה בעולם, והצעד הבא הוא המוות, ע"י שריפה או הקרבה עצמית. אבל הנה, לא, זה עוד לא הסוף. ממשיכים הלאה. ספייק מתפקד כאן כעוגן של באפי, מה שמחבר אותה למציאות והמקור האמין ביותר אליו היא יכולה להיקשר, בדומה לתפקידו ב"החיים אחרי המוות". זה, והאזכור של דון את המשפט שאמרה לה אחותה ב"המתת", "הדבר הכי קשה בעולם הזה, הוא לחיות בו", סוגרים לבאפי מעגל עם הרגע בו הכל התחיל.

ובעוד אנו עדים לפיתוח רציני ביחסי באפי-ספייק, ג'וס כהרגלו נמצא שני צעדים לפנינו. הוא כבר חושב על סוף הפרק ועל שאר העונה ומה שעלול לקרות בה, ובכדי שבאפי וספייק יגיעו בסופו של דבר לאן שהוא רוצה שהם יגיעו, שני דברים צריכים לקרות: האחד - ספייק צריך לדחות את באפי, להגיד לה שנמאס לו ושתעזוב אותו כבר, וזה בדיוק מה שהוא שר. למה? כי דחייה היא הדבר הכי מושך, כי כשספייק יגיד לבאפי שהוא לא צריך אותה, שהוא אוהב אותה אבל הוא לא רוצה אותה לצידו, שהוא אדם לעצמו ושתעזוב אותו לנפשו - לפתע היא תפסיק להתייחס אליו כמובן מאליו ותתחיל לקחת אותו ברצינות, להתעניין בו, לנסות להשיג את הבלתי ניתן להשגה, וזו למעשה אמת כללית שנוגעת למערכות יחסים בכלל. השני - ספייק צריך להציל את באפי, להביא לה את מסר התקווה ובדרך גם לתקן את המעוות ביחסים ביניהם, מנקודת מבטו ("כל לילה אני מציל אותך"). אלו האירועים העיקריים שסוללים את הדרך אל הנשיקה שבסוף המחזמר הזה (כי ע"פ ג'וס, אם מחזמר לא מסתיים בנשיקה, יש משהו מאוד לא בסדר איתו), ואל המשך היחסים ביניהם בעתיד, יהיו אשר יהיו.

ואם למישהו עוד אכפת בשלב הזה, הפיתרון הסופי שניתן לתעלומת ה"מי זימן את השד" הוא די טיפשי ומופרך - זאנדר. רק בגלל שזה מפתיע ולא צפינו לזה. "חשבתי שיהיה ריקודים ושירים, רציתי לוודא שאנחנו נהיה בסדר" הוא אומר. זאנדר בתור קצין המורל של החבורה לקח יוזמה אקטיבית לאחר כל המאורעות הרעים שעברו הסקוביס בזמן האחרון, וקיווה להכניס קצת שמחת חיים. אבל לכל קסם יש מחיר, כאמור, העולם לא נותן לנו מתנות בחינם, והמחזמר כולו מתברר כעוד פעילות אקראית וחסרת זהירות ללא מחשבה מאחוריה, שהשתבשה. אבל העניין הזה אינו חשוב כלל, לא בהשוואה לתהליך שעברו הדמויות בעקבותיו ולתוצאה הסופית שלו. כמו הרבה דברים ב"באפי", פעולה אחת בודדת היא רק טריגר לדברים שמתבשלים מתחת לפני השטח וייצאו אל חלל האוויר בשלב כזה או אחר. כלל לא משנה כיצד נכנס סוויט לעולם של "באפי" או למה ואיך. ההשלכות שלו הרבה הרבה הרבה יותר מעניינות.


THE END

היעלמותו של סוויט מותירה חלל גדול בקרב החבורה ומותירה אותם עם תחושת מבוכה ובלבול. הסוף אולי טוב אבל הכל ממש לא טוב. "אף אחד לא יכול להגיד שזה נגמר בטוב" סוויט אומר וצודק. "אימרו שאתם מאושרים עכשיו, פעם נוספת עם רגש" הוא מלגלג, ופורס בפנינו את משמעות הכותרת. חשבתם שהכל שמחה וריקודים וכלבלבים? תחשבו שוב. עכשיו כל הסודות גלויים, כולם חשופי-נפש והאמת הקרה קצת כואבת. ובדיוק מהסיבה הזו הוא לא נקטל או נהרג כמו כל שד חד פעמי אחר שמגיע העירה וזורע הרס, למרות שהוא כן יצור של רוע שגורם למוות של חפים מפשע. אבל סוויט הוא הסיבה, הגורם והמניע, סוויט הוא התגלמות המחזמר עצמו. ואת הנעשה אין להשיב, השפעות המחזמר לא תיעלמנה והסדר לא יבוא על מקומו בשלום עם הריגת הנבל, כך שהדבר הטוב ביותר הוא לגרום לו להתפוגג ולרחף סביב כולם בחלל האוויר, בצורה מאוד סימבולית.

באותו הרגע, הדבר הנכון ביותר מבחינתם הוא שוב לשיר, שוב לחשוף את הרגשות והחששות לגבי מה שיקרה הלאה. אולי זו שארית מה"קסם" של סוויט, אולי זו האווירה ואולי זה הצורך בסיומת, שכן העניינים נסתיימו בפתאומיות ולא ממש הגיעו לידי פתרון.



השיר "איך אנו ממשיכים מכאן" הוא שיר סיום קלאסי, עם תנועות ידיים אופייניות והכל, אך "שיר הניצחון" הנדרש כאן נמהל בהמון סימני שאלה. הדרך אינה ברורה, ההמשך לא ידוע והמשתתפים ממש מתחננים למענה - "אמרו לנו". אנו מקבלים את תמונת ה"השתחוות" הכה מתבקשת, ומיד שוללים אותה מאיתנו בפתאומיות, כשכולם מרפים אחד מידי השני ומצהירים "תבינו שאנחנו צועדים יד ביד, אך הולכים בדד בפחד". זו לא תמונה אידיאלית של קאסט מאוחד ומסופק לאחר הופעה טובה, זו תמונה של קבוצת פריטים מפולגת שמחפשת תשובות. השקר הגדול של באפי מתחילת הפרק, שאומר שהם כולם ביחד, שהם יתגברו על הכל, מתפוצץ פה בפנינו. אפילו הדמויות כבר לא מסתירות את האמת המרה - הם לא ביחד, הם לבד. הם מפולגים על ידי פחד.



ואם זו לא שבירת אידיאל מספקת, ספייק מקבל לפתע הארה ומואס בכל העניין. זה לא מתאים לו, הוא לא הטיפוס שמתנחם עם כולם. גם כי הוא לא ממש חלק מהחבורה וגם כי הוא לא צריך את הקיטש הזה, לא נוח לו והוא מציין "לעזאזל עם זה" ובורח. ולמרות שביקש ממנה זה עתה לשמור ממנו מרחק, באפי ממהרת לבוא בעקבותיו (או יותר נכון, לברוח מה'קומבייה': "את צריכה לסיים את השיר", "אני לא רוצה"). ספייק תוהה למה באפי כאן, איתו, "מותירה חור בחיבוק הקבוצתי" ("החיים אחרי המוות"). מאז ועד עכשיו הוא-הוא מקום המפלט שלה מהציפיות של כולם ומהרגשות שאין לה. ברקע, החבורה המזמרת מספיילרת את הסוף הקרב ובא: "מתי מופיע "הסוף"? מתי מריעות החצוצרות? הוילון נסגר על נשיקה, אלוהים יודע, אנחנו מרגישים שהסיום מתקרב", שזה בדיוק אבל בדיוק מה שהולך לקרות בעוד רגע קט...

השיר של באפי מתערבב בשיר של ספייק, כשהמילה המשותפת והאחרונה ביניהם היא "להרגיש". מדובר בשני שירי כמיהה, שניהם מבטאים את מה שלא בסדר איתם, שניהם רוצים את הרגש - ספייק רוצה איזשהו פתרון לאהבה שלו כלפי באפי, והיא רוצה להחזיר לעצמה את התחושות שאולי יגרמו לה אשליה שהיא חיה, ויוציאו אותה מקהות החושים שלה. נקודת המפגש הזו של השירים שלהם היא גם נקודת המפגש של השפתיים, הנשיקה, שהיא סמל לאהבה ורומנטיקה.

בדואט הקצר בסוף אומרת באפי משפט חשוב מאד, שנבלע עד שכמעט אינו נשמע "זה לא אמיתי, אבל אני רק רוצה להרגיש". היא למעשה מודה פה ששום דבר לא השתנה ביניהם, היא עדיין לא רואה בו כמישהו שרלוונטי לחיים שלה והיא עדיין מנצלת אותו. היחסים שלהם קיבלו פן אחר, הם לא השתנו. מה שיש ביניהם, או יהיה ביניהם, זה לא אמיתי. זו לא האש שהיא רצתה, אלה לא הרגשות שהיא חיפשה. זה לא עמוק, זה שיטחי, אבל זה מספיק לה כרגע, כי היא רוצה פתרונות מידיים, קלים. היא נואשת להרגיש משהו, וזו דרך אחת להגיע לזה. זה בטח יותר קל להיכנע למתח המיני עם ספייק מאשר להיכנס חזרה לברונז ולהתמודד עם הבעיות האמיתיות שלה, האנשים האמיתיים בחייה.

וכמו בסרטים הרומנטיים הקלאסיים מן העידן הישן והטוב, על תמונת הנשיקה הזו נסגר הווילון (שלמעשה לא נפתח כלל בהתחלה) ומופיעה כתובית גדולה, קלאסית אף היא - "הסוף", כולל קרדיט מתאים לאולפני "פוקס המאה ה-20". אבל מה בדיוק נסגר כאן? לא היה לנו שום closure, העניינים רק הסתבכו יותר, הניכור בין הדמויות החריף ואף אחד לא סגור על עצמו.



מה בכל זאת נגמר? המחזמר, הספיישל הגדול, ההפקה הגרנדיוזית, הסכפ"ש הזה. עכשיו הגיע זמן מחיאות הכפיים והחיפוש אחר היציאה הקרובה.


כבד את העוגיה, ואלף את הסופגניה: זאנדר משחק עם מאפה עגול ומאפה מאורך, ועושה פרפרזה משעשעת וגסה נורא על המשפט של טום קרוז בסרט "מגנוליה" (המקור - ילדים קטנים לכסות העיניים: כבד את הזין, ואלף את הכוס).
התפרצות שיר הארנבים של אניה, מקורה במנהג ותיק של השחקנית אמה קולפילד לפרוץ בשירה אקראית כלפי ג'וס בזמן צילומי הסדרה (בסגנון "ג'וס ווידון! יש לו תכנית! הוא מפיק!").
בשיר התאוריה, השורה "what can't we do if we get in it, we'll work it through within a minute" לא מצאה חן בעיני ג'וס והוא תכנן להחליפה אך לבסוף "התעצל והתרצה", כדבריו.
בשירה של טארה מציין ג'וס כי למרות מצבה הפאסיבי של ווילו, דווקא עבודתה של אליסון האניגן היתה הקשה מבין השתיים, כיוון שנאלצה לשחק אך ורק ע"פ ריאקציות ותגובות למתרחש, "לעמוד שם ולהראות שהיא נהנית".
כותרת העיתון המקומי שקורא זאנדר במהלך שירו עם אניה היא "נגרם תוהו ובוהו. מפלצות לחלוטין לא מעורבות, אומרים גורמים רישמיים", ומדובר למעשה ברעיון ספונטני ביום הצילומים, שבוצע כמעט מיידית.
התיק של דון ממנו נשפכים כל חפציה הגנובים שייך במציאות לג'וס ווידון. ביום צילומי הסצינה, האביזר הספציפי הזה היה חסר ואז נידב ג'וס את תיקו האישי שמשום מה נראה כאילו שייך לנערה בת 14...
שמו של הצמח בו השתמשה ווילו לכישוף השכחה על טארה מתברר כ"Lethe's Bamble", והשם Lethe לקוח מתוך המחזה "המלט" של שייקספיר, בו הוא מתאר מקום של שיכחה.
בתחילת השיר "Walk through the fire" מופיע קלוז אפ על ידה של באפי, והשוט הספציפי הזה גרם לויכוח רציני בין ג'וס לעורכת הפרק. הוא טען שהיד שנכנסת לפריים הוא צילום הכרחי, היא טענה שזה מיותר ואף צחקה עליו שהוא אוהב יותר מדי את כף ידו. בסופו של דבר, כמובן, הוא ניצח.
ג'וס מציין שבעת כתיבת השירים הוא כבר פחות או יותר דמיין את רובם ויזואלית ובנה אותם בהתאם לחזון שלו, וכך כשהגיע לשלב הצילומים, עבודתו היתה קלה יחסית. "Going through the motions" הוא אחד כזה, שירם של זאנדר ואניה, וכך גם שירו של ג'יילס. דוגמא הפוכה היא שירו של סוויט, אשר בעת הכתיבה לא היה לו מושג קלוש כיצד יצטלם השיר, שלא לדבר על הכוריאוגרפיה שלו שעוצבה רק במהלך העבודה המעשית.
את סוויט מגלם הינטון באטל רב הכשרונות, שהוא רקדן, זמר, שחקן, כיראוגרף, כותב, מפיק וגם דוגמן. הוא הגבר החי היחיד שמחזיק ב-3 פרסי טוני על משחקו בברודווי, וגם שיחק בתפקידי אורח בסדרות טלוויזיה שונות. על הסט של "באפי" הוא הרשים במיוחד במקצועיות שלו, כשעשה את תפקידו בלי להיות זקוק ל"טייקים" חוזרים רבים.
לדיויד פיורי, הידוע בכינויו "איש החרדל", יש רקע בתיאטרון ובמיוזיקלס בכלל, והוא הופיע בהפקות כמו "נשקיני, קייט", ו"קברט". כשהוא שמע על רעיון המיוזיקל של ג'וס, הוא הזכיר לו את הרקע המכובד שלו וביקש שאם תהיה הזדמנות בשבילו לעשות משהו בפרק, הוא ישמח. ג'וס אמר שיש מקום לכולם.
מרטי נוקסון, הידועה בכינויה "גברת הדו"ח", שמעה שפיורי ביקש תפקיד, ומייד קפצה: "גם אני! תכניס אותי לפרק!". כשהיא ראתה את התפקיד שג'וס כתב עבודה, התגובה שלה היתה "תוציא אותי! תוציא אותי!", אבל לבסוף היא התגברה על הרגליים הקרות, וכיכבה.


רפרנסים תרבותיים:
דיויד ברינקלי: אניה חוששת להזדקן ולהתקמט כמו דיויד ברינקלי, שהוא פרשן חדשות מיתולוגי של NBC, ששינה את פני החדשות המשודרות, והיה מפורסם בהערותיו היבשות והשנונות. ברינקלי נפטר החודש בגיל 82.

ספייק: "ראיתי שד צ'ירגו במשקל 600 פאונד שחושב שהוא י?מה סו?מק... זה מראה שנשאר איתך": י?מה סו?מק היא זמרת מפרו שהתפרסמה בזכות טווח-ווקאלי של ארבע וחצי אוקטבות.

טארה: "זה איזשהו Lord of the Dance. אבל לא מפחיד - רק שד" מייקל פלטלי הוא Lord of the Dance, בעל מופע מחול שהוא להיט בכל העולם, וגם רפרנס תרבותי שבטלוויזיה האמריקאית אוהבים במיוחד ללגלג עליו, ומזכירים שוב ושוב שתנועות הרגליים המהירות בצורה לא טיבעית שלו די מפחידות...


חזרה אל הספיישל