האם למישהו אכפת? זהו, שלא.

שיחה בין טארה ודון מגלה לנו גם שג'יילס ו-ווילו מתקדמים בכיוון הנכון למציאת השד המרקד שלנו, סוויט. כמו כן, דון מעירה שזה נפלא לראות את ווילו וטארה מאושרות, לא רבות. היא שמחה שהן השלימו, מזכירה את הריב שהיתה עדה לו בעניין הקסם המוגזם של ווילו, ושוב מדברת בעיקר כדי לשמוע את עצמה, כדי לשכנע את עצמה, ולכן לא שמה לב לכך שטארה לא מבינה בכלל על מה היא מדברת. טארה בחורה חכמה, אז היא מחברת אחד ועוד אחד ויוצא לה כישוף, והיא משאירה את דון לבד בבית והולכת בעקבות האינסטינקט שלה את חנות הקסמים.

דון נותרה שוב לבד, וכדי לנחם את עצמה היא מציצה בתיבה שלה, שמלאה בעצמים שגנבה, שלכולם מחוברת עדיין תגית המחיר, מה שמוכיח שלדון מעולם לא היתה כוונה להשתמש בהם. היא לא גונבת כי היא חושקת בתכשיטים הללו, אלא כדי למלא חסך נפשי. בעונה הזו, שלא כמו בעונה הקודמת שבה, גם כשנטו להתעלם מרצונותיה והסתירו ממנה דברים, היא עדיין היתה מרכז תשומת הלב והיתה לה חשיבות עילאית, גם כאחות וגם כמפתח עם פוטנציאל להרוס עולמות. בעונה הזאת אין לה תפקיד חשוב, היא הורדה שום בדרגה והיא סתם האחות המעצבנת שצריך לטפל בה, אבל אין צורך להתייחס אליה ישירות.

ואם כבר מדברים על החסך הנפשי של דון, הנה הגיע זמנה להנעים את זמננו בדקה וחצי של התחבטויות נפש דרמתיות של נערה מתבגרת. "האם מישהו שם לב בכלל? האם למישהו בכלל אכפת?" התשובה היא: לא, בעיקר לא לנו. אבל ג'וס, הוא הרי גאון. הוא יודע שאין לנו שום רצון בעולם לשמוע את דון שרה על הבעיות שלה והחששות שלה (ממילא היא לא יכולה להשתוות לחיבוטים הקיומיים של באפי, לחשש מהעתיד של זאנדר, או ללבו השבור של ספייק, ומישל טרכטנברג ממילא מעדיפה לרקוד). מה תוך שבירת ציפיות מאפיינת, שלוקחת את הצופים מהמקום שחשבו שהם נמצאים בו אל מקום אחר לגמרי, נקטע השיר הפוטנציאלי של דון לטובת קטע ריקוד מקסים בסגנון "פטר והזאב" שהיא מבצעת ביחד עם המיניונז העציציים של סוויט (הלא הם שלושת השדים ומנקי הארובות ממקודם), וכולנו נושמים לרווחה.


Shake it up baby, now

והנה הוא לפנינו במלא הדרו, יורד בצעדי סטפס מתואמים במדרגות (שלא נראו מעולם בברונז, ונבנו במיוחד בהוראת ג'וס)- השד שגרם לכל הסיפור הזה, שהביא אותנו עד הלום. למרות שאף אחד לא יודע את שמו והשם לא מוזכר אף פעם במהלך הפרק, כולנו קוראים לו "סוויט". כי ככה ג'וס אמר. סוויט סוחף את דון לריקוד, והיא נראית מפוחדת וחסרת יכולת להתנגד לתנועות המחול, בו זמנית.



סוויט הוא בהחלט שד עם סטייל, החל מהחליפות הצבעוניות וכלה בחיוך המשועשע. השיר שלו מתובל בהמון ביטויים הקשורים לסגנונות שירה וריקוד, ונותן תחושה שהוא היה בכל מקום, עשה הכל, וידו בכל לאורך ההיסטוריה. מה יש לנו שם? הלב של הסווינג, ה"טוויסט אנד שאוט" (רוקנרול, ה"ביטלס"), עוד קצת סטפס (soft shoe - צעד סטפס שמבצעים בנעליים רכות, ללא סוליית המתכת, שהתפתח לכדי תת-ז'אנר שלם בסטפס שמאופיין בעיקר בנינוחות התנועות שלו), סאונד של בלוז, אווירת ג'אז, מוטיבים מצועצעים של סרטי אנימציה (החיוך, הדלת, התלבושות המתחלפות בשניה) בכדי להשרות אווירה קסומה, וקצת היסטוריה עתיקה כשסוויט לוקח קרדיט על הכינור הראשון של נירו (לפי האגדה, נירו קיסר רומא "ניגן בכינור בזמן שרומא בערה". בעירת רומא מקבלת גוון חשוד לפתע, כשחושבים על האפקט שיש לסוויט על אנשים...). השד האדום משתמש גם בביטויים כמו "החיים הם רק שיר" וכבר שמענו אותו קודם אומר "זהו בידור", שזוהי שורה שלקוחה מתוך מחזמר אחר, The Bandwagon, והיא גם כותרת של סרט שהוא בפני עצמו מחווה למחזות הזמר והשחקנים הגדולים של אולפני MGM, כגון פרד אסטר, ג'ין קלי, פרנק סינטרה ועוד.

המטרה של סוויט בכל העניין הזה ברורה - הוא מדליק את המוסיקה, מביא את הכיף, הוא בא לעשות פה חיים. כל האנשים השרים והרוקדים והנשרפים והמתים, הם בידור אמיתי עבורו, ובידור - that's what it's all about. העיקר המסיבה. הוא בעצם מדגיש שוב את הרעיון הכללי של הפרק, שלוקח משהו שהוא בדרך כלל ביטוי של רגשות חיוביים, שמתקשר לנו עם כיף, והופך אותו על פניו, עושה לו טוויסט מרושע. זה אולי כיף - אבל רק עבור האיש הרע. לכל השאר זה סיוט, והם נאלצים לשיר ללא שליטה, לחשוף את סודותיהם הכמוסים, לחוות את הקיצוניות הגדולה של רגשותיהם, ולבסוף האנרגיה הזאת מתחזקת עד שהיא שורפת אותם מבפנים. "כל הלבבות הפתוחים הללו - זה חייב לצרוב" אומר סוויט בשמחה מרושעת.

סוויט מתכוון להישאר בסביבה עד שכל אנשי סאנידייל יעלו באש של עצמם, ואז הוא ייקח את דון - זו שזימנה אותו לכאן - ויחזור לגיהינום ממנו בא, כשהיא לצידו, כמלכה. אלא שלא דון זימנה אותו, ככה לפחות היא טוענת. אמנם כל הראיות נגדה, מפני שהיא עונדת את הקמיע שלו, אבל אנחנו הרי יודעים שהיא גנבה את הקמיע רק אחרי שכל הסיפור המוסיקלי הזה התחיל. בכל מקרה, הוא חושב שהוא יודע למה היא זימנה אותו, וחוזר על המשפט "אני יודע מה את מרגישה, ילדה". כנראה יש לו ניסיון עם ילדות דחויות שמנסות להכניס קצת שירה ריקודים לחיים האפרוריים שלהם. בכל מקרה, התוכניות שלו מקבלות מפנה דרמתי כשהוא שומע שהמלכה-לעתיד שלו היא בכלל האחות של הקוטלת, ושוב מסווגת דון דרך הקשרים המשפחתיים שלה ולא בפני עצמה.



קארטה-קיד, גרסת הצופה והקוטלת

באפי וג'יילס מתאמנים בחדר האחורי של החנות. כמו לאורך כל הפרק, באפי עדיין לא מוטרדת כלל מכך שאין לה אפילו קצה חוט בקשר לשד שגורם לאנשים לרקוד למוות (היא בהחלט לא רועדת במגפיים הסטייליסטיים-אך-עם-זאת-לא-יקרים שלה). היא מתייחסת לאימון הזה כמו דבר שבשגרה, מתלוצצת בקלילות ("אני די גמישה יחסית לגוויה") בלי לשים לב להשפעה שיש לדבריה על ג'יילס, ובכלל לא קולטת מה הוא מנסה לרמוז לה כשהוא שואל אם דיברה עם דון על עניין האלווין. "חשבתי שאתה טיפלת בזה" היא פוטרת את העניין, כרגיל, בהעברת אחריות, "מה הייתי עושה בלעדיך."

וזה בדיוק מה שהיא צריכה לגלות. והנה סוף סוף הגיע תורו של טוני, במה שמוגדרת ע"י ג'וס כבלדה העצובה ביותר. ג'יילס, בהיותו רגיש מאוד למצבים הנפשיים של באפי, מכיר אותה כל כך טוב שהוא מסוגל לראות את המסכה שהיא עוטה על עצמה. "אני מוכנה" היא אומרת לו, ומתייחסת כמובן לסשן האימונים, וכך נפתח השיר שלו - כשהוא שולל את מה שאומרת באפי. "את לא מוכנה אל העולם שבחוץ. את ממשיכה להעמיד פנים, אבל לא יכולה להסתיר." והוא מאשים את עצמו בכך שאיפשר לה להגיע למצב הזה, שבו היא לא רואה את המצוקה מסביבה, כי היא סומכת עליו שיצביע לה על הכיוון, שיורה לה לאן ללכת. השיר שלו מדבר על כל הדרכים שבהם עמד לצידה, כל ההקרבות שעשה עבורה, כדי להפוך אותה לקוטלת טובה יותר, לאדם טוב יותר. ותוך כדי שהוא שר על הרצון להגן עליה ולחסוך ממנה סבל וייסורים, בפועל הוא למעשה זורק עליה סכינים כמעט באכזריות - מוטיב קלאסי של "באפי" הסדרה, האירוניה והיפוך המשמעות בעולם שבו הם חיים. הדבר שממנו הוא מנסה להגן עליה - המשא של היותה הקוטלת, הוא בדיוק הדבר שמחייב אותו לסכן אותה - התפקיד שלו כצופה, האחריות שלו לגורלה העולם.

"הלוואי שיכולתי לומר את המילה הנכונה, ולהוביל אותך בעולם הזה / הלוואי שיכולתי לשחק בתפקיד האב, ולהוביל אותך ביד / הלוואי שיכולתי להישאר, אבל עכשיו אני מבין / שאני עומד בדרכך". כדמות האב, הוא היה רוצה יותר מהכל להניח לה לנוח סוף סוף (חלק ממנו מבין כנראה שבמוות היתה לבאפי איזשהו מפלט מחיי הקוטלת האלימים); כצופה הוא היה רוצה להיות זה שממשיך וקוטל את השדים שלה, כפי שעשה כשלא הייתה בן החיים, אבל "הזמן הזה חלף", כי גם ברמה המטפורית הוא לא מסוגל לעשות עבורה את העבודה ולפתור את הבעיות הנפשיות שלה; וכחבר, הוא היה רוצה להיות מסוגל להיות הצוק האיתן שעליו היא נשענת. אבל ג'יילס מבין שכל הדברים האלה, כל התפקידים שמילא עבורה, רק גוררים אותה למטה, מונעים ממנה להתפתח ולעמוד בזכות עצמה. ככל שהיא סומכת עליו יותר, כך היא סומכת על עצמה פחות. ושירו של ג'יילס למעשה מבטא דילמה של כל הורה שרוצה להגן על הילד שלו אבל חייב ללמד אותו כיצד לדאוג לעצמו.



אגב, חששה של באפי התגשם, ולה ולג'יילס אכן היה מעין מונטאז'-אימונים כמו בסרט משנות ה-80 (כמו ב"פלאשדאנס", ב"פוטלוס", ב"רוקי" וכמובן בסרטי "קארטה-קיד", ע"ע הפריים הראשון בקטע - שבירת לוח העץ בבעיטה). המונטאז' הוא רצף של תמונות מהווי הלמידה של הדמות, רצף שמסכם את תהליך האימונים ללא מילים, רק עם מוסיקת רקע קצבית, הרבה פעמים חלקים ממנו מצולמים בהילוך איטי. באפי זכתה לעבור את רצף האימונים שלה בסלואו-מושן, כשג'יילס מתהלך סביבה במהירות רגילה לחלוטין. המשמעות - הם מצויים בשני מקומות נפרדים ושונים לחלוטין. ג'יילס בודד ומבודד ובאפי נמצאת בעולם פנימי משלה, עד כדי כך שהיא אפילו נעה במהירות משלה. ולכן היא, אגב, לא שמעה מילה מכל השיר המרגש ששר לה, כפי שלא הפנימה שום דבר שאמר לה מאז שחזרה מהמתים. וזה עוד מאפיין מובהק של מחזות זמר, היכולת לשיר בפני מישהו אחר שבכלל לא שם לב ולחלוטין לא מודע לעניין.


הלוואי ויכולנו להישאר

בערך בזמן שבו באפי שואלת באטימות, "אמרת משהו?", טארה מתגנבת לתוך ה"מג'יק בוקס", מתחמקת מווילו והולכת לבדוק את חשדותיה בספרים, בקטע שלמעשה היה אמור להתבצע כדיאלוג. אך שולב בתוך שירו של ג'יילס מפאת חוסר זמן (מה שהכריח את שינוי השורה המקורית "your sister's cries" אל "the cries around you").

לפתע מילות שיר האהבה המרגש שהיא שרה לווילו בתחילת הפרק מקבלות טוויסט מכוער, כשטארה מבינה שהיא אכן הייתה תחת כישוף של ווילו. היא מזועזעת למחשבה שווילו היתה מסוגלת לבצע בה מניפולציה כל כך מכוערת, שהיא עשתה זאת למרות שידעה מה טארה חושבת על העיסוק המוגזם שלה בכישוף, ולמרות שידעה שטארה (כנראה) עדיין בטראומה מהתחושה של האצבעות של גלורי בתוך הראש שלה.

יש פה גם את עניין האמון ההדדי, שברגע זה נהרס לחלוטין בין ווילו לטארה "גרמת לי להאמין...", "איך זה יכול להיות? / משחקת בזיכרון שלי...", טארה המומה מהגילוי וכבר רואה את עתידה המר: "ווילו, את לא רואה, לא יישאר ממני דבר." הלא לפי השיר שלה, ווילו היא פחות-או-יותר כל עולמה. היא מייחסת לה את כל הדברים הטובים שיש לה בחיים. ומה יהיה עכשיו, כשווילו עשתה מעשה שאין לסלוח לו? מה יישאר מטארה לאחר שתעזוב את ווילו? היא תישאר ללא אהבה, ללא חברים, תחזור להיות מי שהייתה לפני תקופת ווילו - שום דבר.

משהו מעניין מאוד קורה כשבשיר של טארה משתלב ג'יילס: היא שרה "גרמת לי להאמין", וג'יילס מתפרץ לתוך השיר שלה עם פנייה לבאפי - "האמיני לי, אינני רוצה לעזוב". טארה נסחפת אחריו, שרה איתו את אותן המילים, המופנות גם לווילו, גם לבאפי, וגם אולי זה לזו לקראת סוף המשפט: "וזה יכאיב לי, כי אני אוהב/ת אותך כל כך, אך שנינו יודעים/יודעות..." ולפתע, משהו בטארה נשבר, והיא לוקחת שליטה על השיר, כשג'יילס הופך לקולות הרקע. סיום השיר הוא דואט יפהפה בין ג'יילס לטארה, כשכל אחד מהם נמצא בעולם משלו, לא מודע כלל להרמוניה שהוא יוצר עם האדם שעומד לידו, ומדבר לדמות שכלל אינה מודעת למצוקתו. שניהם מדברים על הרצון להישאר אך על הצורך לעזוב.



גם ג'יילס וגם טארה עשו החלטה קשה ביותר, וגורלית ביותר, והחליטו לעזוב, למרות שזה כואב ובכלל לא מה שהם רוצים לעשות. שניהם מראים אופי חזק ובלתי מתפשר, וטארה הפתיעה במיוחד, כשברגע אחד היא לקחה אחריות על החיים שלה, והחליטה לא להיעלם שוב ולחזור להיות "שום דבר" גם אם תאלץ לאבד את הגנתה של ווילו. "הלוואי ויכולתי להאמין שזה קרה רק הפעם / אבל אני חייבת לעשות מה שאני חייבת לעשות / אני לא מסוגלת להתרגל לתחושת הגועל הזאת / אנחנו סיימנו". תחושת הגועל הפתאומי ממערכת היחסים הזו, שנראה פתאום כאילו היתה מבוססת על שקר, ברורה לחלוטין כשטארה לא מסוגלת אפילו להסתכל על ווילו כשהן נפגשות בהמשך.

שוב יום שלישי

מיד כשדועכים הצלילים האחרונים בדואט הנפלא הזה, מתפרץ פנימה ספייק, שלמרות כל מה שאמר לבאפי בתחילת הלילה, עדיין בא אליה עם הממצאים שלו כדי להציל את היום ואולי לזכות בהכרת תודה ממנה. השד שהוא מצא הוא אחד מהמיניונז של סוויט, זה שנשלח למצוא את הקוטלת ולהביא אותה אל הבוס.

"קדימה, תשיר!" אומר לו ספייק, ויש פה שימוש כפול במשמעות המילה "לשיר", שמשמשת גם לתיאור של מישהו שעומד לספק מידע, להלשין. השד מכין את עצמו, המוסיקה גוברת, ואז... במקום לפרוץ בשירה אדירה כפי שציפינו ממנו, מוסר פינוקיו (שיום אחד עוד יהיה ילד אמיתי) את המידע בדיבור רגיל לגמרי. זוהי אחת מהבדיחות שמנצלת את הז'אנר כדי לצחוק על הז'אנר.



והנה הגענו לרגע האמת. צריך ללכת להציל את דון (באפי מגיבה בהשלמה ומעט רוגז למשמע החדשות שדון שוב בצרות), וזו ההזדמנות לג'יילס ולטארה ליישם את ההחלטות שזה עתה החליטו. כשווילו מציעה להשתמש בכישוף, אפילו פשוט, מגיע ה"לא!" של טארה, שמתפרצת בתוקפנות אל תוך דבריה, ואילו ג'יילס מחליט שזה יהיה המבחן של באפי. וכשהיא פונה אליו, שוב, כדי לשאול "אז מה התוכנית?", זאנדר מציע להתחמש וג'יילס מיד מכריז "לא". הוא מודיע לה שהיא תלך לבדה להתמודד עם סוויט. "מה אתה מצפה ממני?" תוהה באפי. "שתעשי את המיטב שאת מסוגלת אליו" הוא עונה לה בסמכותיות. וכך היא יוצאת לה אל הקרב הגדול: לבד, בלי נשק, בלי חברים, בלי תקווה...

אפילו שאף אחד לא מבין את פשר ההתעקשות של ג'יילס, איש מבני החבורה לא מתנגד לו. הוא עדיין ג'יילס, המנהיג, זה שכולם פונים אליו, זה שמחליט. פעם לבאפי היתה סמכות מעבר לכך (אפילו לא מזמן, בסוף העונה החמישית), אבל הימים האלה כבר חלפו. אם היא נפגעת מהיחס של ג'יילס, זה מאוד מרומז. כמו כל דבר אחד שעשתה בפרק הזה, באפי פשוט מקבלת את העובדה שצריך לעשות משהו, ועושה אותו.

היחיד שממש לא מקבל פקודות מג'יילס, ומוכן ללכת עם באפי באש ובמים, הוא ספייק, אך גם לו יש גבולות. הוא יעשה בשבילה הכל, כל עוד היא לא תשפיל אותו, לא תוציא אותו פתטי מכל העניין. ברגע שהיא עושה את זה (לזכותה של באפי יש לציין שהיא לא מנסה להיות מרושעת או משהו, היא פשוט מציינת עובדה בצורה מרוחקת), מזכירה לו את הדברים שאמר לה, מצב רוחו "מתהפך" שוב (כפי שראינו אותו עושה לאורך כל השיר שלו), והוא מסנן, "בסדר. אני מקווה שתרקדי עד שתישרפי." ומצרף גם את דון לקללה, כדי להראות שהוא מושך את ידיו מכל העניין, שהוא לא מתכוון לדאוג לבנות משפחת סאמרס יותר, לא אם זה היחס שהוא מקבל. אבל זה ספייק, וזה וויליאם, והוא לא מסוגל באמת לוותר ולא להגן על באפי או דון. אז הוא עוזב בסערה, אבל חוזר בו די מהר.


אל החלק השישי והאחרון
אל הספיישל