לעולם אל תגיד לעולם לא

עוד בוקר עולה על סאנידייל, העיירה המזמרת, ותורם של הזוג השני בסדרה, אניה וזאנדר, לחשוף כמה סודות ושקרים. ובשיר שלהם אלמנט החשיפה מקבל הקצנה - אם בשירים הקודמים קיבלנו רמזים והיינו צריכים לקרוא בין השורות, הרי שהשיר הזה (וכל השירים אחריו) ממש מטיח בפנינו אמיתות (הם אפילו אומרים חד וחלק: "שיקרתי כשאמרתי שזה קל").

מבחינה סגנונית, זהו השיר המיוזקלי ביותר מכל השירים בפרק, אותו היה הכי קשה לכתוב והכי קל לצלם. הכוריאוגרפיה, התלבושות, ומעל לכל השיר עצמו - מילים ולחן - הם מחוות ישירות לסרטי מחזות-הזמר הרומנטיים של שנות ה-40, פרד-אסטר-ג'ינג'ר-רוג'רס-סטייל, והם אפילו מסיימים אותו בצחוק הוליוודי גדול ומזויף. אניה וזאנדר הם בעיקר זוג קומי, מערכת היחסים שלהם תמיד תוארה לנו ע"י פאנצ'ליינים ועקיצות שנונות, ולכן שיר שעוסק בקשר שלהם ייקבל בדיוק את אותם מאפיינים. אבל מהות העניין היא אהבה, וזהו אכן שיר רומנטי ביסודו - אי אפשר להכחיש את האהבה החזקה ביניהם, וזה מתבטא גם בכך שזהו דואט, ובכך שלכל אורכו הם נמצאים בסנכרון מושלם של קולות, חרוזים, רעיונות, ריקוד. בכל פעם שהם גולשים לתיאור קטנוני של המגרעות שלהם, הם חוזרים חזרה לביטויי אהבה - את מקסימה, אתה האביר שלי, את הכי חמודה מכל הסקוביז, וכיוצא בזה.



אז יש אהבה, אבל זה לאו דווקא מספיק. הפחדים של הזוג עולים על פני השטח, וזה מתחיל מהדברים הקטנים - כמה קשה לחיות עם האדם השני, שיש לו לפעמים הרגלים מעצבנים (כמו להתעלם מעבודות הבית, לנחור, לא להקשיב כשהיא מדברת), או מגעילים (היא אוכלת גבינות מזעזעות מדי לתיאורים, ויש לה בהונות שעירות), ותכונות אופי שיש ללמוד להסתדר איתן (הוא נוטה להתחבא מאחורי באפי בכל פעם שהמצב מסתבך, ואילו היא נדבקת, נזקקת). כמו כן, זה קשה במיוחד כשכל הסודות שלך פרוסים בפני בן הזוג (כמו איזה מחלות מין קיבלת משבט אינדיאני נכחד כזה או אחר), והוא יודע בדיוק מה להגיד כדי לפגוע בך ("היא גם ממש רודפת-בצע").

אף אחד מהם לא רוצה לגלות את הפחדים שלו, ולמעשה, הם לא מגלים ישירות. השיר מתחלק באופן ברור לדברים שנאמרים ישירות לפרטנר, ודברים הנאמרים לקהל הצופים, תוך שבירת "הקיר הרביעי" (הקיר הרביעי הוא מושג בתאטרון שמתייחס לקיר הלא נראה שדרכו מתבונן הקהל, כביכול, בחייהן של הדמויות הנמצאות בחדר. מונולוג "שובר" למעשה את הקיר הרביעי - זוהי שיחה של אדם עם עצמו, כלומר עם הקהל. במחזות מודרניים יותר הדמות המדברת עושה זאת לפעמים תוך מודעות מוחלטת לקיומו של קהל מולה, ולפעמים היא אף פונה אליו). אניה וזאנדר מטיחים זה בזו האשמות קטנוניות, אך רק לקהל הם מסוגלים לספר ממה הם באמת פוחדים. כמו בחיים האמיתיים, שבהם זוג מידרדר לכדי האשמות הדדיות והטחת עלבונות במקום להתמודד עם הבעיות שבאמת מפריעות להם, עם הדברים הגדולים באמת. ושוב אנו חוזרים לנושא חוסר התקשורת בין הדמויות (שהתבטא גם באופן קומי כשאניה נכנסה לדבריו של זאנדר ולא הניחה לו לסיים את הבית שלו, וכשהוא ניסה לסיים בפעם השניה, היא פרצה בריקוד). שם השיר, "לעולם לא אספר", הוא פחות או יותר המנטרה של עונה שש...



ככל שהשיר מתקדם אל עבר סופו, נותרות מאחור תקיעות הסכין המרושעות, ואנו מגיעים לעיקר. למרות הפן העל-טבעי של חייהם, מה שמפריד בין זאנדר לאניה אלה דברים מאוד טבעיים ואנושיים. כמו כל זוג הם פוחדים בעיקר ממחויבות ("אני יודעת שיבוא יום ואני ארצה לברוח"), מעתיד לא ברור ("שמעתי סיפור, על חתונה ואז בגידה", "כשאהיה כל-כך זקנה ומקומטת, שאראה כמו דיויד ברינקלי", והשורה הזו של אניה היתה אמורה במקור להביע "האם הוא יאהב אותי כשאזדקן", שגורמת לה להשמע קצת פחות שטחית, אך הוחלפה למען חריזה מוצלחת יותר וכך נפגמה המשמעות קלות), מהציפיות של בן הזוג מהם ("האם חיינו יהיו מתוחים מדי אם לעולם לא אהיה מצליחן?"), וכדומה. הם אולי שני אנשים שונים מאד זה מזו, אך החרדות שלהם זהות. אם רק היו טורחים להעלות את הנושא זו בפני זה ללא שידוך של שד.

פקח, אני פורקת סחורה (וגם לא לובשת תחתונים)

חיתוך מהיר מהסצנה הקודמת, ואנחנו מטיילים ברחוב עם ג'יילס, המלווה בזאנדר ואניה הנרעשים (בטייק אחד ארוך שהיה קשה במיוחד לצילום). מסתבר שלמרות הכל, הם זוכרים כל מה שאמרו זה על זו במהלך השיר שלהם באותו הבוקר, ושזה בכלל לא היה כיף כמו שזה נראה בזמנו.

הם שוב מדברים ביחד ועולים אחד על דברי השניה, ומתלוננים:

זאנדר: זה סיוט.
אניה: חייבים לעצור את זה.
זאנדר: זו מגפה. זה כמו סיוט על מגפה.
אניה: זה היה כאילו שצפו בנו,
זאנדר: כאילו, לא רציתי להגיד דברים...
אניה: כאילו היה קיר שחסר -
זאנדר: ...אבל הם פשוט נשפכו החוצה.
אניה: - בדירה שלנו.
זאנדר: והם התחרזו והם היו מרושעים ו -
אניה: כאילו היו רק שלושה קירות ולא קיר רביעי ו -
זאנדר: העיניים שלי לא קטנות ובולטות!
אניה: הבהונות שלי לא שעירות!

ג'יילס נאלץ להיות שוב המפשר והמרגיע, למרות שהוא בעצמו לא לגמרי מבין מה הולך. אמנם הוא שמע שמועה שאנשים נשרפים ברחובות, וגם הצליח להתגנב לזירת פשע ולבדוק את אחת הגופות בזמן שהשוטרים גבו אריות של עדויות (אריות - קטעי סולו באופרה).

שוב אנו רואים כיצד כולם פונים ישירות לג'יילס כשהם מצפים לפתרון, ועכשיו יותר מתמיד, כשבאפי לא מאה אחוז בתוך התפקיד. זאנדר ממש אומר, "ג'יילס, אתה חייב לעצור את זה", וגם "תן לי גרזן ותראה לי לאן לכוון אותו", ומגן על באפי שמתחמקת מחובותיה ומשאירה לג'יילס את כל העבודה: "היא חוזרת לעניינים לאט... הכי חשוב זה להיות שם בשבילה." איכשהו זה נשמע כמו עוד קלישאה שחוקה, וכשג'יילס אומר שהוא באמת מנסה, אניה מציעה לו טפיחת שכם מעושה.

בינתיים, מאחוריהם ולפניהם מכל צדדיהם, אנו רואים עדויות לכך שרוח המחזמר שורה על סאנדייל נון-סטופ. כולם ברחוב שרים ורוקדים: זוג עוברי האורח (שהם למעשה הכוריאוגרף הראשי של הפרק והאסיסטנטית שלו, שנשכרו ע"פ המלצה של שרה מישל גלר, בקטע שנוסף ברגע האחרון), עובדי הניקיון (ששיחקו את שלושת השדים מן השיר הראשון של באפי), ומרטי נוקסון. היי, הנה עוד מפיקת-על של הסדרה עושה קמאו במחזמר. שיר החניה שלה נבלע בתחילתו ובסופו בתוך השיחה של ג'יילס אניה וזאנדר, ועל כן הנה תרגום של הגרסה המלאה:

"עבר עלי יום רע מאוד / בחייך, אולי תעזוב את הפנקס הזה? / אני מבקשת ממך, בבקשה, לא / זה לא בסדר! זה לא הוגן! / לא היתה חניה בשום מקום! / אני חושבת שברז השריפה הזה לא היה כאן... / מדוע אתה לא יכול לוותר? / אני חושבת שכבר שילמתי את חובי / אני סתם בחורה עניה, לא אכפת לך? / היי, אני לא לובשת תחתונים..."




השמש שוקעת והיא מופיעה

שוב ירד הלילה על סאנידייל, והקוטלת שאמורה לפטרל, בוחרת בדרך הקלה והמתחמקת, והולכת אל מקום המפלט שלה לשאול את ספייק מה הוא יודע. ספייק מתגלה לנו פה בתלבושת ספייק המסורתית, כפי שלא ראינו אותו מזמן: מעיל העור המיתולוגי, החולצה האדומה, מכנסי הג'ינס השחורים, המגפיים, והשיר שלו לבאפי הוא בלדת-אהבה רוקיסטית (שאם היו לה שאיפות להיות פאנק-רוק, אז היא בטח מאוד מאוכזבת), אחת היצירות הראשונות שכתב ג'וס, ואף למד לנגן על גיטרה במיוחד למענה. זו בלדה, אבל בסגנון של ספייק - מלאה זעם, מרירות, סערת רגשות, ועוברת מהטחת בקבוק משקה בקיר ברגע אחד, לכריעת ברך כנועה במשנהו.

עד הביקור של באפי, ספייק היה חסין, ולא יצא לו לפרוץ בשירה. זה כנראה בגלל שלספייק, בהיותו מוחצן מטבעו שנוטה לומר כל אשר על ליבו, אין ממש צורך בקטליזטור חיצוני שיכריח אותו להוציא דברים, אך במערכת היחסים שלו עם באפי מעורבים המון רגשות, ויש לו עוד כמה עניינים לא פתורים. ברגע שהוא מרגיש את השיר בא, הוא מנסה מיד להיפטר מבאפי, לסלק אותה מהקריפט שלו. הדבר האחרון שבו הוא מעוניין זה לשיר לבאפי סרנדה דביקה ולחשוף את רגשותיו, שממילא כבר ידועים לכולם ואין אדם או שד בעולם כולו שלא הספיק ללגלג עליהן ולזלזל בהן, וגרועה מכולם היא באפי עצמה. גם עכשיו היא מסרבת ללכת, מתעקשת להיות אטומה למאבק שלו, לרגשות כלפיה. כשהוא מאבד את השליטה והשיר פורץ הוא מעוצבן לחלוטין שזה קורה לו, והיא עושה פרצוף נגעל - ספייק שוב התחיל עם השטויות שלו, איזה קרציה. ספייק יודע לקרוא את ההבעות של באפי, ויודע מה היא חושבת, אז הוא נכנע לחלוטין, ובגישת ה'אם כבר, אז כבר, אני אגיד את הכל בפנים' שכל כך מאפיינת אותו, הוא פשוט שר את כל אשר על ליבו. למרות שזהו שיר סולו, באפי היא נוכחות חזקה ובלתי נפרדת בשיר, והמבטים שהיא מחליפה עם ספייק תוך כדי שהוא שר הם כמו תשובות לדברים שהוא אומר, והם גורמים לו להגיב בכעס או ברוך חליפות. מהבחינה הזו, השיר בויים כמו דיאלוג.



המאבק של ספייק בשיר שרוצה לפרוץ מתוכו הוא המאבק העתיק שמנהלים וויליאם וספייק זה שנים, כפי שראינו ב"שוטה של האהבה": וויליאם רוצה לאהוב, לחבר חרוזים שמתארים את יופייה של אהובתו, להתפלש בעפר שלרגליה כדי לזכות בכל פירור של תשומת לב, ואילו ספייק מנסה לשמור על עצמו, לא להיות פתטי, מנסה לשמר את היצר הרצחני שלו, מנסה להכאיב בדיוק במידה שמכאיבים לו.

חלק מהתסכול של ספייק נובע מכל עניין הצ'יפ. ספייק הוא ערפד רגשן שהאפשרויות לתת לרגשותיו ביטוי הולכות ונסגרות בפניו. הוא כבר לא יכול להיות ערפד במלא מובן המילה, והוא לא יכול להביע את אהבתו באופן חופשי, ומושא אהבתו דוחה אותה מכל וכל. לאן שלא יפנה, אין לספייק שום "sweet release". מאחר והוא לא יכול יותר לגרום לבני אנוש נזק גופני, הנשק שלו הוא מילים, ונגד באפי יש לו את כל התחמושת שבעולם. הוא יודע למה היא באה לדבר איתו במקום להיות עם האנשים שהיא אוהבת באמת. הוא יודע שיש לה סוד שהיא יכולה לחלוק רק איתו. שהוא לא אמיתי בשבילה, שהיא לא מחשיבה אותו ואת דעתו, ולכן היא יכולה להגיד לו דברים שהיא לא תגיד לאנשים שבאמת חשובים לה ("לחישה באוזן של אדם מת, זה לא הופך את זה לאמיתי"). ספייק גם יודע שלמרות שהיא מתעקשת להתעלם מהרגשות שלו, היא למעשה מנצלת אותו בגללם, והוא פחות-או-יותר מאשים אותה בטיזינג, כשהוא אומר: "את יודעת שיש לך עבד-מרצון, ואת רק אוהבת לשחק עם המחשבה שאולי לא תתנהגי יפה", ו-"sweet release" מקבל מיד גם משמעות מינית.

השורה התחתונה של הבלדה של ספייק: תעזבי אותי בשקט. עד שתתאפסי על המקום שלך בעולם, ועל מערכות היחסים שלך עם החברים שלך, ועל הרגשות שלך כלפי, ועל מה את בכלל רוצה מעצמך - פשוט תפסיקי לשחק בי, תניחי לי בשקט. וזה האלמנט מקדם העלילה, שיובהר גם בהמשך. החידוש כאן נובע מהכעס שלו, מהזעם. זו הפעם הראשונה שהוא מסלק אותה מעליוועם זאת, הוא לא מסוגל להתאפק, ממשיך להסתובב סביבה, להיכנס לפריימים ולהוסיף בתים לשיר. הוא מנסה עוד פעם להסביר לאהובתו את מצבו ומתאר לה את ליבו הבוגדני, שלמרות שמת לפני שנים רבות, עדיין מרגיש וכואב ואם היה מסוגל לפעום כבר היה שובר לו את החזה ופורץ החוצה (שזו בכלל שורה מתוך שיר אחר שכתב ג'וס עבור ספייק, ובמיוחד עבורה הכניס את ה"גשר" השקט לשיר הסופי). אבל את באפי רגשות רכים שכאלה לא מרשימים. אז ספייק מתעצבן, וצועק, ושואג, וחוזר לרגע להיות ספייק הערפד ומפחיד אנשים בלוויה מזדמנת, ובאקט שמוכיח כמה הוא לא שם על מוסכמות וכמה אין לו כבוד לכלום, קופץ על ארון קבורה (אוה, זיקה מעורפלת לפאנק). לסיום הוא ממש צועק לתוך פניה של באפי - הניחי לי בשקט. ואז סוף סוף מצליח המסר לחדור, והיא נבהלת מעצמת רגשותיו, ואכן בורחת כל עוד נפשה בה ומותירה אותו לנוח בשלום על משכבו, כפי שדרש.



אבל זה ספייק. וזה וויליאם. ובאותה מידה שהוא משתוקק שהיא תלך, הוא רוצה בכל ליבו שהיא תישאר. ומתכחש לחלוטין למה ששר לפני שניות ספורות. גישת ה"אוהב / שונא", ה"בואי הנה / לכי מכאן" שכ"כ מאפיינת מערכות יחסים טעונות במיוחד.


אל החלק החמישי
אל הספיישל