לשיר על מתמטיקה זה פחות כיף

לאחר שביררו שלא רק הם נאלצים לשיר ולרקוד ללא שליטה (ואנו זכינו לראות את דיויד פיורי, מפיק וכותב של "באפי", שר את הצלילים האחרונים של שיר ההלל למכבסה השכונתית, במה שנראה כמו סיומה של הפקה גדולה וגרנדיוזית שלא ראינו אבל מצד שני לא היינו אמורים לראות, כי המיוזיקל נועד להתמקד בחוויה הפרטית של הדמויות שלנו), מתחילים הסקוביז את הריטואל הקבוע במקרים שכאלה - הם מתיישבים לחקור את האיום החדש בעזרת ספרים.



דון נכנסת בסערה, רוצה לספר להם על היום המרגש שהיה לה, ואיך כולם שרו בכיתה, אבל כרגיל, החיים הקטנים והטין-אייג'ריים שלה לא באמת מעניינים אף אחד. או, אולי הם מעניינים, אבל בטח לא עכשיו, כשמשהו חשוב קורה. די מהר לאחר ששוב השאירו את דון מאחור, או בצד, אנו רואים אותה שוב גונבת איזשהו תכשיט שהיה מונח על דלפק החנות. דון רוצה פיצוי על חוסר תשומת הלב שהיא מקבלת, וזו גם הנקמה שלה על כך שאף אחד לא שם לב אליה. וזה גם יסבך אותה בצרות גדולות ממש עוד מעט.


שלגיה - הגרסה הלסבית

ווילו וטארה מבריזות מפגישת המחקר המסורתית כדי לטייל בפארק, ומי יכול להאשים אותן? זה יום מקסים, השמש זורחת, הציפורים מצייצות, יש שירים מסביב ומה לא. הבנים מביטים על טארה בעניין, דבר שהיא איננה מורגלת אליו, וזו ההזדמנות שלה לשיר שיר הלל ל... ווילו. (זהו השיר הראשון מתוך המחזמר שנכתב ע"י ג'וס, ובמובן מסויים הוא הותאם במיוחד עבור אמבר בנסון משום שהוא ידע שהיא הולכת לבצע אותו). חשוב לציין שהשיר שלפנינו הוא כמובן מקסים, רומנטי ומהפנט, אך למעשה אינו מלמד אותנו שום דבר חדש, לא ממש מקדם את העלילה ולא מחדש כלום. והרי עיקר המחזמר הוא לא רק להיות מיוזיקל יפה ולשתוק, אלא גם לעשות משהו, להביע משהו שלא היה יכול לצאת בצורה אחרת. ולמראית עין שירה של טארה אינו מגשים את המטרה הזו, אך בל נשכח שבשלב הזה עוד לא ברורה לנו התמונה הכללית.

סגנון השיר והכוריאוגרפיה שלו (ובעיקר השמלה שלובשת טארה באור יום כאילו כלום) הם מחווה ל"שלגיה" של דיסני, כולל ציוצי הציפורים ושובלי הזיקוקים שווילו וטארה משגרות מהאצבעות שלהן. יש פה אוירה של אהבת אמת מושלמת, כזאת שיש רק באגדות (ובסרטים של דיסני). אך למרות האווירה הבאמת מקסימה של השיר האביבי הזה, עולים פה כמה עניינים מטרידים.



למרות שטארה היתה מכשפה רוב חייה ואילו ווילו היתה מכשפה מתחילה כשהן נפגשו, ולמרות שטארה היתה מודעת להעדפה המינית שלה כשפגשה את ווילו ואילו זוגתה עברה התחבטויות נפש עד שגילתה את הצד הלסבי שבה, עדיין לפי השיר של טארה, ווילו היא זו שהוציאה אותה מהחושך לאור. מהחיים הבודדים בצל הגמגום, אל החיים כאישה נחשקת ובטוחה בעצמה. "עכשיו הוצאת אותי לחופשי", היא שרה, "הוצאת אותי החוצה כל כך בקלות", כאילו היא זו שנזקקה לווילו כדי לצאת מהארון. ומן הסתם, היא לא מתכוונת באמת ליציאה שלה מהארון כמכשפה וכלסבית, אלא יותר לביטחון שרכשה לעצמה מאז שפגשה את ווילו. כשהתוודענו לטארה לראשונה היא לא העיזה לסיים משפט מול אנשים, הגמגום שלה היה חזק מאוד, ולא היו לה חברים. במהלך השנים היא נפתחה, התקרבה לאט לאט לחברים של ווילו וכיום נדיר לשמוע אותה מגמגמת. במלותיה שלה, החיים שלה היו בצל, ואילו עכשיו היא מרגישה שהיא מבורכת תחת אור השמש. "ראיתי עולם מקסים, רוחות וכשפים באוויר, ותמיד לקחתי את זה כמובן מאליו שאני היחידה בו." והיא מתכוונת לא רק לכך שמצאה פרטנרית לקסמים, אלא גם לתחושת הבדידות החברתית שהיתה לה תמיד, לפני ווילו, וכמובן לחיפוש אחר האהבה, הנפש התאומה שלה.

אבל משחק המילים "I'm under your spell", "כישפת אותי", מתקלקל והופך לפחות מקסים ויותר מטריד, כשטארה משתמשת בביטויים כמו "אינני יכולה לעשות דבר, לקחת את נשמתי איתך". אלו ביטויים אובססיביים, שמבטאים ביטול עצמי אך מתחבאים מאחורי שיר אהבה. נראה שטארה נותנת לזוגתה את כל הקרדיט על השינוי שחל בה עצמה. היא לגמרי מאמינה במשפט שהתחיל את בלדת האהבה הזו: "אני יודעת בדיוק מה הם רואים בי. אותך." טארה מגדירה את עצמה בשקיפות מוחלטת לווילו, ונראה כאילו בלעדי ווילו אין משמעות לטארה האדם. וזה לא בריא, לא רק ברמת הזוגיות של השתיים אלא גם ברמה האינדיבידואלית של טארה כאישה.

יש פה גם רמזים קטנים לכוח המתגבר של ווילו, כוח שטארה מודעת לו גם במצב שבו היא תחת כישוף השיכחה. "משהו פשוט לא בסדר", בחירת מילים מוזרה לשיר אהבה, לא? תת-המודע שלה יודע שמשהו חסר, שהיא שכחה משהו חשוב, שמערכת היחסים שלה עם ווילו כרגע היא לא לגמרי סרט של דיסני. "הכוח שלך זהר, בהיר יותר מכל מה שהכרתי," שרה טארה (שיר שמח), ושוב מזכירים לנו איזו מכשפה חזקה ווילו, במיוחד בהשוואה לטארה, כמה חזקה היא היתה כבר כשהן נפגשו (טארה לא מפסיקה לציין את זה בכל הזדמנות). ווילו גם מתגלית כחובבת-כוח ככל שהעונה מתקדמת, וכשטארה זורקת זיקוקים לאוויר, ווילו מתעלה עליה, עושה כישוף גדול יותר, יפה יותר, ראוותני יותר. לא חשוב, הן מאוהבות, הויכוחים נשכחו, הכל נפלא.

אם הכישוף היה תמיד המטאפורה של הסדרה לאהבה של הבנות, אז השיר הזה הוא הביטוי המושלם לכך. כמעט כל משפט בו אפשר לפרש גם כביטוי לאהבה, וככל שהוא מתקדם לסופו מדובר יותר ויותר באהבה גופנית. יש פה כמה שורות יפיפיות, מלאות בדימויים מהטבע, הירח, המחזוריות - כל אלא גם מקושרים לעולם המכשפות, לסגידה לטבע, וגם לאהבה נשית מאוד. טארה נמשכת אל ווילו ללא שליטה, כמו "הירח אל הגאות והשפל", רגשותיה "מתנחשלים כמו הים", וכמו גלים, היא "מתנפצת עם כל גאות". כדי לשבור את כל מטאפורות המים האלה ולהצדיק את משמעות שמה, טארה גם "פרושה מתחת לעץ הערבה (ווילו) שלי". (ושבירת המטאפורה הזו, אגב, קצת אכזבה את ג'וס כשכתב את השיר, אבל הרצון להכניס את המשפט היפהפה הזה גבר על הכל).

ככל שממשיך השיר, הופכת המטאפורה ליותר ויותר שקופה, עד שהיא ממש פרודיה על מטאפורה, וכנראה גם קריצה לגלגנית לכל המצנזרים. החלק הזה של השיר כבר לא מתאים לריקודים בפומבי, וצמד המכשפות שלנו עוברות אל חדר השינה, שם נשכבת טארה על המיטה (שוב היא הפאסיבית במערכת היחסים הזאת) ואילו ווילו נעלמת במורד גופה, מחוץ למסך. ביטויים ליריים פחות, כמו "אני מרגישה אותך בתוכי", "רוצה אותך נואשות" ו"אבודה באקסטזה" מחזירים אותנו מהעולם הרוחני לעולם הגשמי מאוד. גופה של טארה מרחף מעל המיטה כמשל לחוויה המינית ולחוויה הכישופית בו זמנית, והיא מסיימת בקליימקס מכוון במילים הדו-משמעותיות: "You make me come-plete".



זהו בידור

"קאט" חד ופתאומי מחזיר אותנו מהסצנה הרומנטית אל חנות הקסמים. למה? כי זה מפתיע, כי זו דרך טובה לסיים את הבלדה הפורנוגרפית ההיא מבלי לעבור את גבול המותר, כי זה הורס את מצב הרוח האופטימי ששורה על הצופים.

בעוד ווילו וטארה מנצלות את המחזמר לתיבול יחסי המין שלהן, שאר בני החבורה עדיין עוסקים במחקר. דון חושבת שכל העניין הזה הוא נחמד, רומנטי. היא שמחה לראות את צמד המכשפות ביחד, כבר לא רבות כמו בפרק הקודם. זאנדר ובאפי ממהרים לבטל את דבריה, ופוסקים שלא, זה לא רומנטי. לרגע הם נראים כמו המבוגרים הציניים, והיא הילדה התמימה, שעוד רואה בעולם כמקום שיש בו תקווה. "נו, באמת," היא אומרת, ובמיטב המסורת עושה ג'ינקס ענקי על כל הפרשה, "שירים, ריקודים מסביב... מה יכול להיות רע בזה?"

והגענו לטוויסט הגדול בעלילה. כל עניין השירים והריקודים האלה, זה לא באמת דבר טוב. יש פה שד (מרקד) שבשבילו לצפות באדם מפוחד שרוקד את עצמו למוות, זהו בידור אמיתי. אבל אנחנו ידענו את זה, לא? ידענו שזה לא באמת רומנטי, או כייפי, או מגניב. זוהי סאנידייל - לכל דבר טוב יש סוף רע, ואם תרקוד סטפס בהתלהבות יתר, סופך שתעלה בלהבות.


אל החלק הרביעי
אל הספיישל