החיים על טייס אוטומטי

Going through the motions, השיר הראשון (זה שלמעשה מכניס אותנו הישר אל המחזמר עצמו, כאילו אומר "אתם עכשיו במעין קומדיה מוזיקלית, קבלו את זה"), שייך לבאפי (ושדים מזדמנים). בתור בלדה מרגשת על חוסר מקומה בעולם והריקנות הקיומית שלה, הוא גם שיר מצחיק למדי, המלווה לכל אורכו באלמנטים קומיים, החל מהקטילה המתואמת כוריאוגרפית, וכלה בקומנטרי של השדים, המעבירים ביקורת על איכות עבודתה של הקוטלת. ביטויים החוזרים בשיר, גם אם הוטמעו בשפה היומיומית לחלוטין, הם ביטויים שמקורם בתיאטרון:
to go through the motions ו-to walk through the part, פירושם "לעשות את התנועות", כלומר לא לשחק באמת, אלא לעשות חזרה כללית שבה בעיקר הולכים מנקודה לנקודה על הבמה, "מסמנים" את הסצנה.

הסגנון הכללי כאן הוא במסורת סרטי דיסני המוזיקלים, והשיר כולו נקרא למעשה שיר ה"אני רוצה", ממש כמו ב"היפה והחיה" או "בת הים הקטנה", בו מספר הגיבור הראשי מה הוא רוצה ומה בדיוק חסר לו בחיים. במקרה של באפי, מדובר בחיים עצמם.



למרות הרגעים המשעשעים בשיר, נושאו אכן רציני ומזכיר לנו את הלך רוחה של באפי מאז שקמה לתחייה - היא לא מרגישה שייכת לשום מקום, לא מרגישה לגמרי חיה. היא "עושה את עצמה", ולא רק בקטילה. זה עתה ראינו את באפי מעבירה יום שיגרתי בחייה כשהראש שלה במקום אחר, והיא עושה את כל התנועות הנכונות, את כל הפעולות הרגילות, אבל שום דבר לא חודר לתוך ליבה.

הראייה של באפי את העולם השתנתה, אבל מה לא בסדר? העולם נשאר אותו עולם, השגרה אותה שגרה, אבל עבור באפי, "משהו לא אמיתי, משהו לא לגמרי בסדר." האם יכול להיות שהמשהו הזה זו היא? "תמיד הייתי אמיצה, ודי צדקנית", היא אומרת. למה שהיא תראה את עצמה כצדקנית? מפני שכשהיא זחלה החוצה מהקבר, היא גילתה שהמאבק הזה, שהיה כל כך חשוב לה פעם, המאבק עבור הצדק, לא אומר לה כלום. וכל העבודה שלה כקוטלת, הלוחמת של האנושות, נראה לה עכשיו כצדקנות בלבד. עוד ערפד, עוד שד, עוד חף מפשע להציל מידיהם. I guess it's all the same.

החף-מפשע הספציפי הזה הוא בחור נאה שהיה יותר משמח לגמול לה בדרך כלשהי, אך באפי בקושי הביטה בו לאחר שהצילה אותו, והוא מסמל את כל מה שהיא מפסידה בחיים האלה, כל מה שהיא מפספסת כשהיא עסוקה בלשחק את תפקיד באפי הקוטלת שאכפת לה מהעבודה שלה, או את תפקיד באפי הנערה ששמחה בחיים החדשים שניתנו לה. החיים חולפים על פניה, והיא אפילו לא שמה לב. (כמו כן, יש פה את תמצית היפוך התפקידים הבאפי-י הקלאסי, כשהבחורה מצילה את "פרינס צ'ארמינג", ולא להפך). וזה לא שבאפי מרוצה מהמצב הזה (העובדה שהיא שרה עליו מורה שהוא מטריד אותה), אך היא גם נראית כאילו אין לה שום תקווה שהדברים ישתנו. עבור החברים שלה היא משחקת כל כך הרבה תפקידים, שהיא כבר לא מכירה את עצמה בתוך כל זה. האירוניה של הקיום של באפי כרגע הוא שלאחר שחוקי היקום כופפו כדי להחזיר אותה לחיים - היא כלל אינה מרגישה חיה.



בואו (לא) נדבר על זה

באור היום הכל כבר נראה לגמרי רגיל. כשבאפי נכנסת לחנות הקסמים בבוקר המחרת, היא חוששת להפר את הנורמליות ולשאול בעניין השירה. היא מהססת, מנסה לגרום למישהו אחר להעלות את העניין. זה פשוט כל כך משונה - משונה אפילו בסטנדרטים של באפי. כמובן, שאם היה מדובר בדרקון סגול אוכל במבה, לא היתה לה שום בעיה להעלות את הנושא, אבל לשיר ולרקוד? זה כבר מוזר מדי. ג'יילס אפילו מגיע באינסטינקט מיידי למסקנה הנכונה - שמדובר בשד מרקד, אבל מיד זונח את התיאוריה הזאת, זה לא ממש מסתדר לו, זה נראה לו רעיון מופרך. הסקוביז רגילים להסתבך בדברים כל כך משונים, ובשנה האחרונה גם כל כך גדולים מהחיים (אלות שאול, חזרה מהמתים), שהתשובה הברורה ביותר, האמת, חומקת מהם.

לבסוף באפי כבר אומרת את זה בקול רם ומגלה שכולם חוו את החוויה הכיפית/מטרידה הזו, ואז מתחילה מהומה קטנה ב"מג'יק בוקס", כשכולם מתחילים לדבר בו זמנית, עולים אחד על דברי השני, וכל אחד מתאר את החוויה המיוזיקלית שקרתה לו:

ווילו: חשבנו שזה קרה רק לנו!
ג'יילס: טוב, אני שרתי אבל הגיטרה שלי היתה איתי במלון...
טארה: זה היה מוזר. דיברנו ופתאום זה היה כאילו -
באפי: כאילו הייתם במחזמר!
טארה: כן!
ג'יילס: ...זה מסביר את תזמורת-הליווי הענקית שלא יכולתי לראות ואת הריקודים המתואמים של הבחורים משירות-החדרים.
ווילו: עשינו דואט שלם על הדחת כלים.
אניה: והתווכחנו ו... ואז הכל התחרז... והיו הרמוניות והריקוד עם אגוזי הקוקוס -
ווילו: היה בית שלם על הקוסקוס.
זאנדר: זה היה מטריד מאוד.

מעבר לאפקט הקומי, אפשר לראות כאן ביטוי לאחת הבעיות הגדולות ביותר של החבורה בפרק, ובעונה השישית בכלל - חוסר קומוניקציה. כבר מתחילת העונה ראינו מספר פעמים איך הדמויות נמנעות מלדבר זו עם זו על עניינים חשובים מאוד: ב"מיקוח, חלק ב'" משנה ווילו את הנושא כשזאנדר רוצה לדבר על עוצמת הכישוף שעשתה. אח"כ הוא מנסה לדבר על זה עם טארה, והיא משקיטה את החששות שלו במשפט, ולא הוא ולא היא מעלים יותר את הנושא הספציפי הזה בפני ווילו; ב"החיים אחרי המוות" מחליטה באפי לשקר לכולם (מלבד ספייק) ולא לגלות להם את הטעות הפטאלית שלהם בקשר למוות שלה. היא לא מתעמתת איתם ולא מאשימה אותם, ומניחה להם לחשוב שהכל בסדר איתה, כשלמעשה היא מרגישה תלושה לחלוטין (וכשג'יילס ישאל אותה על מה היא שרה, היא תשקר לו שוב ותגיד שהיא לא זוכרת). בגלל שיש לה סוד כה גדול מפניהם, אין לה ברירה אלא לפנות לספייק בכל פעם שהיא צריכה לדבר על העניין או להתלונן על החיים שלה. ב"עד הסוף" הבין זאנדר לפתע כמה עניין החתונה הזה גדול עליו, ונראה מודאג מאוד, אך הוא לא העלה את החששות שלו בפני אניה, ובתחילת הפרק הזה הם ממשיכים בתכנוני החתונה. בפרק ההוא גם ראינו את באפי בורחת שוב מהאחריות שלה כלפי דון, ומניחה לג'יילס לדבר עם הילדה. ג'יילס מוטרד מזה מאוד, אך לא לוחץ על באפי ולא מבהיר לה כיצד הוא מרגיש.

למעשה, היחידה שמנסה להתעמת עם האדם שאיתו יש לה בעיה, היא טארה. טארה אומרת לווילו בדיוק איך היא מרגישה לגבי השימוש המוגזם שלה בקסם, ולא חוששת להיכנס איתה למריבה רצינית בעניין, שלא כמו ג'יילס שנסוג כמעט מיד (למרות שגם טארה מעדיפה לדחות למחר מריבה שאפשר לריב היום, ואומרת: "Can we not do this now?"). למרבה הצער, ווילו ממש לא רוצה לשמוע מה יש לטארה להגיד, והיא פונה לידידה הקרוב ביותר בימים אלו - הכישוף, כדי למחוק את הזיכרון של טארה בנוגע לויכוחים ביניהן.

הקטע הקצר הזה בו כולם מדברים בו זמנית הוא ביטוי חד למגמת חוסר התקשורת בין הדמויות, וכל הרעיון בפרק המחזמר הוא לכפות על כולם סוג אחר של קומוניקציה (כמו שג'וס עשה בעבר בפרק Hush) בנוסף לכך, הקטע משמש תפקיד נוסף יצירת הזדהות מוחלטת בין הצופים והדמויות. כמונו, גם הן לפתע ביום בהיר אחד מוצאות את עצמן בתוך מיוזיקל, גם הן לא ממש אוהבות את זה ממש כמו אנשים רבים שלא בדיוק מקבלים את הקונספט של מחזות זמר.


בתיאוריה

ובכן, לכל אחד יש תיאוריה לגבי תופעת המיוזיקל המוזרה. המסקנה המיידית שכל אחד קופץ אליה מלמדת אותנו דבר או שניים על האסוציאציות של הדמויות.

ג'יילס, כפי שכבר אמרנו, מגיע לאמת בניסיון הראשון שלו, אך מכיוון שהאמת לא ממש משחקת בעונה הזו, התיאוריה הזו נזנחת מיד.



ווילו מציעה שאולי המציאות שלהם מתערבבת עם חלום הברודווי המטורף של איזה ילד. היא כמובן מתייחסת לילד החולם בפרק "סיוטים" של עונה ראשונה, בו הסקוביז נאלצו להתמודד עם התגשמות הסיוטים שלהם. הסיוט הגדול של ווילו בפרק ההוא היה להיזרק לבמה מול קהל ענקי שמצפה ממנה לשיר אופרה והיא בכלל לא יודעת לשיר, ולכן ברור למה היתה לה בהווה אסוציאציה למקרה ההוא מהעבר. אבל אי אפשר להיזכר בסצנת האופרה מבלי להיזכר בסצנת "מותו של סוכן" מהפרק "חסרי מנוחה", ושם הפחד הגדול לעמוד מול קהל היה בכלל כיסוי לפחד הגדול שמא כולם יגלו את השקר שלה, יגלו שווילו העכשווית היא בכלל תחפושת, ושהיא למעשה עדיין ילדה קטנה, חסרת בטחון ומפוחדת. והקשר לווילו של המחזמר ברור אף הוא. השקר של ווילו גדל, היא לובשת עוד ועוד מסכות. היא מסתירה מידע מחבריה, היא מתעסקת עם כוחות גדולים מדי, היא משקרת ועושה מניפולציות על החברה שלה, והכל במסגרת המאמצים שלה למצוא זהות, למצוא כוח, להיות מישהי. כן, היא עדיין אותה ילדה קטנה.

מעניינת מכולם היא ההצעה של זאנדר, שמעלה את הסברה שמכשפות עשו את זה.
זאנדר, שתמיד שנא ערפדים, גם אם (ואולי במיוחד אם) היו להם מערכות יחסים מיוחדות עם החברים שלו, שנא את העובדה שהוא מגנט שדים וה-butt-monkey של כולם ותמיד קורה לו הכל, וזה שמתכנן להתחתן עם שדה-לשעבר שנקמה בגברים במשך 1000 שנה, וכפי שראינו בחלום שלו ב"חסרי מנוחה", יש לו אי אלו עכבות לא פתורות בהקשר הזה, כנראה שהוא גם לא ממש נינוח עם המכשפות בחבורה. מכיוון שלא ראינו שום הוכחה לכך עד היום, אפשר להסיק את אחת מהמסקנות הבאות: (א) עכשיו יוצאת האמת לאור, (ב) זאנדר מביע למעשה את חוסר הנוחות שלו עם הפן הלסבי של הצמד, או (ג) זו רק עוד הפוגה קומית זאנדרית שאין לקרוא בה כלום.



לא משנה באיזו מהאופציות בחרתם, תודו שלהציע ש"אולי אלו מכשפות, מכשפות מרושעות" ממש מול ווילו וטארה זו פליטת פה נוראית, וזאנדר חוזר על עקבותיו בצורה המקסימה ששייכת לו בלבד: "...שזה מגוחך, כי מכשפות, הן נרדפו, וויקה טובות ואוהבות את האדמה וכוח לנשים ואני אשב לי כאן."

למזלו של זאנדר, יש לנו פה את אניה, שהיא הבחורה הכי גונבת פוקוס עלי אדמות, והיא מיד מסיחה את דעתנו מהשטויות שלו עם קטע הארנבים הרוקיסטי שלה. אניה היא זאת שאי אפשר לסתום לה את הפה, וגם אם אף אחד אחר לא חושב שהתיאוריה שלה נכונה, היא בכל זאת תשטח אותה עד הסוף, ותעשה זאת כשהיא תופסת את מרכז הבמה, עם הספוט עליה, כי זה מה שהיא עושה, זה חלק מהאדם נטול העכבות והטקט שהיא (והיא מעלה כמה תהיות מאוד מעניינות בעניין הארנבים. למה באמת הם צריכים ראייה טובה כל כך?)



בניגוד חד אליה, הדעה של טארה נבלעת לחלוטין בתוך שאר הדברים. גם פה היא כפי שהיתה עד היום - אאוטסיידרית, ולא אחד שמסוגלת לתפוס את הפוקוס בכוח.

השיר מקבל תפנית והופך משיר הומוריסטי לבלדה, כשבאפי משתפת אותנו בתיאוריה שלה: זה לא משנה. גם אם זה שד כזה או אחר, או כישוף, או אפילו ארנבים, באפי מאמינה שהחבורה שלה תוכל להתמודד עם כל דבר, כל עוד יעמדו מאוחדים נגדו. וזו גישה שנראית מאוד אופטימית, מאוד בריאה-לכאורה, עד שמביטים בפניו של ג'יילס. השיר סוחף את כולם מלבד את הצופה, המבוגר האחראי. הוא מביט בבאפי בדאגה, מפני שהוא, שלא כמו החברים שלה, חושב שהביטחון הרב שלה גובל בשאננות ושהוא לא מספיק מבוסס, וששוב היא מבטלת את כל העניין ב-whatever, ה"יהיה בסדר" המסוכן. אינסטינקט הצופה שלו מזהיר אותו שאין לקחת שום איום בקלות ראש שכזו, והאינסטינקט האבהי שלו דואג שמא התגובה הזו של באפי נעוצה בעיקר במצב הנפשי הרעוע ולא ביכולת שלה לנתח את המאורעות בצורה הראויה דרך עיניה של הקוטלת. אבל האינסטינקט האבהי הזה משנה כיוון בסופו של דבר ו"מנצח" במאבק הפנימי - בגלל האהבה הרבה שלו אליה. כי באפי לא מרפה, מביטה ארוכות בג'יילס ועיניה מחזרות אחריו וקוראות לו להשתכנע, לשיר יחד איתם את אותו הפזמון. שוב היא מחכה לו שיגיד את המילה האחרונה, שיקבע את דרך הפעולה. היא אף מתבדחת, מפייסת אותו בבדיחת ה"אני מתי פעמיים", עד שלבסוף הוא נשבר ומצטרף לשירת המקהלה, קובר את חששותיו ושומר אותם לעצמו. ממש כמו בתקרית עם דון.


אל החלק השלישי
אל הספיישל