פרק-מחזמר נעשה בעבר בסדרות טלוויזיה אחרות כמו "שיקגו הופ", "אלי מקביל", "זינה", "מופע שנות השבעים" (לפעמים רק "מחוות" קצרות, לפעמים פרקים שלמים). אבל מיוזיקל בשפה טלוויזיונית הוא עניין לא פשוט, ג'וס אף מודה שצפה בחלק מהפרקים הנ"ל ולרוב טמן את ראשו בידיו מרוב תסכול (את של "זינה" הוא יחסית סימפט, כי גם שם היה מדובר בעולם מאוד אינדיבידואלי וססגוני). אך "באפי", כמו "באפי", עושה את זה תמיד אחרת, גדול יותר, טוב יותר, ובעיקר - משתמשת באופן מקורי לחלוטין בז'אנר אותו היא מנצלת, מעוותת אותו, עושה לו "טוויסט", כפי שעשתה מאז ומעולם לכל ז'אנר שהיתה כביכול שייכת לו. זה מתחיל בעצם הקישור לעלילה, כלומר, אנחנו לא עושים סתם עוד ספיישל מיוזיקל כי בא לנו לשיר, אלא יש פה אמצעי לקפיצה עלילתית אדירה.

הפרק המוזיקלי של "באפי" נופל אל תוך הגבולות של מוצר טלוויזיוני שגרתי לחלוטין, ובכל זאת מצליח להכיל בתוכו את כל האלמנטים ההכרחיים של מחזמר שמתורגם לשפה טלוויזיונית ומוכיח שזה אפשרי. אין כאן אירוע מיוחד יוצא דופן, ספיישל מוצהר שפורץ את מחסום הפרק הרגיל. ג'וס מתגאה בכך שהוא לא עושה כאן דבר יותר טוב מטלוויזיה אלא להיפך, חושף את המדיום על כל תהילתו. אז למרות השימוש הלא שגרתי במסך הרחב, ולמרות העובדה שלפרק נוספו שמונה דקות נוספות (שאכן מאוד הטרידו את ג'וס, אך לא נותר לו היכן לחתוך, למסכן), זהו פרק ככל הפרקים, הקשור לקודמו ולבא אחריו (ומי שלא צפה בסדרה מימיו לא יהיה מסוגל להבין את המתרחש).

בדרך כלל כשעושים מחוות, משתמשים בסגנון המיוזיקל בדיוק כפי שהוא במקור - הדמויות פוצחות בשיר ומעבירות את רגשותיהן תוך כדי שירה וריקוד, במקום בדיאלוג או מונולוג. העניין הוא שהן לא מודעות לכך שעברו מדיבור לשירה, והן לא רואות בכך משהו מוזר או זר. בפרק המחזמר של "באפי" הדמויות מודעות לכך שלשיר במקום לדבר זה לא הכי נורמאלי, זה לא קורה להן באופן טבעי, ויותר מכך - יש בזה משהו מסוכן, מרושע. כמו שאין לאנשים בפרק שליטה על הרגע בו הם מתחילים לשיר, כך גם אין שליטה על תוכן הדברים, והם שרים את הדברים שבד"כ לא היו אומרים, לא היו רוצים להגיד, ואולי את הדברים שלא כדאי או רצוי שיאמרו אותם. הם חושפים את סודותיהם השמורים מכל.

הרעיון שכשאנשים שרים הם למעשה פותחים את הנשמה שלהם, חושפים את ליבם, הוא לא רעיון חדש בג'וס-וורס: ב"אנג'ל" אותו הקונספט בא לידי ביטוי בדמותו של לורן, השד האמפתי שיכול לקרוא אנשים (ושדים) כשהם שרים. הוא רואה את סודותיהם, את אשר על ליבם, לפעמים את העתיד שלהם, כשהם פוצחים בשירה. כאן אנו רואים שימוש ברעיון הזה על דרך החיוב דווקא, לעומת הביטוי שהוא קיבל בפרק "מההתחלה, עם רגש." זהו טוויסט נוסף של הז'אנר - הרעיון ששירה וריקודים הם דבר רע, הם בעיה שיש לפתור, ולא בהכרח כיף. בסאנידייל בכלל, ובעונה השישית בפרט, אושר הוא דבר שמסתכלים עליו בחשדנות, וביטויים לאושר הם לפעמים ממש לא לעניין (יש עוד שבירות-ז'אנר לאורך הפרק, ונגיע אליהן בהמשך).

אך כדי לשבור סגנון דרמתי מסוים, חייבים גם לבנות אותו באופן הקרוב ביותר למקור. וכך מתובל הפרק בכמה שיותר סממנים של מיוזיקל קלאסי, אם בעזרת ביטויים טכניים ומקצועיים (החל משם הפרק, "מההתחלה, עם רגש" שהוא מטבע לשון של במאים מתוסכלים המנסים להעמיד סצנה אך השחקנים לא משתפים פעולה), אם בעזרת עיצוב גראפי (כותרות הפתיחה), בחירת הבגדים (טארה ו-ווילו בשמלות דרמתיות, בגד השינה של אניה, בסגנון בגדי הריקוד של שנות ה-40), שיטת צילום של מסך רחב ושימוש מוגזם בצבע ובזוהר, כמה שיותר "שוטים" ארוכים וממושכים בטייק אחד, או קריצות קטנות כגון תנועות הידיים הפתאומיות של טארה בשיר "יש לי תיאוריה" (מה שנקרא "Jazz Hands"), ומפלצת ME האלמותית, שהחליפה את ה-גררר ארג שלה בקטע אופרה קצר אך מרגש (שאותו מבצע ג'וס בעצמו). כל אלו מקנים תחושה מיוחדת בסגנון "האסכולה הישנה" של מחזות הזמר אותם מעריץ ג'וס.

אבל הרבה לפני כן, ממש בהתחלה ולפני כל דבר אחר (לפרק אין טיזר) ישנה מנגינת-פתיחה שונה מכל מה שראינו בעבר, והיא כולה מעוצבת בסגנון סרטי המיוזיקל הישנים, החל מהצגת השחקנים מחייכים בתוך עיגול (כולם מאושרים, עולם אוטופי), ועיצוב הכותרות בסגנון קלאסי של שנות ה-50, וכלה בעיבוד מיוחד של ה-Theme המפורסם של "באפי" בסגנון רך, שמח, מיוזיקלי. כמו כן, בפעם הראשונה בתולדות הסדרה כתוב שם הפרק באופן ברור בסיום קטע הפתיחה, בסגנון שמות הסרטים הישנים.




כי זה רק עוד יום... עוד יום... עוד יום...

ג'וס למד במהלך השנים שאם יש לו קטע חזק מאוד בפתיחה, הקרדיטים יהרסו אותו לחלוטין. כדי לא להסיח את דעתו של הצופה מהפתיחה החזקה של הפרק, התחיל ג'וס להוסיף קטע מקדים, כביכול חשוב פחות, שעליו תרוצנה הכותרות (ראינו את זה למשל ב"הגופה", שם התווסף קטע הזיכרון / פנטסיה של באפי על ארוחת חג מולד משפחתית מאושרת, כדי להריץ עליו את הכותרות לפני שחזרנו לסצנת מציאת הגופה). בפתיח של פרק המחזמר יש לנו אוברטורה מוסיקלית, שמורכבת מאנסמבל קצר של לחני כל השירים שעוד יבואו, שעל הרקע שלה אנו רואים את יומן של הדמויות. זהו קטע קצר יחסית, אך יש בו מידע רב, וניתן ללמוד בו כמה דברים חשובים על הדמויות והלך רוחן בבוקר שלפני השירה הגדולה...

היום מתחיל. השעון מצלצל, אך באפי אינה זקוקה לו - היא כבר שוכבת במיטה, ערה. האם היא לא נרדמה כל הלילה? אולי רק חזרה זה עתה מפטרול? לא ברור, אבל בכל מקרה נראה שלכל אחד אחר בבית יש שגרת-בוקר, מלבדה. דון, ווילו וטארה מתרוצצות מחדר האמבטיה לחדר השינה, מתלבשות, מצחצחות שיניים, מסתרקות, מתכוננות להתחיל את היום שלהן, אבל לא ברור אם היום של באפי מתחיל או נגמר. עבודת הקוטלת היא לא עבודת 9 עד 5. היא שוכבת לה במיטה כמו נסיכה, רחוקה מהמולת הבוקר של הנמלים החרוצות ונראה כאילו היא לא הכי ששה להתחיל את היום שלה, כאילו היא אינה מחוברת לכל המתרחש סביבה.



מהבוקר אנו עושים קפיצה לצהריים, לשגרה הנוספת של הסקוביז - ההתכנסות בחנות הקסמים (מה הם עושים בין לבין זה כבר ממש לא רלוונטי). פה אנחנו מקבלים המון מידע חזותי ויש לנו הזדמנות להביט בכל אחת מהדמויות ולראות אפיון ברור שלה, כל אחד מייצג את עצמו ואת התפקיד שלו בחבורה, וגם את מערכות היחסים שלו עם דמויות אחרות: אניה וזאנדר מדגמנים זוגיות, ומתרכזים בהכנות לקראת החתונה שלהם, אבל כשמגיעה לקוחה אניה מיד מלווה אותה אל הקופה; דון קוראת ספר שג'יילס - בתפקיד דמות האב והמחנך - לא מאשר, והוא לוקח אותו מידה. היא עושה פרצוף, אבל הולכת לאן שהוא מורה לה ללכת; צמד המכשפות שקועות בספר עתיק כזה או אחר, עסוקות במחקר, ורושמות הערות תוך שהן מפגינות אהבה ברורה אחת כלפי השניה; ג'יילס, הפעם בתפקיד הצופה, מושיט גרזן לקוטלת, שהיא היחידה שלא עוסקת במלאכה פרודוקטיבית, וזו עוזבת את הנייר שעליו היא מקשקשת (Slayers do doodle too), והולכת בעקבות ג'יילס אל החדר האחורי, להתאמן. למתבונן מהצד נראה שלכל אחד מהאנשים האלה יש תפקיד ומקום ועיסוק בתוך החנות, מלבד לבאפי, ששקועה בעולמה שלה ולא שמה לב למתרחש. באפי יושבת וממלאת דף לבן בהרבה שחור, ויש כל כך הרבה פעילות סביבה שכמעט ולא שמנו לב שהיא מציירת לילה, ומצבה, וקבר פתוח, ריק.



לילה. זמנה של הקוטלת. באפי מטיילת בין הקברים, כפי שראינו אותה עושה עשרות פעמים בעבר. יש לה נשק ביד, מצבות מסביב, הכל כרגיל, ואז...

אל החלק השני
אל הספיישל