קוראים יקרים, בקשה קטנה - קחו פיסת נייר, כל נייר, וכתבו עליה את המילים "שום דבר", ועכשיו קחו את הפתק והטמינו בכיס זמין כלשהוא. יש? מצויין, זה הכל, השאירו אותו שם בינתיים.

וכך זה מתחיל
סיפור אמיתי: קיץ 2000, בחדר הישיבות של כותבי "פליסיטי", מנסים התסריטאים להעלות רעיונות לקראת העונה השלישית של הסדרה דלת הרייטינג, עונה שניתנה להם בחסד גדול. לפתע קם היוצר והמפיק בפועל, ג'יי ג'יי אברמס, ומכריז: "יו, איזה מגניב יהיה אם פליסיטי תגוייס ע"י ה-C.I.A?". התגובות, מן הסתם, הכילו מבטים תוהים ופיות עקומים וזה, כאמור, לא קרה. מה שכן קרה הוא יריית הפתיחה של "זהות בדויה" (שמעתה והלאה, תקרא בשמה הלועזי "אליאס" ומי שרוצה מוזמן לנופף כאוות נפשו בהאשמות של אמריקניזציה). חיש קל גוייסה ג'ניפר גארנר, איתה עבד ג'יי ג'יי שנים לפני, כשהתארחה כמה פעמים ב"פליסיטי" (וכבר אז עוד אמר לה "חכי לטלפון ממני, דארלינג") לתפקיד הגיבורה הראשית והשאר, כמו שאומרים, איז היסטורי.



הטובים נגד הרעים, האומנם?
במרכז הסדרה - דמותה של גארנר, סידני בריסטו. צעירה אתלטית ובריאה שחיה חיים כפולים. מצד אחד היא עובדת בבנק, מצד שני היא בעצם ממש לא. בריסטו היא חלק מארגון סודי שנקרא SD-6, ענף של ה-C.I.A שמתמחה בריגול ועבודות שטח. היא מרגלת, סוכנת סי.איי.איי, על כל המשתמע מכך - משימות חשאיות מסכנות חיים, התמחות בכלי נשק ובזיהוי טרוריסטים מבוקשים, שליטה באומנויות לחימה, ושאר ירקות. והכל גם נכון, בערך. אירוע טראומטי שעוברת סידני במהלך הפרק הראשון חושף בפניה את האמת הקרה שגורמת לה לפקפק בכל מה שידעה והכירה.

בראש SD-6 עומד ארווין סלואן (רון ריפקין, "סודות ל.א"), טיפוס תחמן נחוש קר ומנוכר בעל חיוך שטני ומזימות אפלות. הביג-באד, אם תרצו. כוח אדם נוסף ב- SD-6 - דיקסון (קארל למבלי, "קגני ולייסי"), שותפה הצמוד של סידני, ומרשל (קווין וויסמן, מפלץ ב"באפי", שד ב"מכושפות"), גאון מחשבים ואחראי ציוד טכני מיוחד, ה"קיו" של אליאס (007 סטייל, לא סטאר טרק) שתמיד מציג את ההמצאה התורנית. מרשל מתפקד גם כקומיק-ריליף, החנון שנלחץ ומברבר ללא היכר, ותמיד מנסה ללא הצלחה להצחיק את עמיתיו לעבודה באמצע תדריכי משימות ולשבור את הקרח, כשמסביבו בוהים פרצופים רציניים.

בפן השני בחייה של סידני, זה שאשכרה מאמין לסיפור הכיסוי שהיא פקידת השקעות משעממת בבנק, נמצאים החברה הטובה והשותפה פראנסי (מארין דאנגי, "מלך השכונה"), והידיד העיתונאי הטוב וויל טיפין (בראדלי קופר, "סקס והעיר הגדולה"), שמתחיל קצת לרחרח ועוד ישלם על זה. דמות פחות דומיננטית בחייה של סידני - אביה המנוכר, ג'ק בריסטו (ויקטור גארבר, שחקן תיאטרון ותיק, הופיע למרבה הפלא והגיחוך ב"לא רק בלונדינית"), שגם הוא מתברר כלא בדיוק מי שחשבה שהוא, ובעקבות כך משתנה הסטטוס שלו בחייה.

דמות נוספת, שתפקידה המאוד מוגדר עוד יתברר לכם, הוא אייג'נט מייקל ווהן (מייקל וארטן, "one hour photo", "אלי מקביל") המסוקס. סוג מסויים של פארטנר, אבל לא מהסוג הקונבנציונלי. מה זאת אומרת? All in good time...



מסביב לעולם בעונה אחת
"אליאס" מציגה בפנינו עולם של מושגים בנושאים של מערכות נשק, פצצות גרעיניות, טרוריזם והמון דיבורים טכניים שאמורים יותר להרשים אותנו במקצועיותם מאשר להיראות לנו מובנים, כדוגמת המונחים הרפואיים של "אי.אר", הענייניים החוקתיים והמשפטיים ב"בית הלבן" או הדיבורים המדעיים של "מסע בין כוכבים". וכיאה לסדרת ריגול מושקעת, בכל פרק מלווים הצופים את אייג'נט בריסטו למשימה אחת או יותר, כאשר כל אחת מהן מתרחשת בפינה אקזוטית אחרת ברחבי העולם, כמה שיותר רחוקה וזניחה, שסביר שכלל לא שמענו עליה, יותר טוב. בכל אחת כזו יש לה סיפור כיסוי אחר, תחפושת אחרת, מבטא אחר ויעד אחר (אם זה דיסקט, כלי נשק, מסמך או סתם קוד מספרי, כיד הדמיון הטובה). בכל אחת היא מצויידת בגאדג'ט שונה ומשונה (עט שמכילה גז מרדים, פלאפון שהוא מפענח קודים, משקפי שמש שיורות קרני לייזר וכו' וכו') מבית היוצר של מרשל. ובכל משימה, איך לא, בריסטו נאלצת לעבוד קשה. או שיש צרות והיא נאלצת ליישם את טכניקות הלחימה שלה בהן היא כה מיומנת, או שהגישה אל מחוז חפצה קשה והיא משתמשת ביכולותיה הפיסיות הבלתי נלאות, או ש... נוכל להגיד לכם מה עוד, אבל אז נצטרך להרוג אתכם. בכל מקרה, תמיד יש אקשן, תמיד יש מתח. כל האלמנטים הללו יחדיו הופכים כל פרק לאירוע מקורי מרגש ייחודי ועוצר נשימה.



דיר סאלי, בחיים לא תאמיני מה קרה היום...
אם לא מספיק שהיוצר והמפיק הראשי הוא האדם שהיה אחראי על פליסיטי, והכוכבת הראשית הופיעה בעבר בפליסיטי והיתה נשואה לנואל של פליסיטי, סקוט פולי - יש אפילו כוכב "פליסיטי", גרג "שון" גרונברג, שמגיח מדי פעם להופעות אורח כאריק וויס, סוכן סי.איי.איי ושותפו של ווהן. אבל מעבר לזה, כמעט כל פרק מכיל סצינה אחת שקטה ורגועה, מעין פאוזה קלה הרחק מכל הבלאגן והטירוף. סצינה שכזו בד"כ מתרחשת כחלק מהחיים הנורמליים של סידני ומכילה את חבריה, האנשים בחייה שאינם קשורים לסי.איי.איי או ל- SD-6. התאורה הופכת לצהבהבה ומעומעמת, קלוז-אפים ממלאים את המסך, הקצב המהיר מואט קמעה וברקע שיר רוק נוגה ומהורהר, בסגנון המלנכולי של "שולחן לחמישה" ו"פליסיטי". בקטעים האלו בד"כ נאלצת סידני לשקר במצח נחושה לחברים הקרובים שלה בכדי לשמור על זהותה, וההקרבות הרבות שהיא מבצעת בחייה צצות ועולות אל פני השטח. כי חלק מהקסם של "אליאס" הוא שאין מצב שבו הצופה לא ירגיש סימפטיה כלפיה, המעורבות הרגשית חייבת להיות גדולה על מנת למצות את מלוא החוויה. בתור צופה, חייב להיות לך אכפת ממנה, אתה חייב להריע לה, להזדעזע יחד איתה, כי אחרת קיבלת מותחן כמעט מכאני לחלוטין, ממש כמו "24". אז סצינות כאלו משמשות כחלון היחידי אל נפשה של סידני, ולמעשה, נראה כאילו אוטוטו היא שולפת רשמקול ומתחילה לדבר על הרגשות שלה. אבל לא, שניה לאחר מכן, טלפון מ"ג'ואיז פיצה" (טריגר ההפעלה של בריסטו מהסי.איי.איי) ושניה נוספת אחר כך נראית סידני כגיישה יפנית, רצה כאילו אין מחר בנפתולי מסדרון ארוך בתוך בונקר תת קרקעי. אלו הם חייה.

עוד מאפיין פליסיטי מובהק - המנז'-א-טרואה. ולמרות שהחלק הזה בעלילה תופס תפקיד משני ביותר, הוא קיים. זוכרים את דילמת בן או נואל? כאן היא שודרגה לוויל או ווהן. מן הצד האחד של הזירה - הידיד הטוב ביותר של סידני, ה"בוי נקסט דור", זה שמאוהב בה בסתר ולא אומר לה. מן הצד השני - הפרי האסור, ה co-worker שבשום פנים ואופן אסור לו להיראות יחד איתה מלבד בסמטות חשוכות ונקיות מבאגים, אחרת יקרה משהו מאוד לא רצוי (ולא, הוא לא יעלה בלהבות או משהו בסגנון). ווהן וסידני מגדירים מחדש את המושג "מתח מיני" ותחשבו מאלדר וסקאלי, ג'וש ודונה, מאדי ודייוויד, אפילו אולי קצת רוס ורייצ'ל עם ניחוח של לאנה וקלארק. נו אתם יודעים, מסוג הזוגות שהכימיה ביניהם זועקת מעבר למסך עד שכ"כ בא לצעוק "ג'יזס, יאללה כבר, קרעו את הבגדים ולכו על זה!", וחיפוש מהיר באינטרנט יגלה אינספור אתרי "שיפרים" (אתרי מערכות יחסים) שנבנו בנושא.



רגע רגע, מה בדיוק קרה כאן?
"אליאס" אינה מפחדת להתמודד עם הנושאים שהופכים אותה למה שהיא. להיפך, היא מאתגרת ומסבכת אותם אף יותר. עלילת הזהות הכפולה של אייג'נט בריסטו והחשדות בה מטופלים לעומק כבר בפרקים הראשונים, ונראה כאילו כל העניין נמצא שניות ספורות מפיצוץ בומבסטי שיביא לסיומה הפתאומי של הסדרה. אבל "אליאס" כהרגלה מוצאת דרך להעמיק ולפתל. וזו גם נקודת התורפה הגדולה ביותר שלה, עקב האכילס - התחכום הרב שלה. הנחת העבודה של "אליאס" היא שרמת האינטליגנציה של הצופה הממוצע בה גבוהה מאוד, ושהוא יכול להבין ולהפנים את ההתרחשויות המתוחכמות והמפותלות ביותר מבלי להתבלבל ולאבד את הדעת. ואכן, לפעמים קל ביותר להגרר אל תוך מבוך של חוסר ידיעה ופקפוק עצמי, במיוחד אם מיצמצת ופיספסת פרט מכרע בהתפתחות העלילה, "רגע רגע, אז הוא אמור לדעת שהיא לא יודעת שהוא עובד בשבילה ובעצם הוא סתם שיחק אותה כדי לגלות מה שהיא יודעת?". וזה, מן הסתם, עולה ל"אליאס" בכמה אחוזי רייטינג. אבל יוצרי הסדרה אימצו לעצמם דרכים שונות לטפל גם בזה, כפי שתיווכחו בעצמכם במהלך העונה.

גארנר היפהפיה מבצעת את עבודתה הלא קלה בצורה יוצאת מן הכלל בכל התחומים, ומפגינה יכולות משחק מגוונות, איכויות ודקויות מהפנטות שמזמן לא נראו על המסך. כאלו שגם זיכו אותה בשתי מועמדויות לפרס "גלובוס הזהב" ואף זכייה אחת, במהלך השנה הראשונה. ואם כבר בהערכת התעשיה עסקינן, הרי שהביקורות רק מהללות ומבקרי הטלוויזיה מוצאים כל הזדמנות להרעיף שבחים וסופרלטיבים על הדרמה. ואולי זה גם מה שמזרים כוכבים הוליוודיים ושמות גדולים להופיע בתפקידי אורח - קוונטין טרנטינו, רוג'ר מור, קן אולין ("שלושים ומשהו") שאף מביים פה ושם, וג'ינה טורס (שהיא אולי לא סטארית אך מוכרת היטב לחברי הג'וס-וורס) בעונה הראשונה, פיי דאנוויי, אית'ן הוק וכריסטיאן סלייטר בשנייה. כי "אליאס" היא "קולית", ולהופיע בה זה בערך כמו קמיאו בסרט פעולה הוליוודי מדובר ושובר קופות.



משחק החיים
ההגדרה הכי נפוצה ל"אליאס" היא התשובה לשאלה מה קורה כשג'יימס בונד פוגש את "משימה בלתי אפשרית" שפוגשת את "פליסיטי". והתוצאה היא דרמת פעולה סופר מותחת, שמשלבת סצינות אקשן ופעלולים מרהיבות יחד עם רגעים מורטי עצבים בלתי אפשריים וכמות כמעט בלתי הגיונית של טוויסטים עלילתיים מרתקים (במהלך העונה הראשונה עוברת סידני כ"כ הרבה תהפוכות בחייה רצופי התגליות והטרגדיות, ולעיתים נדמה כי בקלות אפשר לשנות את שם הסידרה ל"אני סידני המרגלת" ולשבץ ברצועה יומית ב"ויווה"). והחלק הכי טוב בעסקה הזו - רמה אחידה שרק שואפת כלפי מעלה. אין פרק רע של "אליאס", לא קיים כזה יצור. רוב הפרקים בנויים בצורה מאוד רציפה ואמינה ומכילים פחות או יותר את אותם אלמנטים שלמדו הצופים לצפות ממנה. כל פרק קשור לזה שלפניו ומסתיים בקליפ-האנגר שפשוט קורע מבפנים, ועדיין מצליח איכשהוא לעמוד בפני עצמו. כל אחד חושף עוד חלק בתמונה הכוללת שמגיעה לשיאה בסוף העונה, ובכל זאת נשאר נאמן לעצמו בצורה שגם אם אתם לא בקיאים במהלך העניינים, תוכלו עדיין ליהנות ממנו במובן מסוים. אירוע מוביל לאירוע, עניינים מתגלגלים ומתפתחים בצורה מאוד אסוציאטיבית, ועדיין התמונה הגלובלית, בעונה הראשונה לפחות, מתוכננת לפרטי פרטים בצורה מבריקה ומעוררת הערצה.

ועכשיו, שלפו נא את הפתק מהכיס וקראו שוב את מה שכתבתם. "שום דבר". נכון מאוד, חברים, עוד לא ראיתם שום דבר. "אליאס" היא סערת רגשות דחוסה ומתומצתת אל תוך 43 דקות שבועיות. "אליאס" מחזיקה את הצופים שלה קצר קצר ולא מהססת להעניק להם נוק-אאוטים תכופים וממריצי דופק. "אליאס" היא תשבץ הגיון חכם שאי אפשר להפסיק לנסות ולפתור. "אליאס" תהפוך במהרה וללא ספק, לסדרה הכי מעניינת בטלוויזיה שלכם. אם רק תתנו לה.





"אליאס", זהות בדויה - ימי ראשון, החל מה-15/6/03, שעה 22:15, ערוץ 2.