ליל כל הקדושים, איזה חג נפלא. היום היחיד בשנה בו לוקחים ערפדים, שדים ויצורי אופל למיניהם פסק זמן ממעשי הרשע השגרתיים. ובכל זאת, לפי מיטב המסורת הסאנידיילית, אין סיכוי לעבור את היום הזה בשלום ובשלווה, וליל כל הקדושים נכנס לרשימת האירועים שבהם אנחנו מצפים אוטומטית לגרוע ביותר, כמו ימי ההולדת השנתיים של באפי, חג המולד, כל שאר החגים, חודש מאי באופן כללי ובעצם, ובכן, כל יום שלישי. ולמקרה שמישהו חלילה שכח, דואגת באפי להזכיר את פרק ההאלווין מהעונה השניה, בו כל אחד הפך לתחפושתו, ואת פרק ההאלווין מהעונה הרביעית בו נפגשה החבורה עם שד הפחד. הפעם דואגים להפחיד אותנו טוב טוב כבר בפתיח, באמצעות איש זקן ומסתורי שמזמזם פזמון עממי בצורה שטנית ודי פסיכוטית, ומחזיק בידו סכין מאוד גדולה ומבריקה. נו, האלווין בסאנידייל והשמחה רבה.



פרקים שמתרכזים בדון מתאפיינים בהפניית תשומת הלב הרחק מחברי הסקוביז אותם אנחנו מכירים ואוהבים והארה שלהם באור אחר, בוגר יותר. כי כשדון בת ה-15 נמצאת במרכז העניינים, אנחנו רואים הכל מנקודת המבט שלה, וכל הסביבה הקרובה שלה מתאפיינת ע"י הקשר אליה. דון שקועה כל כך עמוק בתוך עולם של גדולים, עד שכמעט קשה לה ולנו לדמיין שיש לה חיים מעבר (ואגב, בדיוק משום כך, בשביל לעזור לנו להפנים, ראוי לציין שהחלוקה בפרק היא מאוד ברורה ומוגדרת: בעוד עולם המבוגרים מלא בנושאים של חתונה, זוגיות, ילדים ונטילת סמכות, עולם הצעירים בנוי מתעלולים, מרידה בסמכות, שבירת המגבלות והתגרות באסור).

אבל להסתובב עם הגדולים זה לא בהכרח דבר טוב. יש כאן גם מעין מימד של חוסר זהות עצמית, כשדון למעשה נאלצת להגדיר את עצמה ע"פ מושגים של אחרים במקום ע"י חוויות אישיות. הנשיקה הראשונה שהיא חווה בפרק ממחישה את זה יפה, כשהיא לפתע מבינה את משמעות הביטוי "Shiver me timbers" אותו שמעה קודם לכן מפי ה"מבוגרים". יש כאן בעייתיות מסוימת מבחינתה, שנראה גם בהמשך.

אבל הנה, דווקא כן יש לה עולם משלה, עם חברים משלה ותוכניות משלה. ודון, כמו רוב הצעירים בקבוצת הגיל שלה, רוצה ויכולה להתנהג בהתאם. היא משקרת, מתמרדת, "מתפלחת" כדי לפגוש בנים, מבצעת תעלולים. היא אפילו גונבת. ראינו אותה עושה את זה לראשונה ב"התערבות", ובתחילת הפרק הנוכחי. והיא אפילו מתגאה בזה, "אני גונבת כל הזמן".



התנהגות תיכוניסטית אופיינית נוספת - מזמוזים, כמובן. דון מוצאת את עצמה לבד עם בחור במכונית (ערפד, למעשה. ומה אתם יודעים, חולה הנפש מהפתיח מתגלה כזקן חביב ולא מזיק ומסתבר אחרי הכל שהוא לא הנבל שביצירה. ההטעיה האולטימטיבית) כשהיא נתונה ללחצים רגילים של כל נערה צעירה. וכאן חוזרת "באפי" אל אבן ייסוד מאפיינת - המטאפורה הדו-משמעית, השימוש בספין על טבעי כדי לתאר תופעה ריאליסטית ונפוצה לגמרי. התופעה שמקבלת כאן התייחסות היא בחורים צעירים ואממ... חרמנים, שמפתים נערות צעירות ואומרים להן את מה שהן רוצות לשמוע בשביל להשיג דבר אחד ויחיד. בעולם של באפי מדובר בנשיכות, בדם, בהפיכה לערפד. בעולם האמיתי - סקס. "ת'ירד בייס" בשפה טינאייג'רית אמריקאית ממוצעת. אבל כאן, בניגוד לפרקים אחרים, המטאפורה בנויה בדרך פחות מעודנת ורב משמעית. כאילו לא נותנים לאף אחד את האופציה לפספס את המשמעות הכפולה, בעזרת מגוון של שורות תסריטאיות שלא משאירות הרבה מקום לדמיון: א) אזכור שם הפרק, "עד הסוף", בשני הקשרים: האחד בהקשר מיני ("היא חמודה", "מה עם ללכת עד הסוף...?") עוד לפני הגילוי ששני הצעירים הם ערפדים, והשני בהקשר של "ללכת עד הסוף ולהפוך אותן". ב) "אני לא יודעת למה אתה מצפה", "אני רק רוצה לטעום אותך". ג) "הוא נשך אותי!", "כאילו שהיא לא ביקשה את זה...", ד) "זה יכאב רק לשניה", "אתה בטח אומר את זה לכל הבנות".

האם יש כאן גם ניסיון להיות חינוכיים? לדבר מבעד מסך העשן של ערפדים ומפלצות אל נערות צעירות שמתחבטות בהחלטה דומה? ייתכן, בהחלט.

במעבר חד מהכלל אל הפרט, הפוקוס חוזר למקרה הפרטי של דון, שניצבת פנים אל מול פנים עם ג'סטין בצורתו הערפדית. "את מיוחדת, שונה" הוא אומר לה, "אני רק רוצה להיות קרוב אליך", ודון מקשיבה. היא לא נרתעת כפי שעשתה קודם, אלא מביטה בו כאילו היא רוצה להאמין לו, כאילו היא הולכת ומשתכנעת למרות שהוא ערפד. למה? כי הוא אכן אומר לה בדיוק את הדברים שהיא רוצה לשמוע. כי דון מחפשת את עצמה, ובינתיים כל מה שהיא מוצאת היא הגדרות של אחרים. "אחות של", "חברה של", "מפתח של". ההסתובבות התכופה בחברת מבוגרים, ובמיוחד מבוגרים בעלי זהויות על-טיבעיות, נוטלת ממנה את האפשרות לעצב את עצמה בתור מי שהיא. היא רוצה להרגיש מיוחדת, היא רוצה להרגיש יפה ואהובה (כמו בדוגמא שנתנו לה באותו הפרק זאנדר ואניה) ולרגע קט אחד היא מתמכרת להרגשה שהיא כה מחפשת, ומוכנה לעשות הכל. אפילו לתת לערפד לנשוך אותה, שבמונחים מקומיים זה בערך הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. אבל ברגע שג'סטין מגלה ש"אחותך הקוטלת?? ידעתי שיש בך משהו מיוחד!" היא משליכה אותו הצידה. זו היתה אשליה. לאו דווקא בגלל שהיה ערפד, אלא בגלל ששוב האחות הגדולה פורשת את צלה הרחב ודון נאלצת לעמוד תחתיו. היא האחות של הקוטלת האגדית - זה מה שמיוחד בה, לא שום דבר אחר. כך היא תופסת את המצב, וזו הבעייתיות שחומקת מעיני כולם.



אילו רק היו מסתפקים בכך במקום ללכת רחוק מדי עם סצינת השיפוד של ג'סטין ע"י דון... דון נאלצת לשפד בחור למרות שחיבבה אותו. מוכר מאיפשהו? תפוח שלא נופל רחוק מיתד העץ. "השוואה חיוורת למדי שלא עושה צדק למקור", "זה כבר קצת יותר מדי", לפי רוב רובם המכריע של קהילת המעריצים.

ב"עולם המבוגרים" אנחנו עדים לרגע אמיתי ויפהפה ביחסי זאנדר-אניה. במשך חודשים הוא חיכה לרגע המתאים והנכון לספר לחבורה על האירוסין, תחת לחצים מרובים מצד אניה, כשכל פעם משהו אחר גרם לדחייה של ההצהרה. ודווקא רגע טריוויאלי ופשוט לחלוטין, ריקוד-הכסף-שמביע-עליונות-קפיטליסטית היומי של אניה, דווקא הוא הטריגר שגורם לו להביט בה מוקסם ומהופנט ולהכריז בגאווה רבה: "אני הולך לשאת את הנערה הזו". ואניה בתגובה משליכה הצידה את הכסף, משוש ליבה היקר מכל, כאילו היה גרגר אבק. אין מה לומר, האהבה בין השנים פורחת.


ושימו לב, אגב, לתגובות הראשוניות של הדמויות. הראשונות שמברכות ומביעות שמחה והתרגשות הן דווקא דון וטארה, הכביכול אאוטסיידריות. שאר הסקוביז - המומים, לא יודעים איך להגיב. ווילו בשוק, באפי שואלת את ג'יילס "ידעת מזה?!" וזה מנקה את משקפיו בצורה מאוד טיפוסית (ומודה סוף סוף שההרגל הזה נובע מהצורך להתעלם מהסקוביז מדי פעם).

אבל בסופו של דבר כולם מצטרפים לחגיגה. ואז, איך לא, מתחילות הבעיות - לזאנדר קצת קשה לנשום. ג'יילס מלחיץ אותו עם דיבורים על ממון, נדל"ן, מימון החתונה. אניה רצה קדימה עם דיבורים על תינוקות, משפחה, וקביעת תאריך מיידי ככל האפשר. וזאנדר המסכן מתקשה להסתגל. כל עוד אף אחד לא ידע וקונספט החתונה ריחף לו באוויר, זה היה בסדר. אבל עכשיו הגיע הזמן להיות פרקטיים, ולזאנדר זה נראה מאוד מאיים. "לא חשבתי שזה יהיה יותר מדי" הוא מתוודה. צרות בגן עדן? באפי מגיבה "אבל זה טוב. אהבה וחגיגות ולנוע קדימה. ככה החיים אמורים להתנהל". חיים של מי? בטח לא שלה.

באפי נעצבת. החגיגה של זאנדר ואניה מזכירה לה כמה היא רחוקה מלנוע קדימה וכמה חייה בדיוק ההפך מאיך שחיים אמורים להתנהל. היא, שמאז שחזרה "לא בדיוק מפגינה את מגוון קשת הרגשות האנושיים", בכלל לא בכיוון. היא מביטה בעצבות בזוגות מחובקים, ונמלטת אל מקום המפלט שלה, שהוא כרגע ספייק. אין ספק שקיים ביניהם מתח מסוים ("כל כך היה קל יותר לדבר איתו כשהוא ניסה להרוג אותי"), ובכל זאת היא ממהרת לברוח אליו כשיש צרות, ואפילו כשאין. למה? כי הוא היחיד שיודע, הוא היחיד שלא מצפה ממנה לכלום, הוא היחיד ש"תמיד נמצא שם כשהיא אומללה".





הפרק "עד הסוף" מתקשר בהמשכיות מאוד אמינה ויפה עם הפרק "אהבה קשה" של העונה הקודמת. בפרק ההוא ראינו לראשונה איך באפי נאלצת לתפוס את מקום הדמות הסמכותית בחייה של דון, את הוויתורים וההקרבות שהיא נאלצת לעשות, ואת הפניה האינסטינקטיבית לג'יילס. "אני לא המשפחה שלה," הוא אמר אז, "היא צריכה שתהיי קשוחה איתה, היא צריכה אותך שתעשי זאת בשבילה". וכאן אנחנו רואים שבאפי עדיין נאבקת עם אותו עניין. היא עדיין פונה אוטומטית לג'יילס בנושאים וסיטואציות שקשורות למרות וסמכות, "אני לא יודעת. ג'יילס?", והוא מתעקש להשאיר עצמו בחוץ, "זה לא תלוי בי". באפי ממשיכה לא לקלוט את המסר שלו, ומתנערת שוב ושוב מאחריות לטיפול בבעיות ההתבגרות של דון. תנו לה שדים ומפלצות, ובאפי שוחה בחומר, אך בעיות נורמליות של ילדה מתבגרת רגילה (משהו שבאפי לא היתה מעולם) הם מעבר ליכולת שלה. "אני שמחה שאתה כאן לטפל בזה, אל תהיה קשוח מדי." כך היא מטילה על ג'יילס את הטיפול בדון הסוררת, תוך התעלמות מוחלטת מדעותיו והעדפותיו. יש כאן מצב לא אידיאלי בו באפי מתחמקת בשיטתיות מכל חובותיה כלפי אחותה הקטנה, וג'יילס נאלץ להתערב ולחפות עליה, וזו בעיה.



הפרק "אהבה קשה" ציין גם את הריב הראשון בין ווילו וטארה, שנסב גם הוא סביב השימוש בקסמים. טארה דאגה שווילו מתקדמת מהר מדי ורחוק מדי, וזה טיפה הפחיד אותה, ואילו פה המצב כבר יצא כמעט לגמרי מכלל שליטה. ווילו משתמשת בכישוף כברירת מחדל, היא עיוורת לחלוטין לגבי אופציות אחרות, טבעיות יותר. הכישוף הפך בשבילה לפתרון הקל, הדבר הראשון שעולה לה בראש, הקוויק-פיקס המהיר והיעיל ביותר. עד כדי כך שהיא מציעה להעביר את כל מי שנמצא בברונז ואינו ילדה בת 15 למימד מקביל בכדי למצוא את דון. היא לא רואה כלל שמדובר בשימוש בקסם קיצוני מאוד לפתירת בעיה פשוטה מאוד. ולא משנה שזה רק לשניה, ולא משנה שהם לא ישימו לב, זה כבר עומד בניגוד מוחלט למה שאמרה לה טארה קודם לכן, כשהצדיקה את השימוש בכישוף בכדי לעזור לאנשים ולהגן עליהם. ווילו הולכת ומאבדת את גבולות ההגיון, וטארה אוהבת אותה יותר מדי מכדי לעמוד מנגד ולשתוק.

אז מה עושה ווילו כשהיא נתקלת בהתנגדות? מתקיפה ומאיימת, כמו מול ג'יילס ב"מוצפת", או שוב בוחרת בדרך הקלה ופשוט מעלימה את המכשולים, בלי לראות שמדובר בדרך מפוקפקת וכלל לא מוסרית, גם אם זה אומר להשתמש בכישוף כנגד החברה שלה, האהבה שלה. וכאן יש עליית מדרגה נוספת של ווילו ה"חדשה", זו שלא בוחלת בשום אמצעי בכדי להשיג את מטרתה. אחרי שב"מיקוח" צפינו בה הורגת עופר, אחרי שב"החיים אחרי המוות" התחילה כישוף עם טארה ולפתע סיימה אותו לבד בצורה מאוד לא אופיינית, ואחרי שב"מוצפת" הזהירה בתוקפנות את ג'יילס שלא יעצבן אותה, כאן היא מטילה כישוף שיכחה על טארה בכדי להעלים ריב שעסק בנושא זה ממש. משהו מאוד גדול קורה לווילו, וזה בהחלט לא נראה מעודד.



בפרק הזה נערמים כל הקונפליקטים, כל הבעיות, כל הקשיים וכל המצוקות של כל אחת ואחת מהדמויות, כפי שנבנו מתחילת העונה ואפילו לפניה. אלו האירועים ש'מובילים אל', ובפרק הבא כולם כבר יידעו אל מה...

בפינת הצנזור השבועי הורידו את כל מה שקרה אחרי שווילו כישפה את טארה: טארה שוכחת את הריב, וכשווילו נכנסת למיטה הן מתחבקות באהבה רבה. טארה אומרת שככה כל יום צריך להגמר, ולהתחיל, וכל החלקים שבאמצע. ווילו שמחה שהכישוף עבד, ושתיהן נראות מאוד מאושרות.