העונה השניה היא עונת מפתח ב"באפי". כמעט כולם מסכימים שזו העונה שבה הפכה "באפי" מעוד סדרה טובה לסדרת מופת. רבים, ובהם ווידון עצמו, טוענים שעיקר המפנה בא אחרי הפרק "Innocence” שבאמצע העונה. אבל האמת היא שהעונה היתה מוצלחת למדי עוד לפני כן, והיו רגעים שבהם ניתן היה לראות את הפוטנציאל העצום של הסדרה ושל היוצר הגאון שלה. דוגמא מצוינת לכך ניתן למצוא בפרק השביעי של העונה. פרק מצוין, איכותי ומעניין - "שקר לי".

העלילה
העלילה של הפרק מתחלקת לשתיים - עלילה משנית ובה באפי צופה באנג'ל שנפגש עם דרוסילה. באותה עת לא אנחנו ולא באפי יודעים על דרו כמעט שום דבר, והמפגש שלה עם אנג'ל מעלה כי יש להם עבר משותף טעון ומרתק. באפי נפגעת מכך שהוא לא משתף אותה במידע ואולי גם חושדת ביחסיו עם דרו. היא מנסה להתחמק ממנו לאורך הפרק, עד שבסופו של דבר הוא מספר לה מי זו דרו ומה עשה לה כאנג'לוס והם מתפייסים.

בעלילה המרכזית של הפרק: תוך כדי ניסיונות ההתחמקות מאנג'ל, שמחה באפי לגלות דמות מוכרת שצצה במפתיע בסאנידייל - בילי פורדהאם. "פורד" היה הבחור שבאפי היתה דלוקה עליו בתקופת ביה"ס היסודי. הוא ובאפי מתחילים לבלות יחד, עד שהיא מגלה לתדהמתה שהוא יודע שהיא ה"קוטלת". בהמשך אנו מגלים שהוא חבר בכת של אנשים שסוגדים לערפדים, ושהוא מעוניין בחיי נצח ואף מציע עסקה לספייק - "הפוך אותי לערפד ואמסור לך את הקוטלת". אנג'ל - בסיוע ווילו וזאנדר - מגלה את תוכניתו ובאפי מצליחה לסכל את המזימה בעזרת תושייה רבה, לא לפני שהיא מגלה שפורד עומד למות מסרטן ושזו הסיבה האמיתית בגינה הוא מחפש חיי נצח.



מספר סצינות מתבלטות במהלך הצפייה בפרק. ישנן סצינות טעונות כמו הסצינה בה אנג'ל פוגש את דרו ומזהיר אותה לשמור מרחק; ישנן סצינות מותחות - כמו סצינת הקרב בבניין הנטוש; ישנן משעשעות ביותר, כמו הסצינה שבה אנג'ל מגיע לביתה של ווילו ומבקש ממנה סיוע באיתור פרטים על פורד - הניגוד בין אנג'ל הזר המסתורי המסוקס והמגניב לבין החנונית הביישנית והילדותית משהו, יוצר סיטואציה מאד מצחיקה והדרך שבה שתי הדמויות מתקשרות האחת עם השניה פשוט היסטרית.

אבל מעל לכל עומדת סצינת הסיום של הפרק שבה באפי וג'יילס מדברים על אירועי הפרק ועל החיים בכלל. זה קורה רגע אחרי שבאפי תוקעת יתד בלבו של הערפד שעל קברו היא עומדת, ועושה את זה בקלות רבה מבחינה פיסית, אך בקושי רב מבחינה נפשית. לאחר מכן מתחיל הדיאלוג המרתק הבא שאותו יוזמת באפי:

"תגיד לי, זה הופך מתישהו להיות קל?"
"את מתכוונת לחיים?"
"כן, זה הופך לקל יותר?"
"מה את רוצה שאגיד לך?"
"שקר לי"
"כן, זה פשוט באופן מדהים. הטובים הם תמיד חזקים וכנים והרעים תמיד בולטים עם הקרניים המחודדות שלהם ועם הכובעים השחורים. כן... ואנחנו תמיד מנצחים אותם ומצילים את היום. אף אחד אף פעם לא מת וכולם חיים באושר ובעושר".
"שקרן".

הדיאלוג הזה מעביר היטב את המסר המרכזי של הפרק, שעוד ניגע בו בהמשך. אבל לטעמי הוא מוצלח במיוחד לא רק בגלל הכתיבה המבריקה כרגיל של ווידון, אלא גם הרבה בזכות הדרך העייפה, הכאובה והמאופקת בה נוהגת באפי לאורך הסצינה ובעיקר בזכות הניסוח המוגזם בצורה ילדותית של הדברים שאומר ג'יילס בסגנונו הבריטי היבש. כל אלה הופכים את הסצינה למיוחדת ויפה.

אה, כן - וכמובן שבפרק הזה היו לא מעט ציטוטים מגניבים, הנה כמה דוגמאות:

זאנדר: "הנה פורד, הכי חבר טוב מכל חברי הטובים. רבאק, היא לא מכירה שום בחורים שמנים?".
ווילו (לאנג'ל): "אם אני אגיד משהו שאתה ממש לא רוצה לשמוע, אתה מבטיח לא לנשוך אותי?".
ווילו: "אלה הבודדים"?
אנג'ל: "ערפדים".
זאנדר: "אה, אנחנו בד"כ מכנים אותם 'אלה המרושעים, המחודדים והנושכים'".
שנטרל: "כל כך הרבה אנשים תקועים על הקונספציה השגויה הזו".
פורד (לספייק): "אני יודע מי אתה".
ספייק: "כן, גם אני יודע מי אני. מה הנקודה שלך?".
וכמובן, הציטוט הגדול מכולם, אחד הציטוטים הכי אהובים עלי בתולדות הסדרה:
זאנדר (לווילו): "אנג'ל היה בחדר שלך?".
ווילו: "אהבתנו אסורה היא!".



הדמויות
בפרק זה לכל אחת מהדמויות יש נקודה עיקרית שהיא מתמודדת איתה, מילת מפתח אחת אשר מתארת את כל התהליך שהיא עוברת בפרק.

נתחיל בבאפי - מילת המפתח עבורה בפרק הזה היא "אמון". היא רואה את אנג'ל נפגש עם דרו ולא יודעת מה לחשוב. מי הבחורה הזו? האם הוא בוגד בה? האם הוא שב לדרכיו הרעות? למה הוא הולך מאחורי גבה? באפי חשה פגועה ומפגינה קרירות כלפי אנג'ל. תשומת הלב שלה מופנית עכשיו לאורח המפתיע שחזר פתאום לחייה - פורד. היא מבלה איתו, משוחחת עמו ארוכות ואפילו מתוודה בפניו על ה"קראש" שהיה לה עליו. אבל היא עדיין לא סומכת עליו מספיק בכדי לגלות לו את סוד היותה "הקוטלת". לתדהמתה, היא מגלה שהוא יודע, וזה רק משמח אותה - הנה מישהו שהיא יכולה לסמוך עליו ולשתף אותו אפילו בסודה הגדול ביותר.

בינתיים, היא מגלה שאנג'ל חיפש מידע על פורד ושווילו וזאנדר שיתפו איתו פעולה ומרגישה מרומה. אבל עד מהרה היא מגלה שיש להם מידע מבוסס על כוונותיו של פורד, ושהוא עצמו אכן מתנהג בצורה מוזרה. היא לא מפחדת להתעמת עם איתו במטרה להציל את שאר חברי הכת ואולי גם אותו עצמו, אבל אין ספק שקשה לה עם הבגידה שלו בה, ובעיקר עם הקלות שבה הסכים להסגיר אותה לידי ספייק. אבל כשהיא מגלה את הסיבה האמיתית שמאחורי התנהגותו היא מתקשה שלא לחוש אמפתיה כלפיו, עם כל הכעס עליו, וזה הופך את העניין למורכב וקשה מאד עבורה. כל זה, יחד עם הגילויים המזוויעים על עברו האפל של אנג'ל רק מחזקים בה את התחושה שאי אפשר לדעת על מי לסמוך, מי טוב ומי רע.

אלמנט חשוב נוסף שאפשר לראות מתפתח אצל באפי: תושייה ויכולת אלתור בזמן הקרב. הדרך שבה היא יוצאת מהמצב הקשה שאליו נקלעה (איום בהריגת דרו) מראה על יכולת מחשבה ועיבוד נתונים סופר-מהירה ועל יכולת מרשימה לאתר את חולשת היריב ולנצלה.

ווילו - מילת המפתח שלה - "נאמנות". אנג'ל מעמיד את ווילו במצב לא נעים. מצד אחד, היא לא רוצה ללכת מאחורי גבה של חברתה הטובה ביותר. מצד שני, היא רוצה בטובתה והמידע שאנג'ל מעביר לה הדליק אצלה נורה אדומה (למרות מה שסיפר, פורד כלל לא רשום בבית הספר). ווילו מרגישה שהיא "בוגדת" בבאפי. ההתנהגות שלה אחרי הפגישה של אנג'ל היא מוזרה למדי (אם כי בצורה משעשעת מאד, כמובן), היא לא מסוגלת לשמור על הסוד ורגשות האשם אוכלים אותה. בסופו של דבר, היא מגלה לבאפי את הסוד ושמחה לגלות שבאפי הבינה אותה ואת מצוקתה והבינה שהיא רק רצתה לעזור. ווילו מצליחה לתמרן בין הטיפות ולהישאר חברה נאמנה. הפרק הזה מוכיח שוב, אם חשבנו בטעות אחרת, שווילו היא החברה הכי טובה שאפשר לבקש - ישרה, אמינה, מתביישת על שהלכה מאחורי הגב של חברתה, ובעיקר - מחפשת רק את טובתה.



זאנדר - מילת המפתח שלו היא "קנאה". רוב הפרק הוא רק רוטן. על מי? בהתחלה על אנג'ל, אח"כ על פורד. הוא לא אוהב את זה שעד שסוף סוף באפי כועסת על אנג'ל, פתאום צץ לו משום מקום מישהו אחר ו"גונב" ממנו את תשומת לבה. אבל הוא מתעשת ומחליט (שוב) לשתף פעולה עם אנג'ל בכדי להציל את באפי. כמו ב"נערת הנבואה" אפשר לראות כאן שזאנדר מוותר על האגו ועל האינטרסים האישיים הקטנוניים למען טובתה של באפי. ולמרות כל הרטינות והקנאה, הוא עדיין חבר אמיתי וראוי.

ג'יילס - מילת המפתח עבורו היא "הכוונה". לג'יילס אין תפקיד גדול במיוחד לאורך הפרק, ובכל זאת הוא עושה בו שני דברים חשובים: הראשון - מסייע לבאפי להשיג מידע חשוב על דרו, מידע שמפנה אותה לכיוון נכון בכדי להתחיל ולהבין את פשר התנהגותו של אנג'ל. השני, כפי שראינו בניתוח סצינת הסיום של הפרק - הוא מעניק לבאפי משענת ריגשית. הוא מכוון אותה כיצד להסתכל בצורה נכונה ובוגרת על החיים. זהו למעשה התפקיד של ג'יילס לאורך שנותיה הראשונות של הסדרה - לספק לבאפי הכוונה מקצועית מבחינת הידע, האימונים וכו' (שזה תפקידו המקורי), אבל גם לספק לה דמות אב שתסייע לה להתבגר ולהשתלב בעולם למרות כל הקשיים (שזה התפקיד הבלתי צפוי שג'יילס לקח לעצמו, לאור אופי היחסים בינו לבינה).

אנג'ל - זה לא היה פרק קל עבורו. מילת המפתח שלו היא "עימות". בתחילת הפרק, אנג'ל מתעמת עם דרו. זה קשה לו לנוכח עברם המשותף, אבל הוא יודע בדיוק באיזה צד של המשחק הוא נמצא, ולמרות הניסיונות של דרו לגעת בו רגשית, הוא מצליח להעביר את המסר בצורה ברורה. לאחר מכן, הוא נאלץ להתעמת עם באפי ומתקשה להבין את פשר התנהגותה. כשהוא מגלה על פורד, הוא נאלץ להתעמת עם תחושות הקנאה החזקות שמשתלטות עליו (והוא מתוודה על כך בפני ווילו). אבל העימות החשוב מכולם עבורו מגיע כשבאפי תובעת ממנו הסברים על דרו. אנג'ל נאלץ להתעמת עם עברו ועם חוסר הרצון שלו לשתף את באפי בזוועות שעשה. בסופו של דבר, הוא מצליח לעמוד בזה ולתת לבאפי תחושה של שותפות, ולמרות שהיא מודה שהיא לא לגמרי בוטחת בו, הוא יודע שעכשיו יהיה לה קל יותר.

שלוש דמויות חשובות נוספות הופיעו בפרק: פורד - התחושות שלנו כלפיו נעות כמו רכבת הרים. בתחילת הפרק אנו רואים בו כחבר טוב של באפי וכדמות חשובה בעברה ומחבבים אותו. בהמשך הפרק אנו מגלים מה הוא רוצה ומתייחסים אליו כאל פסיכופט מרושע. רק לקראת סיום הפרק אנו מגלים מה היו מניעיו האמיתיים והרגשות כלפיו הופכים להיות מעורבים. פורד מתגלה לנו לבסוף פשוט כאנושי. דווקא השאיפה להפוך לערפד ממחישה בצורה הטובה ביותר את אנושיותו - מי מאיתנו רוצה לסבול ככה? מי רוצה להפוך לשבר כלי ולמות אומלל? אבל האנושיות שלו מתבטאת גם בדילמה מוסרית קשה - חיי הנצח שהוא יקבל יבואו על חשבון טבח המוני. האם זה שווה את זה? פורד מעדיף לשים את האינטרס האישי על פני טובת האחר. האם מותר לנו לשפוט אותו? האם באמת היינו נוהגים אחרת? קשה לדעת. נדמה שכן, אבל אין ספק שהעסק לא כל כך פשוט ולא כל כך רדוד כפי שהטלוויזיה מרגילה אותנו לחשוב בד"כ.

שנטרל - שנטרל היא אחת מחברי הכת. אנחנו לא יודעים עליה הרבה, מלבד העובדה שהיא בודדה ושהיא מחפשת את עצמה. היא מחפשת זהות וטעם לחייה והיא מוצאת אותו בכת הזאת. הפרק הזה לא מלמד אותנו יותר מדי עליה, אבל אנחנו עוד ניתקל בה בהמשך בפרק "Anne" בעונה 3 ונראה שהיא עדיין לא מוצאת את מקומה בעולם ואת עצמה ומחליפה שמות וזהויות בקצב מסחרר, עד שלבסוף נראה שהיא לומדת מכל הנסיון שצברה בעולם של באפי, ומתבגרת, כפי שאפשר לראות בעונה 2 של "אנג'ל" בפרק "Blood Money".

ספייק - אין כמו ספייק של עונה 2. אנו רואים כאן את כל המרכיבים שהפכו אותו לדמות אהובה כל כך. מצד אחד, מרושע, אכזרי, ציני, מצחיק. מצד שני, האובססיה היא החולשה שלו - האובססיה לקוטלת והאובססיה לאהבה. מחד, הוא מוכן אפילו לסגור דיל עם מישהו שאינו מכיר בכדי לתפוס את הקוטלת. מנגד, הוא מוותר על הזדמנות הפז למען הצלת דרו. ספייק אימפולסיבי, מונע ע"י הרגשות. זה מה שיפה אצלו, זו הבעיה שלו. ואנו מגלים עוד דבר מעניין עליו - מילה שלו היא מילה. להפתעתנו הוא הפך את פורד לערפד למרות כל הכעס עליו והאפשרות הנוחה להרוג אותו. האם אנג'לוס היה עומד בהבטחה כזו? קשה להאמין, כי אנג'לוס היה נטול אנושיות. לא ספייק.



הרעיונות המרכזיים
הפרק הזה המחיש שני רעיונות מרכזיים שאפיינו את הסדרה לאורך השנים והיוו חלק חשוב מהמהות שלה והחדשנות שלה.

הרעיון הראשון מסתכם בדיאלוג האחרון של באפי וג'יילס. "שקר לי" אומרת באפי. לאורך הפרק כולו באפי מרגישה שמשקרים לה. היא לא יודעת כבר במי להאמין ובמי לא. בסופו של דבר היא מגלה את האמת לאמיתה, אלא שאז היא מבינה שאולי עדיף לחיות בשקר, כי אז העולם היה מקום הרבה יותר נחמד לחיות בו וההתבגרות היתה קלה ונוחה הרבה יותר.

המסר הוא שהעולם הוא לא כל כך פשוט כמו שאנחנו נוטים לחשוב כילדים. לא הכל מחולק ל"רעים" ו"טובים". לא הכל "שחור" ו"לבן". רוב האנשים נעים בתחום ה"אפור". יש להם אינטרסים, יש להם רגשות והם צריכים לקבל החלטות בהתאם. לפעמים הם נראים לנו "טובים" ולפעמים "רעים" אבל האמת היא שהם בסה"כ אנשים שמנסים לחיות ולעשות את הטוב ביותר בשביל עצמם. את זה אנחנו לומדים רק כשאנחנו מתבגרים. זה אחד המסרים החשובים של ווידון בסדרה. ומה הכי יפה בכל זה? שהוא מעביר את המסר הזה באמצעות סדרת פנטסיה שעוסקת במאבקים בין "טובים" ו"רעים". כמה פשוט, כמה חכם. והכל מסתכם במשפט שג'יילס אומר לבאפי בסוף.

הרעיון השני הוא שבירת המוסכמות. הפרק שובר כמה קונספציות מקובלות בסדרה עצמה ובטלוויזיה בכלל. למשל: כשפורד רואה את באפי נלחמת בסמטה ואת באפי מגמגמת כשהיא מנסה להסביר מה עשתה אנחנו מצפים שהוא יחשוד אבל לא יידע מה קורה. אבל אנחנו נדהמים לגלות שלא רק שהוא יודע בדיוק מהי "הקוטלת" אלא שהוא יודע שבאפי היא כזו. דוגמא אחרת: כשבאפי מגלה שזאנדר וווילו הלכו מאחורי גבה, אנו בטוחים שיהיה משבר אמון ביניהם שייפתר לקראת סוף הפרק כשהם יבואו להציל אותה או להפך. אבל באופן מעניין, מהר מאד היא דווקא מגלה שהם צודקים ומסכימה עם מה שעשו. דוגמא נוספת: ספייק הופך את פורד לערפד על אף שהיה יכול להרוג אותו בקלות. אבל היינו בטוחים שבגלל שהוא ה"רע" הוא לא יעמוד במילה שלו! אז למה הוא הורס לנו את התיאוריה, הבילי איידול וואנאבי הזה?

והדוגמא הכי מעניינת - כשבאפי מאיימת להרוג את דרו ותובעת מספייק לשחרר את בני הערובה, יש כאן היפוך תפקידים מרתק. הגיבורה שלנו נוקטת בטקטיקה שמשמשת טרוריסטים ("רעים"). לעומת זאת, דווקא הערפד (ה"רע") צריך לקבל החלטה - מה חשוב לו יותר, המטרה שלו או חיי אהובתו. ובאופן מדהים, הערפד בוחר בחיי אהובתו באופן אצילי ואנושי, כמו שעושים ה"טובים". כלומר: יש כאן לא רק שבירה של כל המוסכמות, אלא שכאן בא לידי ביטוי באופן בולט המסר המרכזי של הפרק - אין בהכרח "רעים" ו"טובים". גם ה"רע" יכול לפעול בצורה שמאפיינת גיבור טוב, אם זה "רע" שיש לו חולשה לאהבה ואם הוא יחשוב שזה מה שישרת את האינטרס שלו. זה מה שכל כך יפה בפרק והופך אותו לפרק גאוני ונפלא, ששומר על נאמנות לרוח הסדרה.