אוי פרד, פרד. מה קורה איתך, תגידי? למה מתעקשים כותבי "אנג'ל" להפוך אותך בכוח לאנדרדוג שבחבורה? הקורבן התמידי, הפסיבית האומללה שהכל תמיד קורה לה בעיתוי הלא נכון, ה"נערה במצוקה"? ב-"הלמות לב", עד שהעזת לצאת מהחדר, צעק עליך אנג'ל לחזור ולהישאר שם. ב-"הכנופיה הישנה שלי", עד שעלית על הבמה ופצחת בשיר, נקלעת לקרב כנופיות וניתז עליך דם שדים. ב-"חייה את הלילה" תפסת על חם את אנג'ל, בגופו לפחות, מתעסק עם ליילה, ולבך נשבר. אמנם את מתאוששת יחסית מהר, ובכל זאת לא מצליחה לשבור את המעגל האיובי הזה. האם כל זה נעשה לך בכדי לפתח סימפאטיה כלפיך? בכדי להעצים את האפקט הקומי? בכדי לבסס את מעמדך השלומיאלי? מה יהיה?

אז למרות אירועי הפרק שעבר ולמרות השיחה המפכחת בסופו, פרד עדיין תקועה במוד של קראש על אנג'ל ומחכה על קוצים לשובו מהפגישה עם "הנערה הזו עם השם הטיפשי". תגובתו לפגישה הזו אגב, "אני באמת לא רוצה לדבר על זה", היא בדיוק אותה התגובה של באפי בפרק המקביל של הקוטלת. כן, היה כאן קרוסאובר. לא, לא זכינו לראות. וההערה של קורדיליה "ועכשיו לעולם לא נדע" מתפקדת כאן גם כפניה ישירה אל הצופים. שהיא, אגב, לא הפניה היחידה מסוגה בפרק.



פרד מצידה, ממש לא אכפת לה מה קרה. העיקר שהגיבור שלה חזר, היא הולכת לאכול אתו גלידה ובסוף מבלה איתו בביוב הסגור והחשוך, ובשבילה מדובר ב"היום הטוב ביותר אי פעם". ועדיין, כבר בשלב הזה של הפרק היא זורקת לחלל האוויר משפטים כמו "אתה לא צריך אותי", "אני משעממת", "לא יודעת איך אתם סובלים אותי". אין ספק שהגברת עוד לא מצאה את מקומה המתאים בחבורה, ולכן בדיוק מגיע פרק כמו "ללא פרד".

פרק שסובב סביב דמותה של פרד בשלב הזה יקבל מן הסתם מאפיינים קומיים, כי פרד היא בעיקר דמות קומית. היא מבולבלת, מפוזרת, מסורבלת, ממלמלת שטויות לא קוהרנטיות, חסרת שריד כלשהו של בטחון עצמי. מצחיקה, בקיצור. והנה הגיע הזמן לתת לדמותה קצת יותר נפח, ובשביל זה ניתנת לה כאן הזדמנות להתמודד עם כל מה שקרה לה ולהחליט האם ברצונה להישאר או ללכת, באמצעות ביקור של דמויות מן העבר - הוריה המאוד נורמליים של פרד מגיעים לחפש את בתם. התגובות: ראשים מסתובבים, מבטים המומים מוחלפים, ארשת של הלם על פני כולם. "לפרד יש הורים?!", כמה מוזר, כמה 'לא נורמלי'. "שמענו כ"כ הרבה..." אומר אנג'ל, ומשתתק. "פרד לעולם לא מדברת על המשפחה שלה" נאמר לנו. משהו מאוד מוזר קורה כאן. הרי בעולם של "אנג'ל" אין דבר כזה, הורים. האם זה איזה סוג חדש של שד?

והנה באמת, לאט לאט מתחילים ה"הורים" האלו לקבל פן חשוד. "יש בהם בהחלט משהו מוזר" נאמר, וההערות השקטות שלהם אחד לשני רק מגבירות את המתח. פרד עצמה חוזרת מהיום המאושר שלה ומגלה את הוריה ניצבים בלובי. היא נתקפת חרדה ופאניקה, ובורחת כל עוד נפשה בה בצורה מאוד לא אופיינית. א-הא, ידענו שיש כאן משהו חשוד! ה"הורים" האלו הם בטח מפלצות רעות שבאו לזרוע הרס. כי ככה זה.



ולורן המדוכא רק מוסיף שמן למדורת האימה. "חשבת שתוכלי לברוח מהם, להיות חופשייה, אבל השדים האלו רדפו אותך. הבעיה שלך היא שאת לא בורחת רחוק מספיק". אח"כ הוא גם אומר לאנג'ל, "יש לה סיבות, היא לא רוצה לראות אותם". או או...

החיפושים אחר פרד העריקה מתחילים, ומביאים איתם מספר תהיות. "מה אנחנו יודעים על פרד?" שואלת קורדיליה, שוב שאלה שמופנית גם כלפי הצופים. אז כמו שאמרנו, היא מצחיקה ומשעשעת ואוהבת טאקו ו... זהו? "מה בדיוק פרד עושה בשבילכם?" שואלים הספק-הורים. התשובה מתחמקת - "פרד עברה שינויים". זו לא רק פרד שלא יודעת מה תפקידה הברור פה, כך חברי "אנג'ל חקירות" לא סגורים על זה עדיין, ולמעשה גם הצופים לא. ברור מעל לכל ספק שיש כאן מצב שדורש תיקון.

הפגישה הבלתי נמנעת בין פרד והוריה מגיעה במערכה השלישית והופכת את הקערה על פיה. הקונפליקט הגדול והמפחיד כאן הוא טבעי לחלוטין. פרד בורחת למעשה מעצמה, מההתמודדות האמיתית עם מה שקרה לה. עד עכשיו יכלה להתחבא, פיסית ונפשית, וליצור אשליה בתוך אשליה. להעמיד פנים כאילו חמש השנים האחרונות היו מעשייה, סיפור שרקח דמיונה הפרוע, כשהמציאות שונה לחלוטין. "אתם לא הם, כי הם לא יודעים", היא מטיחה בהם. עימות חזיתי עם דמויות מעולמה הישן מעלה מחדש את כל מה שקרה מאז ואת השינויים שעברה, שינויים שהיא מתביישת בהם. לכן תגובתה הראשונית למראה הוריה היתה לנסות ולמחוק את השרבוטים שעל קיר חדרה. קל לה להדחיק ולהיות סתם "חנונית גדולה" כפי שהיא אומרת לאנג'ל בתחילת הפרק, מאשר לקבל את הטראומה שעברה ולהשלים עם השלכותיה. "אבל אם אתם כאן אז זה אמיתי, וזה כן קרה. אם תראו מה הם עשו ממני...", ואם להמשיך את המשפט: זה אומר שאאלץ גם אני לראות. כמה קל להכחיש כשלא צריכים להתבונן בפנים של מישהו שיודע מה קרה ומה השתנה.

כולם צופים באיחוד המרגש בין פרד ומשפחתה, והצופים? מתבשלים בקלחת החשדות של עצמם. שוב נפלנו בפח, באחד מסימני ההיכר הגדולים ביותר של "אנג'ל" - שתילת רמזים מטעים והולכת הצופים שולל ע"י קו המחשבה אליו הם מורגלים, והכל במטרה לשבור אותו בצורה שונה ולא צפויה. נו באמת, בושה עלינו. "אנג'ל" הרי היא לא סידרה "רגילה" וקונבנציונלית. מתי כבר נלמד?...

אז ההורים הטקסניים של פרד מתגלים כאנשים סימפטיים ביותר, ואף יותר מזה - ההורים האידיאליים. חביבים, חמים, תומכים, בעלי ראש פתוח ותושייה, מגוננים, גאים, סמכותיים, סובלניים, אוהבים. פלא שקורדי מקנאת? כאמור, ב"אנג'ל" אין הורים, אין דמויות סמכותיות ומבינות שאפשר להישען עליהם ברגעי צרה, אין אנשים מנוסים שמעניקים תמיכה מוסרית ואהבה ללא גבולות ותנאים. הכל כל כך חשוב גורלי ומכריע כל הזמן, ברמות של חיים ומוות, והכל תלוי בדמויות עצמן. אבל גם האנשים הכי בוגרים ואמיצים בעולם צריכים מדי פעם דברים שכאלו, לא רק משפחת ידידים אלטרנטיבית. "הם נראים מאוד מאושרים" נאמר, כשהצביטה בלב מכאיבה.

ומעבר לזה, ההורים של פרד מסמלים כאן את העולם החיצוני והנורמלי, "איפה ששקט ובטוח". חברינו יודעים טוב מאוד איך להתמודד עם התערבות חיצונית מסוג כזה, וסיפורי הכיסוי כבר באים בטבעיות (אנג'ל עושה סרטי אימה, לורן הכוכב, פרד בדיכאון עקב קשיי הסתגלות...). וברמה מסוימת, כולם שם היו רוצים לחיות בעולם בו חיים הוריה של פרד, כולם היו רוצים את החיים הרגילים שלפרד יש סיכוי לקבל בחזרה. כפי שאומרת קורדיליה, "לא שאני לא אוהבת אתכם, ואת LA, ואת העבודה שלי, אבל... דברים לעולם לא נורמליים כאן". וככל שהאנשים שלנו ב"אנג'ל" יהיו גיבורים, ההזדמנות לחיות חיים נורמלים, הרחק מכל הדאגות ברומו-של-עולם שבאות להם כבר בצורה כה אוטומטית, קורצת לכולם. כמה שתפיסת המציאות שלהם היא כביכול "מעוותת", הם עדין יודעים לעשות את ההבחנה ולהיות מספיק מודעים למה שהם מפסידים בעסק הזה.



אמרנו תיקון, זוכרים? פרד מחליטה לחזור הביתה, לטקסס. היא מונה את רשימת התפקידים של כולם, "ואני?...", עוצרת כשמגיעה לעצמה. "אני לא בנויה לזה" היא אומרת. אפילו אנג'ל הגיבור שלה לא יכול לעזור לה, להציל אותה מעצמה. ואם כך, אין לה מקום כאן, היא לא שייכת והיא מחליטה לארוז את הפקלאות, מודה לכולם ולאנג'ל ונפרדת לשלום כשהיא מותירה את החבורה היתומה לבד, מלקקת את הפצעים. קורדי מתגעגעת לזוג ברקל, "הם היו... הורים". היא בעיקר הושפעה מהנוכחות שלהם, משום שפחות או יותר נטלה על עצמה את תפקיד האם המטפלת של החבורה וכעת טעמה קצת את הצד השני. גם ווסלי הושפע מהחוויה, מאחר וזוג ההורים האלו מהווים את האנטי-תזה ליחסיו הקלוקלים עם אביו, כפי שכבר שמענו כמה פעמים, בפרקים כמו "השתייכות".

אבל גם פרד תחסר להם. "יש לה סיכוי לחיים נורמליים", "נתגעגע אליה", "היא תבוא לבקר" הם מתנחמים. לפתע, כשפרד לא נמצאת, הנוכחות ה"לא משמעותית" שלה הופכת בעיני כולם למשמעותית. היא הוסיפה פן אנושי וחמים, כמעין ילדונת קטנה וחמודה שתמיד כיף שהיא בסביבה, זו שמספקת את הפן הקליל האוורירי והכה נדרש באווירה הקודרת של "אנג'ל". ועכשיו היא עזבה והייאוש גובר. אבל היי, לא לחינם שמו אותה בכותרות הפתיחה. בסופו של דבר פרד, גאון הדור, מחברת אחד פלוס אחד פלוס אחד, עולה על משמעות המתרחש וממהרת לחזור. "מי עוזר לי כאן?" קורא אנג'ל, "אני!" מכריזה פרד ומשתמשת בהמצאה הלא ברורה שלה בשביל להציל את היום. העלמה במצוקה מצילה את הנסיך.

"אני לא נורמלית יותר, אני שייכת לכאן, אלו החיים שלי", אומרת פרד. יהיה תפקידה אשר יהיה, זהו מקומה. היא לא יכולה להתעלם מהשינויים שעברה כאילו הכל שב לקדמותו, וזו הדרך האמיתית לקבל את עצמה. באקט סימבולי מתקן צובעים כולם את קירות חדרה, על גבי השרבוטים והנוסחאות, על גבי ה'סיפור' שלה. "אני רוצה לסיים את החלק הזה" אומרת, וצובעת בעצמה את הציור שלה ושל הנסיך אנג'ל על הסוס. כן, כן, היא לא זקוקה יותר לאגדה עם הסוף הטוב שבנתה בראשה, היא לא צריכה יותר גיבור שיציל אותה.

סוף טוב, הכל טוב? הבה נהנה מכל רגע שכזה, כי בל נשכח את דרלה ההרה שעושה את דרכה ללוס אנג'לס ממש ברגעים אלו.

ובקיצור, פרד, בואי שניה. שמעי, טוב מאוד שמצאת את עצמך, באמת כל הכבוד. ועכשיו מספיק להיות מסכנונת. קחי יוזמה, היי אגרסיבית. כי את נמצאת בג'וס-וורס, בו קורבנות פסיביים לא מחזיקים מעמד לאורך זמן, אם את לא אוכלת - את נאכלת. שאלי את מרל. או את סניידר.