כשאנג'ל קיבל תוכנית משל עצמו, השתנו חוקי המשחק ביקום עתיר השדים של "באפי". ב"באפי" ישנה חלוקה ברורה ביותר בין האנושי ללא אנושי, כאשר בני האדם הם הטובים, אלו שצריך להציל, ואילו השדים הם הרעים, אלו שתפקידה של הקוטלת הוא להרוג, אלא אם כן יש להם נשמה (ולפעמים אפילו אז). במהלך חמש העונות הראשונות של הסדרה, היו מעט מאד שדים שהיו למעשה טובים ועוד פחות בני אדם שהתבררו כרעים (וברוב המקרים האלו, מגלים שהאדם הוא לא בן אדם בסופו של דבר). הסדרה נגעה בנושא ממש ברפרוף בעונה הרביעית, כשאנשי "היוזמה" נתקלו באוז, וזעזעו אותנו ביחס שלהם אליו, וכאשר ריילי פגש את אנג'ל בפעם הראשונה. בויכוח בין באפי לריילי, מייצגת באפי את הצד של "אנג'ל חקירות", בעוד ריילי מייצג את הצד של "החבורה הישנה" של גאן.

ב"אנג'ל", החיים היו תמיד הרבה יותר מסובכים. השדים שחיים בלוס אנג'לס הם אולי שדים מבחינה פיזית, אבל הם לא תמיד "הרעים". בחלק מהמקרים, הם עוד יצור בלתי מזיק ברובו, שרוצה בסך הכל לחיות חיים שקטים. זה נובע בעיקר מכך שהגיבור הראשי פה בעצמו חי תמיד בתפר בין הרע לטוב, ומייצג יותר מהכל את השד שאינו נורא כל כך, השד ה"טוב". כבר בפרק "הזירה" באמצע העונה הראשונה, ישנה התייחסות לשדים כאל חפים מפשע מנוצלים, ובכמה וכמה מקרים, האויב שבו אנג'ל חקירות נלחם הוא אנושי לחלוטין, או אפילו עורך דין. בעוד סאנידייל צבועה כולה בגוונים של שחור ולבן, לוס אנג`לס היא עיר של גווני אפור. וירוק. וצהוב זרחני. ואין כמו הפרק "הכנופיה הישנה שלי" בשביל לעמת את הגיבורים - ואותנו - עם העובדה הזאת. והדמות הראשית שהכי מתאימה להיות במרכזו של עימות שכזה הוא צ'ארלס גאן.



גאן חי רוב חייו בעימות עם כוחות האופל. הוא זה שלמעשה הטה את מלחמות הכנופיות בלוס אנג'לס לכיוון המלחמה בערפדים. הוא איבד את אחותו לערפדים, והיה חייב לשפד אותה בעצמו (ועל כך יש לו סיוטים עד היום). לפתע, במקום להלחם בערפדים שנואי נפשו, הוא מוצא את עצמו נלחם תחת פיקודו של אחד מהם (ונשמה או לא, אנג`ל הוא עדיין ערפד). גאן, שעזב את הכנופיה הישנה שלו לטובת אנג'ל, וכתוצאה מכך לא הצליח להציל את אחד החברים שלו, עדיין לא בטוח שהשינוי היה לטובה. למרות כל הקרבות שהיו לו, הוא עדיין לא בטוח שהוא נלחם לצד הטוב, כי חלק בתוכו עדיין לא מאמין שערפד יכול להיות טוב. גאן הוא לא היחיד שחושב ככה - התגובה האינסטינקטיבית של ווסלי לפני שהוא נכנס לדירה של השד סוכן ההימורים היא שליפת סכין, וכשאנחנו שומעים שמה שהרג את השד ההוא היה גדול, חזק ומעוצבן, ומיד אחר כך רואים צללית מפחידה שמלווה בקולות מפחידים, אנחנו חושבים שמדובר בשד שהיה אחראי - ומגלים שמדובר בשד מכוער אבל מפוחד ובלתי מזיק לחלוטין, שכל חטאו היה לשתות ספרייט באופן רועש (ובתוך הסדרה עצמה, שעשירה בטוויסטים שכאלו, שבהם מה שאנו חושבים שהוא רע מתגלה למעשה כטוב ולהפך, זהו אולי הטוויסט שעשוי טוב מכולם). אבל אצל גאן, המאבק נמצא הכי קרוב לפני השטח.

הדרך התסריטאית הטובה ביותר לעורר מאבק הוא הגעתה של דמות חדשה, ששמה מראה מול גאן (גם אם מראה מעוותת) וגורמת לו לראות את השינוי שעבר עליו מאז שהיה ה"גיבור" של הכנופיה. ג'יו, שעזב את סניף מיאמי של כנופיות קוטלי הערפדים (ועל פי מה שלורן רומז, עשה זאת בעקבות אירוע שהיה כנראה דומה למדי למה שקרה לגאן עם אחותו, אך שלא כמו גאן, ג'יו לא עשה את הדבר הנכון). לג'יו אין את ההיסטוריה שיש לרונדל עם גאן. הוא לא מכיר את המצב שבו שדים יכולים להיות טובים, ולא יכול להעלות על הדעת שבני אדם הנם הרשעים - מה שהופך אותו לרשע בעצמו, אדם שהורג שדים להנאתו, ולמרות צבע עורו השחור, עדיין מרשה לעצמו להכליל באופן גורף שכל מי שלא נראה אנושי הוא רע (וישנה סיבה חשובה לכך שכל חברי הכנופיה הנם שחורים, מלבד העובדה הפשוטה שכנופיות כן מאורגנות על פי צבע העור). ג'יו, שהוא דמות כריזמתית, מצליח לדחוף את החבורה הישנה של גאן למסעות הרג, ואפילו רונדל, שלכאורה היה צריך לדעת ששדים הם לא אויבים רק מכיוון שהם שדים, נסחף אחרי ג'יו להרג שנובע אך ורק מפחד מהשונה והאחר.



"איבדת את המשימה, אחי" הוא משפט שחוזר בסדרה "אנג'ל" בהזדמנויות שונות (ומשום מה אי אפשר להגיד אותו בלי הסיומת "אחי"), ובפרק הזה במיוחד מזכירים כמה פעמים את ה"משימה". גאן מאשים את רונדל באיבוד המשימה, שהיא למעשה הדבר הראשוני שגרם לחבורת נערים בגטו של LA להרים נשק עץ מחודד ולהתאחד נגד הערפדים שמיררו את חייהם, ולא זה כנגד זה. "המשימה" היא מה שלאנג'ל יש, למרות התקופה השחורה ההיא בעונה שעברה (שהצל שלה מרחף על הפרק הזה). בסוף הפרק מבין גאן שהסיבה האמיתית שבגללה עזב את הכנופיה הישנה שלו ועבר ללחום עם חבורת "אנג'ל חקירות", היא שהם עדיין לא איבדו את המשימה - הם עדיין זוכרים שמדובר בהבדל בין טוב לרע, ומנסים לעשות את ההבחנה לפני שהם הורגים, וזאת לעומת ג'יו, שסוחף אחריו את רונדל וחבורתו להרג שיטתי, שטחי וחסר טעם של כל מה שלא דומה להם, במקום להגן על בני האדם מערפדים ושדים מזיקים באמת.

הפרק מתחיל כמו חידה בלשית. מרל מת - ירחם ג'וס על נשמתו - ואנו מנסים לגלות מי רצח אותו. ראשונים מגלים את האמת הצופים, אחריהם גאן, ואחר כך שאר החבורה. באותו זמן, ישנה התפתחות של דעת הצופה. אם בהתחלה, אנחנו תוהים האם באמת יש טעם לחפש את מי שהורג שדים (ב"באפי", הריגתו של מרל קרוב לוודאי שלא היתה גוררת מבט שני) כפי שאומר גאן - "ברגע שנמצא את מי שהורג את השדים, האם נעצור אותו או נאמר לו תודה?" אבל ככל שעובר הזמן, הצופה מבין שלשדים לא הגיע למות, ושמי שהורג אותם הוא הרשע.



הרגע שבו אנחנו מתנתקים סופית מהראייה של ג'יו על המצב, הוא כשאנו מגלים שמאורת שדים אותה הוא טוען שמצא, אינה אלה "קאריטס", המועדון של לורן. עד היום ראינו ב"מאורת שדים" מקבילה ל"קן ערפדים" - מקום שיש לחסל באופן גורף והמוני את כל יושביו. גם אנשי AI וגם הסקוביז עשו זאת לא פעם. "קאריטס" היה מהרגע שהכרנו אותו מקום מקלט, פינה קטנה של שפיות בה אין אלימות של שדים והם באים לקבל עצה ידידותית ולחפש את עצמם. המועדון שכל כך למדנו לאהוב הוא לא יותר מקן שדים בעיניו של ג'יו.

ואז הופך המועדון לזירת העימות בין הכנופיה ובין אנג'ל, אבל בעיקר בין גאן לבין עצמו. מצד אחד, לגאן אין בעיה לירות בשד שעצבן אותו, מה שמראה שהוא עדיין חושב ששדים הם לא בני אדם. אבל מצד שני, גאן לא מסוגל להרוג את אנג'ל, אפילו כשהוא לובש את פרצוף השד שלו. גאן הוא עדיין צייד שדים, אין שאלה בנושא, ואין לו שום חרטות או בעיות להרוג כל שד שהוא (מה שחיוני כאשר ה-PTB שולחים אותך למשימות), אבל הוא מסוגל עדיין לעשות את ההבחנה הדרושה בין שד שצריך להרוג לשד סתם. לא שההבחנה הזאת כל כך קלה (כשהשד שנראה הכי שפיר, שד שישב מפוחד ולא הפסיק להתפלל לאלוהיו, הוא גם מפלצת קטלנית. גוונים של אדום, כבר אמרנו?), אבל מה שחשוב הוא שגאן לא איבד את המשימה (אחי), וכמו שאומר אנג'ל: "תוכיח לי שאני יכול לבטוח בך כשיגיע הרגע שתצטרך להרוג אותי, ותוכל."



מלבד הסיפור הראשי של חיזוק אמונתו של גאן, יש בפרק זה פרטים קטנים רבים, שהופכים אותו להנאה לצפייה שלישית ורביעית. הטוויסטים הקטנים והגדולים (השד המפחיד שותה-הספרייט; "משוגעת", השיר שבחרה פרד לשיר עבור לורן; הרגע בו היא מפנה את החיצים אל צווארו של ג'יו במקום אל אנג'ל, ואז פוצחת בנאום מלא טכנובבל רפואי - למרות שהיא לא רוצה להישמע חנונית); כל מערכת היחסים של אנג'ל עם מרל, ותגובותיו של אנג'ל במהלך החקירה (הילדותיות שבה הוא מתנהג כשהוא שומע שהוא חשוד, ו"אם הייתי רוצה להרוג אותו, האם הייתי מביא דונאטס?"); ווסלי שניגש לחקירה כמו בלש משטרתי וממספר את העדויות, וההזהרה שהוא נותן לגאן בסוף הפרק, שמראה מי כאן הבוס באמת; שלוש האחיות, ומערכת היחסים שלהן עם "ממממ, אנג'ל..." (ולמרות שלא נאמר בפירוש מהו הדבר שבו אנג'ל מצויד שאותו האחיות מחפשות, אין ממש שאלה מה הוא); הרס המועדון בתצוגת פירוטכניקה מדהימה ("רובים, זה אף פעם לא עובד" אומרת באפי בפרומו לפרק החדש של סטאר. אבל בלוס אנג'לס, רובים יכולים לעשות הרבה נזק).

הפרק המעולה הזה, שעוסק בנושא חשוב שעובר לאורך כל הסדרה, הוא מופת של כתיבה ומשחק. הוא מראה שגם אחרי עונה שלמה שבה היה לו תפקיד קבוע, עדיין אפשר לפתח את דמותו של גאן. והוא גם הפעם האחרונה שבה נראה את מרל...


השתתפו בהכנת הכתבה: ברק דיקמן ו-Which Witch