ערוץ 8, שתמיד היה הדובדבן שבקצפת, מוכיח שגם דובדבנים יכולים להשתפר. זה לא ישראלי, זה לא נראה הגיוני, אבל עם אילנה דיין אי אפשר להתווכח. ומכוון שבחג, לא באמת בכל אופן, היה מה לראות, אז תקבלו את הסרט הכי טוב שאתם תראו השבוע, וסביר להניח האמת, תראו בזמן האחרון. קוראים לו רשימת אהבה, לבמאי קוראים דוויד פישר, והוא אחד הסרטים הדוקמנטרים הכי מבריקים, רגישים, אמיתיים ונוגעים שראיתם. ואם אני משקר, סו האלף מי גוד, אני לא מתקרב לאתר הזה עד שארה"ב מפציצים באטום את הטאליבן. זה אומנם לא ייקח הרבה זמן,
אבל אני מבטיח להעלם.

הסרט, על משפחת פישר, עם העיתונאי רונאל וכן, עם אמנון היפהפה (שהתחיל ועזב את לגעת באושר, ומוכר גם מתוסס), מספר את סיפורם של ארבעה אחים ואחות, שיוצאים, עם מות האב, לחפש את התינוקת שלעולם לא ראו, שלכאורה נפטרה בלידה אך למעשה נחטפה. סרט על שעה וחצי, שאפילו דקה אחת בו לא מיותרת, סרט של שעה וחצי של כנות שקשה להאמין שמתרחשת לפני המצלמה, על חלומות, אכזבות, מה זה אחים, לטוב ולרע, כמה דומים ככה שונים, וחיפוש אחד. אולי אחרי האחות, אולי אחרי המשפחה, אולי כל אחד אחרי עצמו.

אני, באופן אישי לפחות, הכי נקשרתי לאמנון. שהיה מאושפז למשך חודש וחצי במוסד סגור. שבמהלך תקופה ארוכה (הסרט צולם ב-2000) נראה אבוד לחלוטין, מפורק ומבולגן. על השירים. על ה-1500 שקל של ביטוח לאומי. על כל מה שמעבר. תוך כדי הסרט לא האמנתי איך המשפחה נחשפת עד כדי כך, וראית מספיק סרטים תיעודיים בשביל לראות חשיפה, אבל, כנראה בגלל שהמשפחה היא פישר, כנראה בגלל הנשמות הפועלות, החשיפה היא כל כך אמיתית, כל כך כנה ומרגשת, שאי אפשר שלא להיות מרותקים לכיסא שלכם. תעקבו אחרי אמנון ורונאל. במיוחד רונאל, שבאחד רגעים הנדירים ששזורים כל שניה בסרט, אומר שהוא אף פעם לא רצה ילדים, והנה עכשיו יש לו שנים.

זה סרט רגיש. זה סרט מבריק. זה סרט שאי אפשר לכתוב עליו שום דבר רע, ולו מלבד העובדה הפשוטה שערוץ 8 היה צריך לתת פרומואים כמו שצריך. אפילו לא את זה.

אל תפספסו,
פשוט אל.

***

יום רביעי (ראש-השנה), 19/09/2001, 21:30
ש.ח. יום שבת, 22/09/2001, 22:35
ערוץ 8