החלק השני של פרק הפתיחה מתאפיין באווירה של כאוס, פאניקה ודחיפות. יש תחושה של הרבה אירועים שקורים בו-זמנית. כל החבורה התפזרה, כולם נסים על חייהם, חבורת השדים האופנוענים לוכדת את הבאפי-בוט ומשתלטת על סאנידייל, תוך שהם הורסים ושורפים כל מה שנקרה בדרכם, ובני האדם הופכים למפוחדים ופרנואידים. הכל רועש, בוער ואלים, וזה העולם שאליו מתעוררת באפי.

כשהפרק נפתח, באפי בדיוק התעוררה בתוך קבר, ולא חוסכים מאתנו את גודל הזוועה הזאת: ההתעוררות, המאבק לצאת מהארון, הטיפוס החוצה מתוך האדמה (ממש כמו ערפד), וכמובן הרגע שבו היא רואה לראשונה את המצבה שלה.



האירוניה הגדולה היא, שבדיוק כשבאפי עשתה את צעדיה הראשונים בחזרה בעולם, ווילו הבינה בפעם הראשונה שחברתה אכן מתה. עדיין מטושטשת מעצמת הכישוף שנכשל, ווילו כבר רוצה לחזור ולהשלים אותו. יש לה רגשות אשם חזקים ולא-ברורים לגבי המצב של באפי, כאילו שהיא אחראית לו. היא כל הזמן אומרת דברים כמו: "היא מחכה, היא סומכת עלי, אני לא יכולה להשאיר אותה שם...". כשווילו מבינה שהכישוף נכשל, ואין דרך לעשות כישוף נוסף, היא למעשה מבינה בפעם הראשונה שבאפי אכן מתה, מתה באמת. עד הרגע הזה היא לא קיבלה את המוות. שלושה חודשים היא היתה כולה שקועה בפעילות להחזרת באפי - מציאת הכישוף, שכנוע החבורה, איסוף המרכיבים - ובשניה שלא היתה יותר תוכנית פעולה, ווילו נשברה והמוות פתאום הפך למציאות.

לעומת זאת, כשהחבורה מתאחדת לבסוף בחנות הקסמים, נראה שווילו כבר השלימה עם ההבנה הזו לחלוטין. בתור המנהיגה החדשה של החבורה (הם בחרו אותה פה-אחד, וגם עשו לה פלקט קטן שכתוב עליו "הבוס שלנו"), היא לא מבזבזת זמן. "באפי איננה. נכשלנו." היא פוסקת. אפשר לראות פה עוד קצת מווילו החדשה - כשהיא חשבה שחייבים להציל את באפי ממימד הגיהינום בו היא כלואה, היא הצליחה לשכנע את כולם, לבטל את החששות שלהם, ולהפעיל את התוכנית שלה מאחורי הגב של ג'יילס, דון וספייק (ועדיין, איכשהו, לחשוב "נכשלנו" ולא "נכשלתי"). ברגע שהיא מגיעה למסקנה שהדרך הזו אבודה לתמיד, היא מאוד החלטית לגבי זה. יש צד במנהיגות שלה שהוא מאוד שתלטני.



טארה אומרת שאולי הכישוף לא הצליח מסיבה טובה - אולי הם בכלל לא היו צריכים לנסות כזה דבר. אולי להחזיר מישהו לחיים זה קצת גדול עליהם. אכן כבר ראינו שהכישוף היה הרבה יותר מסוכן, גדול ואפל ממה שטארה בכלל יודעת. אף אחד מהסקוביס לא באמת יודע מה נדרש מווילו לעשות כדי להשיג את מרכיבי הקסם, ורק בזמן שהיא ביצעה אותו, הם ראו מה הוא לוקח ממנה. כשזאנדר מנסה להתעמת עם ווילו בעניין, היא משנה את הנושא. "לא עכשיו", ו"יש לנו בעיות גדולות יותר", היא אומרת, בעודה מתעקשת שהיא לא מנסה להתחמק מהשאלה. בסופו של דבר הם לא דיברו על השקר שלה, על מה שהסתירה מהם ומה המשמעויות של כל זה, כי באותו רגע הופיעה טינקרבל וחילצה אותם מהיער ("ווילו ואני תמיד יודעות איך למצוא אחת את השניה", ממש כמו ב"The Gift", שם ווילו אומרת "מצאתי אותך, אני תמיד אמצא אותך").

לא רק ווילו מתקשה לקבל את המציאות, גם דון מראה סימנים לכך שהיא לא לגמרי התגברה על המוות של באפי. כשספייק רוצה לברוח, דון אומרת: "אנחנו צריכים לחכות לאחרים, ולבאפי." ואז מתקנת "-בוט." יש לה עדיין תקווה שכשהכל בוער מסביב, באפי תבוא ברגע האחרון להציל את המצב. מהבחינה הזו היא כמו שאר הסקוביס, שהיו חייבים למצוא "פיתרון" למוות של באפי, כי לא יכלו להתמודד איתו.

דווקא ספייק, מלך האובססיות, לא מפתח כאלה תקוות, אלא דואג לומר לדון, "אנחנו לבד. אף אחד לא בא לעזרתנו." אולי הוא, יותר מכולם, מבין את המשמעות האמיתית של המוות, ואולי הוא פשוט כבר שקוע כולו באובססיה החדשה שלו - הדאגה לשלומה של האחות הקטנה, השמירה על ההבטחה שלו לבאפי. כשהם מוצאים את מה שנשאר מהבאפי-בוט, ספייק מיד מגונן על נפשה העדינה של דון, ומזכיר: "זו רק מכונה, דון". "אני יודעת," היא עונה, אבל אנחנו כבר יודעים שהיא התרגלה להתייחס לבאפי-בוט קצת כמו תחליף באפי. באותו הרגע היא אפילו מושיטה את ידה כדי לעצום את העיניים של הרובוטית, כאילו היתה אדם מת. ואז יש רגע יפיפה, שבו באפי-בוט מחפשת את עצמה ("לאן הלכתי? הייתי כאן... ואז ברחתי"), ואז דוממת.



גם מצבה של באפי האמיתית לא משהו. היא מתהלכת ברחובות, בדיסאוריאנטציה גמורה. הראייה שלה מעורפלת, ומנקודת המבט שלה העולם נראה כמו גיהינום - הרחובות ריקים, הרוסים, יש אש בכל מקום, מפלצות בכל מקום, כל רעש מכאיב לאוזניה. אחר כך היא גם נאלצת לצפות בבת-דמותה מתפרקת לחתיכות מול עיניה. היא נתקלת בשדים, ונכנסת למוד של לחימה, אבל היא נלחמת כמו מתוך טארנס, באופן אוטומטי. גם אם נראה שהיא חזרה לעצמה בזמן הקרב, בדיוק בזמן להציל את החברים שלה, באפי רחוקה מאוד מלהיות עצמה הישנה. האלימות והדם מטרידים אותה והיא מבולבלת, לא לגמרי מבינה מה היא עושה. היא בורחת ומוצאת את עצמה במגדל שבנו המשוגעים של גלורי (שאיכשהו שרד שלושה חודשים) - שם הכל התחיל ונגמר.

באפי נזכרת ברגע מותה (וגם המוסיקה המוכרת והטראגית מחזירה אותנו לשם), ואפילו מתחילה לשחזר את הרגע הזה כשדון מוצאת אותה. בעוד דון מתרגשת עד דמעות למראה אחותה החיה, ההזדמנות השניה שניתנה לה, באפי עצמה רואה את הדברים קצת אחרת. "האם זה גיהינום?" היא שואלת, ונזכרת בהחלטה שלקחה לפני שלושה חודשים, כמה ברור הכל היה אז ("הכל היה נוצץ... ובהיר"). היא עטופה בכאב, ובכל רגע נתון היא עדיין עלולה לקפוץ מהמגדל שוב, וכל המילים שדון אומרת לה לא נוגעות בה.

ועם זאת, ברגע שדון עצמה נתונה בסכנה, באפי מתאפסת כדי להציל אותה ולהביא אותה למקום בטוח, מראה שיש משהו בסיסי שנשאר מבאפי הישנה - סדר העדיפויות שגרם לה להקריב את עצמה מלכתחילה. ועדיין המצב רחוק מלהיות מושלם, וכשדון מאושרת כולה, מחבקת את אחותה ואומרת, "את באמת כאן... את חיה ואת בבית", באפי נראית הכי רחוק מאושר שאפשר.