שגיא אישה, עורך "המסך המפוצל" במיל', חייל בסדיר.
חייל עייף יוצא לרבעוש. הוא לא ישן כל הלילה והוא יודע שכשיגיע הביתה יוכל סוף סוף לישון. הוא עומד בתחנה ומחכה לאוטובוס שמבושש לבוא. הוא מביט מדי פעם בשעון. מה שהתחיל כ-6:00 בבוקר הופך עד מהרה ל-7:29. שגיא מחליט לנסות ולעצור טרמפים. לחיילים אסור לעצור טרמפים...

ברק דיקמן
על עורך "המסך המפוצל" עבר שבוע ארוך. הוא היה צריך ללכת לחדש את הדרכון שאיבד, כדי שיוכל לטוס ללונדון לראיין את ג'יימס מרסטרס, למצוא תמונות ללפחות שלוש כתבות, לא כולל "הקרב על הרייטינג", השבוע הטלוויזיוני היה עמוס במיוחד, שלא לדבר על העבודה הרגילה שלו, זו עליה הוא דווקא כן מקבל כסף, והדבר הכי גרוע - האתר נפל. בלי שום סיבה נראית לעין. אבל היום יום רביעי, האתר כבר חזר. הכל שב לקדמותו. ומחר? מחר יום חמישי ואז יתחיל הסופשבוע הארוך, במהלכו צריך להזכיר לשגיא לסדר את השעון של האתר. ברק מחייך לעצמו, כשהוא נזכר שמחר בלילה, אחרי שהמטריקס רילודד, הוא יוכל לישון בשקט...



בני לוי, בלש בתשאול של באר שבע
"אז אמרתי לו, אם אתה לא זז מפה, אני שובר לך את כל העצמות. אתה חושב שהוא לא זז?"
"זז?"
"הביא אותה באמא של כל התזוזות. שלוש שניות אחרי זה כבר לא ראו לו את הלבן של העין"
"אשתי דווקא סיפרה את זה אחרת, אבל לא משנה. הגענו"
מכונית המשטרה הסמויה עצרה מאחורי מכונית פיאט ישנה, כשמסביבה מספר לא קטן של שוטרים ואנשי מקצוע. מדמוני ובני לוי יצאו מהמכונית שלהם ועצרו ליד גופה ששכבה מכוסה על אלונקה.
"חייל ברכב אזרחי" מלמל לעצמו בני לוי מתחת לשפם "אתה לא רואה דברים כאלה בדרך כלל".
"מדמוני, יש לנו כאן עד" צעק אחד השוטרים האחרים.

assafTV
"איזה בעסה" חולפת המחשבה בראשו של העורך השני של "המסך המפוצל" כשהוא פותח את ynet, "כאילו לא מספיק לנו הסכסוך עם וורנר". הוא כבר הדחיק את בעיות הסרבר שעברו על האתר, ושב לבעיות הטלוויזיוניות הרגילות. "גם אין לי כוח במיוחד להכין את הקרב... נו, לא נורא. מחר. מחרתיים גג. שבוע הבא כזה... או משהו"
קצת למעלה יותר מופיעה ידיעה על חייל שנהרג בדרום. assafTV עובר ל-ice מבלי לשים לב...

גלית (שם בדוי, הפרטים המלאים שמורים במערכת)
"ירון, אני עוזבת אותך"
ירון הביט בה בתדהמה.
"אבל, גלית, אני אוהב אותך. אנחנו ביחד כבר שנתיים. את העולם שלי, הנשמה המתוקה שלי. בלעדייך? אני חצי בנאדם".
"יש לי מישהו אחר"
התדהמה והכאב של ירון החלפו בזעם.
"מי זה? וכמה זמן את מכירה אותו?"
"זה מישהו מהבסיס".
"מי זה? גולן?"
"לא"
"ניר?"
"אני לא מתכוונת להגיד לך, ירון"
"כמה זמן זה כבר נמשך ביניכם?"
"חודשיים. ירון, אני מצטערת"
ירון קם, עזב את החדר וטרק את הדלת.



שגיא אישה
הוא שנא לעצור טרמפים, אבל לא היתה ברירה אחרת. האוטובוס כנראה לא התכוון להגיע ושגיא החליט להרים את היד. בכל זאת, בבית מחכים לו שני הפרקים האחרונים בהחלט של באפי, והוא פשוט חייב לראות אותם...
הפיאט הישנה חלפה על פניו במהירות לא אנושית בכלל ונעצרה בחריקת בלמים כמאה מטר לפניו. שגיא החל להתקדם לכיוון המכונית, כשלפתע נשמעה ירייה.

ברק דיקמן, יום קודם לכן
"וזה רציני, שגיא? כמה זמן?"
"חודשיים. היא כל כך מתוקה, ברק".
"תשמע, אח שלי, כל הכבוד. מזל טוב. אני שמח בשמחתך. אבל אתה יודע שמייד אחרי שנחזיר את האתר לתפקודו התקין, צריך יהיה לסדר את השעון באתר, נכון?"
"כן, ברגע שאני חוזר. אני מבטיח. תגיד, מה בכלל קרה לאתר? למה הוא לא היה באוויר יומיים?"
"סיפור ארוך. האמריקאים האלה, איזה מרובעים אלה, עובדים לפי הספר"
"אני מבין. שלחת לי את הפרקים של באפי?"
"כן"
"כי אני כבר מת לראות את הסוף של הסדרה. איך היה? טוב? בעצם, עזוב, אל תענה לי. אני יוצא רבעוש, אני אראה אותם מחר".
"רות, קיבלתי"
"מי זאת רות?"

רות
היא הגיעה הביתה אחרי יום עבודה מפרך במיוחד ומייד התחברה לאינטרנט וניסתה להתחבר אל "המסך המפוצל".
"403 - Forbidden" - אמרה לה ההודעה הרגילה ליומיים האחרונים.
רות סיננה קללה חרישית ושלחה אימייל עצבני אל עורך האתר.
"רות, קיבלתי" הגיעה התשובה כמה דקות מאוחר יותר.
"מה קיבלת, מה" התעצבנה רות אפילו יותר "מתי האתר יחזור לתפקד?"
היא התייאשה, כיבתה את המחשב ופתחה את הטלוויזיה במקום.



ניר
"את בטוחה שהוא לא יודע שזה אני?"
"הוא יודע שזה מישהו מהבסיס" ענתה גלית.
"כן, אבל את מכירה את ירון. הוא משוגע. הוא עוד יכול לרסס את כל הבסיס".
"אני מאד מקווה שהוא לא יעשה משהו מטורף".
"גם אני".

נועה
היא הביטה בו. הוא בה. דומה שבחודשיים האחרונים הם הצליחו להבין אחד את השני באמצעות המבטים בלבד. האהבה ביניהם היתה חזקה. שגיא שבר את השתיקה.
"אני פשוט נהנה להיות לידך. להסתכל עליך".
היא חייכה. הוא ידע שהיא לא צריכה לענות לו. הוא הבין בדיוק מה שהיא התכוונה להגיד.
"שגיא", היא אמרה לבסוף.
"כן?", ענה לה.
"אני צריכה להישאר שבת. אתה צריך לצאת הביתה".
"אני לא יכול להישאר איתך כל הזמן?"
"מצטערת, אבל לא".
"טוב, אבל את מבטיחה להתקשר?"
"כמובן, שגיא, כמובן".

מדמוני
"אז אתה אומר שאתה משרת איתו באותו בסיס?"
"כן" ענה החייל והביט בקור רוח אל תוך עיניו של החוקר המנוסה.
דלת חדר החקירות נפתחה.
"מדמוני, הנה הדו"ח הפתולוגי".
מדמוני ניגש אל הדלת, לקח את הדו"ח ואמר: "אני לא מאמין! הוא באמת התאבד"
"אתה משוחרר, חיילצ'יק" אמר בני.

ירון
הוא נכנס לחדר שלו והחל להכניס אגרופים לקיר. העצבים התחלפו בבכי מר על האובדן הכואב. התחשק לו לקחת את הגלילון שלו ולרסס את כל הבסיס המחורבן הזה. משהו בתוכו אמר לו לא לעשות את זה.
במקום זה, הוא יצא מהחדר, נכנס למכונית הפיאט הישנה שלו ונסע משם.
הוא נסע במהירות מטורפת, כשחלף על פני הטרמפיאדה, שם ראה את שגיא, חייל מהיחידה שלו. הוא עצר בחריקת בלמים, שלף את אקדחו האישי והסתובב אחורה כדי לירות בו. שגיא התקדם למכונית. ירון פלט יבבה חרישית, סובב את האקדח אל עבר ראשו של עצמו ולחץ על ההדק...





בומטאון, אותו רעיון, ביצוע הרבה הרבה יותר טוב, ימי שבת בשעה 22:00, ערוץ 3.