אחרי שרשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב מיצו את רוב מה שהן יכולות למצות בתחום הצר יחסית שבו הן פועלות, ובעודנו ממתינים לסיטקום-הפוסט-סיינפלדי שיבוא וינער כבר את השטיח, בא ביל לורנס ("ספין סיטי") ועשה בשביל NBC את המובן מאליו: אלכימיה.

אז אוקיי, אנחנו עדיין מחכים לסיטקום האמור, אבל בינתיים אפשר בכיף ליהנות מהמוצר האחרון של לורנס, "סקרבס": לקח את "אד", ערבב עם "מלקולם", שם אותם בבית חולים (יותר שיקגו הופ מאשר ER), נכנס לתודעתו כדוגמת "כמו בסרטים", "מופע שנות השבעים" ו - לא עלינו - "אלי מקביל", והא לנו "סקרבס". זה אולי נשמע פשוט וחסר מעוף, אבל סקרבס מתהדרת במין טוויסט שהופך אותה למשהו שונה לגמרי, והשורה התחתונה היא שביל לורנס ישב, חשב ויצר את אחת מתוכניות הטלוויזיה המהנות של ימינו. לא רק זאת, אלא שברגעיה הטובים - והיא משופעת לגודש ברגעים כאלה, במיוחד בעונה הראשונה אבל לא רק - סקרבס היא פשוט הכרחית.



הסדרה מגוללת את סיפורם של שלושה מתמחים טריים בבית החולים "סייקרד הארט" - ג'ון דוריאן, המכונה JD (זאק בראף), הוא הראשי שבהם. בחור חמד פעיל-מחשבתית, שאנו זוכים לראות ולשמוע את נבכי לבו. כריס טרק (Turk; דונלד פייזון, שבין השאר תזהו אותו מתפקידי האורח שלו ב"פליסיטי" ומתפקידו ב"קלולס", הסרט והסדרה) הוא חברו הטוב מהקולג' ושותפו לדירה. אליוט ריד (שרה צ'אלק, היתה מחליפת בקי, ב?תה של "רוזאן"), היא מתמחה נוספת שהכירו כשהגיעו לבית החולים, נוירוטית, נטולת כישורים חברתיים, ומהווה מן הסתם מקור לא אכזב למתח מיני בינה ובין ג'יי די.

בבית החולים הם מכירים את ד"ר קוקס, המנטור של ג'יי די, גבר עם צוואר בעובי הפרצוף, ציני ומיזנטרופ למראית עין; ד"ר קלסו, ראש הצוות הנוטף דבש חלקלקות; האחות קרלה, לטינית קשוחה ומושא הידלקותו של טרק; השרת, שמטרתו העיקרית בחיים היא להתעמר בג'יי די; וטד, עו"ד בית-החולים, צל של עצמו, משולל כל מה שמתקרב לביטחון עצמי (ומגולם נפלא ע"י סם לויד).

פרק הפיילוט משעשע ביותר, אבל שני העוקבים אחריו הם הם אלה שסוחפים פנימה, בהיותם מצחיקים בהרבה. בשלב מסוים הרמה הגבוהה של הפרקים הראשונים יורדת מעט ומתאזנת נמוך יותר, ומשם מדי פעם נעשות הגיחות כלפי מעלה ומבליחים להם פרקי מופת קומיים בפרט וטלוויזיוניים בכלל (לעתים קרובות למדי, ראוי להדגיש), שגורמים לסדרה להתקשות לא פעם לעמוד בסטנדרטים של עצמה.



סקרבס - כפל משמעות של אדם נחות (ההגדרה המוכרת לנו מ-TLC) יחד עם כינוי למדי המתמחים - סיימה אך לפני כחודש את עונתה השניה בארה"ב, ונראה שלמרות חייה הקצרים (בינתיים), הפרקים מתאפיינים בעיקר בתהייה שמא העניין מיצה את עצמו. הפנטזיות האמנם-חביבות של ג'יי די, המחשבות שלו שמוגשות לנו בצורת Voice Over, ד"ר קלסו שמתחיל משפט בנחמדות אין-קץ ומסיים אותו אחרת לגמרי, השרת והתעללותו הבלתי-פוסקת בג'יי די, ועוד ועוד שטיקים ששבים וחוזרים. אוקיי, הבנו, מה הלאה?

הבעיה עם סקרבס עשויה להיות המהירות שלה. הסצינות כל כך דחוסות ומהירות, עד שיש סיכוי לא קטן שכמה וכמה פעמים תפספסו בדיחה משום שהצחוק של זו שלפניה עוד מהדהד. זו גם הסיבה שבסוף כל פרק בן 22 דקות התחושה היא של כפול מכך. זה לא מפריע בתחילה, אבל אחרי ההנאה הראשונית, שבוודאי ישנה, מגיעה מין תחושה שכזו, הדומה אולי (בזעיר אנפין) להרהורים הקמים במערכת-יחסים המבוססת על סקס: "בטח יש יותר מזה".



אבל למרות כל האמור לעיל, האמינו או לא, סקרבס היא סוכריה שממש חבל להחמיץ. הטרוניות הנ"ל, שאני מקווה ומעריך שתטופלנה בעונה הבאה, הן תוצר של מה שהתחיל נפלא ומסרב להתעדכן, אך הנה כי כן - זה התחיל נפלא. נטולת קהל או פסקול צחוק ושאר אלמנטים רגילים, סקרבס בהחלט תורמת לאבולוציית קומדיות-המצבים שתביא לנו את הדבר הגדול הבא.

למרות היותה סיטקום מהיר וקריקטורי למדי, סקראבס מקפידה לתת דגש אנושי, מה שכנראה בלתי נמנע כשהלוקיישן הוא בית-חולים (אמיתי, אגב, אבל שנסגר עקב ליקויי בטיחות). הליהטוט שלה בין לגרום לצופה לגעות בצחוק רם בשילוב נדיר של הברקות וטקסטים שנונים להפליא, ובין לגעת ללבו תוך איזון מושלם וכמעט מבלי ליפול לקיטש, יוצר פרקים מעולים המשחקים בכישרון רב על קשת רגשות שלמה של הצופה, ומשובבים את הנפש תוך כדי צביטתה. זה לא דבר של מה בכך.





סקרבס, ימי ראשון, 23:30, ערוץ 2.