העונה הראשונה של "באפי" היא מעט יוצאת דופן. יש בה רק 12 פרקים, רובם נוסחתיים למדי, ולכל אורכה יש תחושה שלא בטוח שיהיה המשך לסדרה. אבל למרבה המזל היא קיבלה את ה"אור הירוק" וההמשך ידוע. העונה הראשונה אינה משתווה ברמתה, לדעתי, לעונות שיבואו אחריה, ובמיוחד לא לעונות 2 ו-3, אולם האווירה הכיפית והכתיבה המושחזת בלטו כבר בעונה הזו. בדומה לשתי העונות שתבואנה אחריה, העונה מסתיימת בפרק חזק ביותר, פרק שפשוט לא מוערך מספיק.

העלילה

העלילה המרכזית של הפרק "נערת הנבואה" עוסקת בנבואה שמגלה ג'יילס, לפיה באפי תילחם ב"מאסטר" ותמות. כשבאפי שומעת על הנבואה היא מחליטה "לפרוש מהעסק", אבל כשהיא מבינה מה יקרה אם ה"מאסטר" יעלה אל פני האדמה, היא מחליטה לצאת לקרב יחיד מולו מרצונה, ו"לקחת אותו איתה". באותו הפרק אוזר זאנדר סוף סוף אומץ "להתחיל" עם באפי, אבל היא מבהירה לו שהיא רואה בו ידיד ולא מושא אהבה. זאנדר שבור-הלב מתקשה לעמוד בדחייה, ו-ווילו המסכנה מתקשה עוד יותר לעמוד בהתעלמות שלו מרגשותיה כלפיו. כשזאנדר מגלה שבאפי הולכת לקראת מותה הוא מזעיק את אנג'ל והם יוצאים אחריה, ומגיעים בזמן כדי להחזיר אותה מהמוות, בעזרת הנשמה מלאכותית. באפי מתאוששת ויוצאת - בכוחות מחודשים וחזקים במיוחד - להילחם ב"מאסטר" ולהציל את העולם. בפעם הראשונה.



אחד המאפיינים הבולטים של הפרק הזה הוא כמות מרשימה של סצינות חשובות ובעלות עצמה. מספר דוגמאות בולטות: זאנדר מתאמן על ווילו כיצד יתחיל עם באפי (כמה טראגי), באפי שומעת את ג'יילס מספר על הנבואה (אפילו עוד יותר טראגי), זאנדר ואנג'ל יוצאים להציל את באפי (דווקא מצחיק בטירוף - "תפסיק להסתכל לי על הצוואר!", "אני לא מסתכל לך על הצוואר!"), ה"מאסטר" מטביע את באפי (רגע מפתיע ומקפיא דם), באפי מחסלת את ה"מאסטר" (איזה קליימקס!) ועוד ועוד.

מעל כל הסצינות היפות האלה עומדת בגאון הסצינה הבלתי נשכחת, המרגשת, הכואבת ובעיקר משוחקת בצורה מושלמת ע"י שמ"ג, בה מתעמתת באפי עם ג'יילס ואנג'ל אחרי שהיא שומעת על הנבואה. הסצינה הזו זכתה לכינוי "סצינת ה- I quit", שבה באפי מודיעה על "פרישתה" ממקצוע קטילת הערפדים. שיא הסצינה הוא במשפט המרגש, העצוב והפשוט כל כך שאומר כל כך הרבה: "ג'יילס, אני בת 16. אני לא רוצה למות!". כל הרעיון שבו נערה מגלה שהגורל שלה הוא למות הוא מזעזע ומקומם. ווידון עשה עבודה נהדרת בלהעביר את התחושה הזאת וגלר פשוט מתעלה על עצמה בסצינה הזו.

לא רק סצינות חזקות היו בפרק הזה, אלא גם דיאלוגים כתובים היטב - שנונים, חכמים ומרגשים, כמיטב המסורת הווידונית. הנה מספר דוגמאות משובבות נפש:

ווילו: "חנונים הם in! ...אנחנו עדיין in, נכון?".
זאנדר (לאנג'ל, אחרי שהוא מאשים את הערפד בהסתכלות על צווארו): "אמרתי לך לאכול לפני שאנחנו יוצאים!".
באפי (למאסטר שחשב שהיא מתה): "אני אולי מתה, אבל אני עדיין יפה. מה שאי אפשר להגיד עליך".
באפי (למאסטר שהתעקש שהמוות היה כתוב מראש): "מה אני יכולה להגיד, נכשלתי במבחן הכתוב".
באפי (אחרי הריגת המאסטר): "בטח. הצלנו את העולם. אני אומרת שנעשה מסיבה!".


פיתוח הדמויות

בכתבה הסוקרת את עונה 3, דיברנו על חשיבות פיתוח הדמויות לאורך הסדרה והתמקדנו בנתון הזה כמדד מרכזי לאיכויות של עונה בסדרה, אבל לפעמים פרק בודד יכול לפתח דמויות בעוצמות של עונה שלמה. שימו לב כמה עברו הדמויות בפרק הזה, ושעל אף היכרות של עונה שלמה איתן, נראה כי רק בפרק הזה אנו מגלים מיהן באמת.

נתחיל בבאפי. היא עדיין מאוהבת באנג'ל והמהלך של זאנדר מעמיד אותה במצב מאד לא נעים. היא יודעת שהיא חייבת לדחות אותו אך מפחדת לפגוע בו. בסופו של דבר היא גורמת לו להבין שאין לה רגשות רומנטיים כלפיו, ונעצבת לגלות שהוא נעלב. אבל אלה הצרות הפחות חשובות. באפי מגלה שהיא עומדת למות, והגילוי חושף צד פגיע ורגיש באופייה. אנו לומדים שלמרות חזות ה"סופר-גיבורה", באפי היא נערה רגילה שרוצה לחיות ומפחדת מהמוות. התגובה שלה טבעית ולא-טבעית. הכעס טבעי, אבל ההחלטה "לפרוש" נראית כלא רציונלית, לכאורה. בסופו של דבר היא מתעשתת ברגע האמת, מבינה את האחריות שנלווית לכוחות-העל שלה, ומחליטה להקריב את עצמה למען הצלת העולם (תכונה שעוד נתרגל אליה בעונות הבאות). באפי היא גיבורה אמיתית. לא מושלמת, אבל אמיתית.

ג'יילס מתגלה כלא פחות גיבור. בתחילת הפרק הוא מסתיר מבאפי את המידע ואנו רואים איך הוא מגונן עליה כמו אב אמיתי ועושה הכל כדי שלא תדע ושאפילו לא תיאלץ להילחם. אבל הרגע המרשים ביותר הוא הרגע שבו הוא מחליט, מבלי לדעת שבאפי שינתה את דעתה, לצאת ולהילחם במאסטר בעצמו. העובדה שבאפי נאלצת להכות אותו בשביל ללכת בעצמה, רק מעידה שהוא ממלא את משימתו באופן ראוי ביותר - לא רק שהוא watcher ראוי אלא גם אב ראוי.

זאנדר - עד כמה שבאפי וג'יילס מתגלים בגבורתם, זאנדר מאפיל על כולם, כשלאורך כל הפרק הוא מגלה אומץ רב ואנו מזדהים איתו, למרות הכעס על שהוא מתעלם באופן מופגן ותמוה מווילו המתוקה.



בחלק הראשון של הפרק הוא מנסה לעשות צעד רומנטי ולהזמין את באפי למסיבת הסיום. אם חושבים על זה, דווקא הצעד הזה דורש ממנו יותר תעוזה מכל מה שיעשה בהמשך. כמו כל נער מתבגר מאוהב, זאנדר חושש לחשוף את רגשותיו בפני באפי, חושש מדחייה, ובמובן מסוים גם חושש להרוס את הידידות העמוקה ביניהם. לכן המהלך קשה עבורו במיוחד, אבל הוא אוזר אומץ, מתמודד עם החששות ומנסה. הוא אמנם לא מצליח ומרגיש רע עם עצמו, אבל אנו יודעים שהוא לפחות ניסה והראה שיש לו אופי ושיום אחד הוא "ישיג את הנערה".

בהמשך הפרק מפתיע זאנדר בפעם השניה - הוא מחליט להציל את באפי בעצמו ופונה לעזרה דווקא לאנג'ל שנוא נפשו, שהוא גם המתחרה שלו על ליבה של באפי. הוא מאד אסרטיבי ונחוש להציל אותה, ולא מהסס לגעור באנג'ל למרות שהוא קצת מפחד ממנו. כאמור, זה מדהים לראות באיזו טבעיות הוא מסכן את חייו, לעומת הפחד הגדול שלו מכישלון הניסיון לצאת עם באפי. ניתן ללמוד מכך על זאנדר עד כמה הוא אמיץ (סיכון חיים הוא כבר עניין שבשגרה עבורו), ולא פחות מכך - עד כמה הוא באמת אוהב את באפי (מסכן את חייו למענה ללא היסוס, אבל מפחד פחד מוות שלא ילך לו איתה רומנטית). בסופו של דבר הוא זה שמחזיר את באפי לחיים. נקודה חשובה אחרת היא שזאנדר היה כבר בשלב שבו הוא הבין שאהבתו לעולם לא תתממש ושעליו להציל את באפי כידיד ולמען הצלת העולם, ורק אחר כך כ"נער מאוהב". הוא יוצא למסע ההצלה שלו כשהוא מפוקח ומפוכח מחלום הזוגיות עם באפי. מבחינתי, זאנדר הוא הדמות שהכי התפתחה והכי הרשימה בפרק הזה.

ווילו - אנו מזדהים עמה כשהיא נאלצת לראות איך זאנדר מתעלם לחלוטין מרגשותיה. כמו שעשתה לאורך כל העונה, היא מפנה את הדרך באבירות ואף מסייעת לו עם ניסוח משפט הפתיחה, והיא עושה זאת בצורה חמודה ולא אנוכית. אבל בהמשך אנו מגלים צד אחר ומעניין באישיותה, כשזאנדר מציע לה לבוא איתו לנשף ולא טורח להסוות שהיא בעצם ברירת מחדל. ווילו מבהירה לו שאין לה כוונה ללכת איתו לשם ולראות אותו מתבאס שהוא לא עם באפי. אנו לומדים שהיא לא פראיירית, ולמרות הרגשות העזים, היא יודעת לעמוד על שלה כשצריך. כאן ניתן פתאום לראות את הניצנים הראשונים של התפתחות הדמות שלה.

מעבר להתמודדות עם כל עניין זאנדר, בפרק הזה עובר על ווילו רגע-מעצב בחייה. כשהיא נחשפת לרצח של חבריה לכיתה בבית הספר עצמו, נראה שלפתע ווילו מבינה באמת את גודל הרשע בעולם, והיא נשברת בסצנה נוגעת ללב ומרגשת. התגובה שלה עוזרת לבאפי להחליט את ההחלטה החשובה שלה - להתייצב בפני הגורל שלה כדי להציל את האנשים שהיא אוהבת.



אנג'ל שומע על הנבואה ומסרב להאמין לה. אין ספק שקשה לו להשלים עם האפשרות שבאפי תמות. באפי מתעמתת גם איתו כאשר היא שומעת על הנבואה, והוא מתקשה להסתיר את רגשותיו כלפיה, אך עדיין לא מתוודה על אהבתו. דווקא זאנדר מצליח לגעת בו במהלך השיחה שלהם, כאשר אנג'ל מרגיש שלזאנדר יש רגשות עזים כלפי באפי ואומר לו "אתה מאוהב בה". זאנדר משיב לו במהירות "ואתה לא?". אנג'ל לא עונה, אבל התשובה ברורה.

התפקיד של אנג'ל בהצלת באפי הוא פסיבי, מכיוון שאין לו נשימה והוא לא יכול להחיותה, אבל אין ספק שהוא עושה הכל כדי להציל אותה וחשוב לו למנוע מהמאסטר לעלות אל פני האדמה, כי הוא יודע את משמעות הדבר. באותה תקופה אנו לא יודעים על אנג'ל הרבה, אבל אנו יודעים שיש לו משימה לכפר על חטאי העבר ושהוא מאוהב בבאפי מאוד. בדיעבד אפשר לומר שבאפי היתה מעין חבל שקשר את אנג'ל לחיים, לאנושות שסביבו. הידיעה המוחשית שהיא עומדת למות, לא להיות יותר בחייו, מפחידה אותו.


ואיך אפשר בלי - המסר

כבכל פרק של באפי, יש כאן מסר חשוב. הנושא העיקרי של הפרק הוא הגורל. האם גורלנו מוכתב מראש או שאנו שולטים עליו? לכאורה, התשובה ברורה - לבאפי הוכתב גורל מראש, והיא אכן מתה ע"י המאסטר. אלא שבפועל, המסר קצת שונה - נכון, הנבואה הוגשמה והמאסטר הרג את באפי, אבל המוות שלה היה קליני בלבד. כלומר: הנבואה לא צדקה לגמרי. ווידון שולח כאן, לדעתי, מסר חשוב במסווה של עמימות - האדם הוא שמכתיב את גורלו. הנסיבות - המשפחה, החברים והאופי, מכתיבות את הגורל ולא להפך. בסופו של דבר, הבחירה להילחם במאסטר לא היתה ה"גורל" אלא היתה הבחירה האוטונומית של באפי. זו תפיסה הומניסטית שמאפיינת את ווידון ונוגדת את עקרונות הדת. מה שיפה הוא שווידון משתמש בדימויים דתיים כדי להעביר את הרעיון הזה - זאנדר ואנג'ל מוצאים את גופתה של באפי בסיטואציה שרומזת על קדושה - בכנסייה, עם נרות, עם צלב על גופה וכדומה - אבל המסר הוא הפוך - לא דת ולא נעליים.

רמז עבה למסר הזה ניתן למצוא במה שהמאסטר אומר לבאפי - הדם שלה הוא ששחרר אותו. הנבואה גרמה לה לבוא אליו. אלמלא היא, ייתכן והוא לא היה יוצא לעולם. כלומר: אם באפי לא היתה מודעת לקיום הנבואה, היא לא היתה יכולה להתגשם וכל עניין ה"גורל" הוא קשקוש מוחלט. בעצם, יש לנו כאן את המלכוד הידוע על נבואה שמגשימה את עצמה. גם הסצינה שבה באפי מגלה על הנבואה מעבירה את המסר בצורה חזקה - הרעיון שנערה צעירה מודעת למותה הקרב הוא מזעזע. באפי מסרבת להשלים עם גורלה ועושה זאת בצורה משכנעת ובוטה.

ומהנקודה הזו ניתן למצוא דמיון ושוני מעניינים בין הפרק הזה לבין הפרק האחרון של עונה 5 ("The Gift" - "המתת"). בשתי הסיטואציות מבינה הקוטלת שגורלה נקבע מראש למות בניסיון להציל את העולם, אך כשהיא הולכת לנסות זאת בפרק "נערת הנבואה", היא לא יודעת אם תצליח במשימה שלה, ורק יודעת בביטחון שהיא עומדת למות תוך כדי הניסיון. ב"המתת" ברור לה שהמוות שלה הוא זה שאכן ימנע את האפוקליפסה. בעונה הראשונה היא מתקשה לקבל את הרעיון שגורלה הוא למות, אך בסופו של דבר מבינה שאין לה אפשרות "להתפטר", ושהיא חייבת לנסות לעמוד מול אויבה. לעומת זאת, בעונה החמישית היא מגיעה להחלטה בעצמה, ומשלימה עם הגורל בשלווה נפשית מפתיעה. אם ב"נערת הנבואה" היא יודעת מראש איך ייגמר הקרב ובכל זאת מחליטה להקריב את עצמה למען הסיכוי קלוש שתצליח להציל את העולם בדרך, הרי שב"המתת" היא מבינה מה עליה לעשות בהחלטה רגעית, ממש ברגע האחרון, ומחליטה מייד שעליה לעשות זאת מבלי להסס או לפקפק בנכונות ההחלטה.



אנו רואים שתי החלטות להקריב את חייה למען העולם - שתיהן שונות כל כך מבחינת הסיטואציה וההתנהגות של באפי, אך שתיהן דומות כל כך בעצם הגבורה העילאית שהיא מגלה בלקיחתן. כן ניתן לראות בבירור כיצד השתנתה באפי במהלך השנים - בתחילת הקריירה שלה כקוטלת היא סרבה לקבל את הרעיון שגורל הקוטלת הוא למות, ולאורך השנים היא התמרדה נגד הקונספט הזה שוב ושוב, ועם זאת, זו בדיוק המחשבה שהנחתה אותה כשהחליטה להקריב את חייה בקרב נגד גלורי ("מוות הוא המתת שלך").



לסיכום, "נערת הנבואה" הוא פרק מצוין שיש בו הכל - קומדיה נפלאה, דרמה חזקה, מתח גבוה והרבה אקשן. הפרק נשכח קצת מהתודעה, בעיקר בזכות פרקי סיום-עונה מדהימים של העונות הבאות, אבל אפשר לראות את הגאונות של ווידון באה לידי ביטוי בפעם הראשונה במלוא גדולתה, ולמזלנו זכינו לראות ממנה הרבה גם לאחר מכן.