לפני כמה שנים, באופן לא ממש שונה מעכשיו, טרחו זכייניות התקשורת של ערוץ 2 (אז טיפה אחרי תקופת החיתולים שלו) לשדר את יצירת המופת הישראלית "אסקימו לימון". האסקימו, שהבשורה שלו לא הגיעה אתמול ולא שלשום, היה נחשב עבורנו - דאז ילדים קטנים שמתלהבים אלף התלהבויות מציצי בטלוויזיה - כסרט פורנו לכל הדעות. כן, היו אלה ימים תמימים בהם תמונה של בחורה ערומה נחשבה פרויקט לא עולמי להשגה, בהם תליון עם מוצץ ירוק מפלסטיק היה שיא הגזעיות ובם אסקימו לימון היה התגשמות כל חלומותינו.

היינו צופים בעלילותיהם של מומו, בנצי ויודל`ה בשקיקה. מתלהבים מפלאי חוף תל אביב הישן נושן (שעושה רושם שהדבר היחיד שלא השתנה בו הם הזקנים שמרגישים שהם עושים פעילות גופנית עם חצי ההימתחות שלהם), מתרגשים ומקפצים כל עת שמומו מעז לשלוח יד למורה שלו למתמטיקה ומעל לכל נכנסים לאטרף היסטרי (כזה שמקבלים מיותר מדי סוכר) עם מראה של `מנוש` עברי.

לגבי השלכה פוטנציאלית של סרטי ההווי הישראלים אין לי דעה. סה"כ ילדים סקרנים שרוצים לראות את סטלה מגמרת. לגיטימי. אבל מה, עם מרוצת השנים, ובהסתכלות לאחרונה (וגם ביישום בהווה), אני שם לב שאסקימו העתיק הוא מחיה שפת הנעורים העברית.

ההשפעה העיקרית של אסקימו לימון היתה בהטבעת המונח המהדהד `מנוש` ביסודי. כמה השתמשנו בזה, שלא תדעו. עד לא מזמן, הוטבע המונח "שאפה" בגיליון המונחים המתקבקים, ועכשיו לאחרונה אני מכריז על התקמבקותו של הביטוי "הלו" כפנייה לכל אדם. "הלו דני"; "הלו סשה"; "הלו! אני בתור! אני! אני!".

להיט. תרשמו לכם.