ג'ואי: "אני חושבת שלפעמים קל לי מדי לשנוא אותך כי אני יודעת שאתה אי שם בחוץ, ואם אי פעם משהו יקרה לי או שאצטרך אותך, תהיה שם בשבילי".
דוסון: "זה נכון".
ג'ואי: "דוסון, אם זה נכון, אז איך זה שבסוף אנחנו תמיד פוגעים אחד בשני?"
דוסון: "אנחנו לא פוגעים אחד בשני ברגע זה..."
ג'ואי: "הרגע הזה הוא אשליה, הרגע הזה הוא שביתת נשק. אבל ברגע הזה אני רק רוצה לעמוד כאן ולדבר עם האדם האחד שאולי יוכל לעזור לי להבין איך דברים הגיעו למצב הזה. נוכל לחזור לשנוא אחד את השני בבוקר".
דוסון: "נשמע לי כמו תוכנית. אני לא באמת שונא אותך, את יודעת..."
ג'ואי: "גם אני לא באמת שונאת אותך".





השנה - 1998. פרק הבכורה של "דוסון קריק" עולה לאוויר בארה"ב ובעקבותיו גל של תגובות וביקורות מקייפסייד הפיקטיבית ועד צפון קרוליינה. "דוסון" מציגה בפנינו חבורת נערים ונערות, פרה-הייסקול, שמדברים חושבים ומתנהגים ממש כמו... לא יאומן, מבוגרים. שנונים, חריפים וחדים כתער, בעלי יכולת ביטוי עצמי וכישורי ניסוח של עורכי דין, והכי שערורייתי - מדסקסים בריש גלי נושאים כמו מיניות, פנטזיות וסקס, עוד כש"המורדים" היו בחיתולים. דוסון וג'ואי סבוכים בתוך מערכת יחסים פסיכולוגית עמוקה ולא מהססים לנתח אותה על כל רבדיה, פייסי חי את פנטזיית הנעורים האולטימטיבית ומשתגל עם מורתו המנוסה, וג'ן כבר בגיל 15 מיצתה את סצינת "סקס וניו יורק הגדולה". הם "קולים", הם יורדים על כל העולם ואשתו, הם עכשוויים, חתרנים, רגישים, חדורי מודעות עצמית, הם הפנים החדשות של הנוער האמריקאי, הם... לא מציאותיים. "אין באמת נערים ונערות כאלו" מטיחה הביקורת (למרות שאת הגלגל הם לא המציאו, אלא רק שכללו. "צעקה" ו"באפי" היו שם קצת קודם, אבל דוסון הרימה את מושג ה"טינאייג'ר המתוחכם" לרמה יותר מתקדמת). מקרה קלאסי של הטלוויזיה שמייפה את המציאות? אולי, אבל דעת הקהל מגיבה בחיוב ודוסון קריק הופכת ללהיט מיידי בקרב מחוצ'קני העולם. אחלה.

קאט, חמש שנים מאוחר יותר - "דוסון" בעיצומה של העונה השישית והאחרונה. הטינאייג'רס כבר בקולג' שנה ב', לא ממש בני 16 (וגם לא כ"כ יפים, למען האמת). ג'ואי בעיצומה של מערכת יחסים עם ברמן שחושב שהוא לא מספיק טוב עבורה ומחלטרת מהצד כבייביסיטר עבור בתו של הפרופסור שלה. דוסון עוזר במאי בהוליווד ומצוי בעיצומה של מערכת יחסים עם שחקנית כאשר הוא דורש מעורבות רגשית ואהבה ומקבל רק סקס מזדמן ולא מחייב. ג'ן בעיצומה של מערכת יחסים עם מישהו שלא ממש מעוניין בה. פייסי מתמודד עם מקצוע חדש ובוס מפולפל שמושך אותו על עבר מחוזות שלא הכי מוצאים חן בעיניו מבחינה אתית, וכמובן, מצוי במערכת יחסים שחונקת אותו. ג'ק מוצא עוד חבר קבוע, ויש גם אלכוהוליסטית. הם צדקניים, מתחסדים, קלי דעת, נפוחים מחשיבות עצמית, עייפים, מייגעים ו... שוב לא מציאותיים. למה? כי הפעם כולם מסכימים - אין באמת חבורה כה מטרידה וזקנת-נפש של נערים ונערות בקולג' אמריקאי.



אז מה לעזאזל קרה? אחרי פרומושן מגרה, עונה ראשונה מוצלחת מכל הבחינות, קהל מעריצים נאמן ו"הייפ" מסעיר ומרגש שסבב סביבה לאחר בכורתה, העתיד נראה מבטיח ביותר. אלא שההבטחה הזו הלכה ודעכה כמעט כמו קו השיער של מר ואן דר ביק.

"דוסון" הפכה לקלישאה מהלכת שמייצגת את כל מה שאומרים על הצלחות מידיות. אור הזרקורים הופנה כמעט בלעדית אליה, הציפיות להמשך היו רבות וכוכביה הראשיים הפכו לסטארים / מושאי הערצה / סמלי סקס בין לילה. התוצאה: היא נסחפה בתוך גל ההתלהבות שיצרה ומאז לא הצליחה להעלות את הרף חזרה. העלילות שאט אט הפכו סבוניות בנוסף לרמת הכתיבה שירדה פלאים והלחץ שנבע מהיותה יישות ממנה מושפעים אלפי נערים ונערות ברחבי העולם הציגו עונה שנייה טיפוסית למדי במונחים של סדרות "טינאייג'ריות" מצויות, עד כדי כך שבסופה החליט היוצר המפיק והמוח הפועל מאחוריה, קווין ווילאמסון, לברוח כל עוד נפשו בו. וכשיוצר לא מזדהה ואף מתכחש ליצירתו שלו, כנראה שמשהו רקוב בממלכת קייפסייד.

וכך המשיכה "דוסון" במרוצת השנים עם גרעין של קהל מועט אך נאמן, תוך כדי שהיא הולכת ומאבדת את מה שהפך אותה למיוחדת מלכתחילה. משחקים פנימיים בין דמויות, עלילות חינוכיות ומיופות, פרצופים חדשים וצעירים ממיטב פס הייצור של אמריקה, רומנטיקה מאוסה נטולת בסיס ריאלי, מתיקות מאולצת ומדי פעם גם יציאות טלוויזיוניות חביבות, בערך אחת לעונה. זה האנטי-תזה של 90210 שהבטיחו לנו? אפשר אפילו לשמוע את דונה מרטין מגחכת מהקבר. מבלי להרגיש הפכה הסדרה המהפכנית לחלק נכבד מאותו מיינסטרים עליו התנשאה בעבר, ואף יותר גרוע - חלק מענן האבק שנשאר מאחוריו. כי בעידן בו בממשל הנשיא בארטלט יורים נאומים מהמותן, מנת המשכל של רורי גילמור תואמת אינטלקטואלית לפרופסורים זוכי פרס נובל ודון סאמרס כבר מומחית בלינגו של הסקוביז, מי כבר מתרגש מהחצי חיוך של ג'ואי? או מעוד ניתוח עבש של מערכת היחסים שלה עם דוסון? אולי שתי הנערות היחידות שעוד מוצאות את ג'ושוע "פייסי" ג'קסון מושך. השאר כבר רוצים קצת יותר, ברמות ש"דוסון" לא ממש מצליחה לספק ולא שהיא אינה יכולה, אלא שבשלב שכזה כבר הרבה יותר קל להיצמד לקו המאפיין והמוכר מאשר לנדוד למחוזות "חדשים". וזה בדיוק הניחוח שמדיפה העונה השישית והאחרונה, תחושת ה"למה לטרוח?".



מה בכל זאת צפוי לנו? שלל דמויות חדשות שסובבות את הקאסט הקבוע: דוסון מקבל שתיים, ג'ואי מקבלת שתיים, פייסי מקבל שתיים, ג'ן וג'ק מקבלים אחת לכל אחד. הצטרפות רשמית של אודרי (ותודה לאל על כך, שכן קו העלילה שלה מציל את העונה משיעמום מוחלט). זמן המסך של דוסון עצמו הולך ומתמעט (ולמעשה במספר נכבד של פרקים הוא אף לא מופיע כלל) בהשוואה לזה של ג'ואי ומעגל הדמויות שלה שרק הולך וגדל. העונה אמנם נפתחת בפיצוץ גדול ומעניין יחסית אך משם רק מדרימה כלפי מטה. הדמויות שרויות במין משחק של כיסאות מוזיקליים עם מאפייניהן בהשוואה לעבר: ג'ן הופכת לג'ואי, פייסי הופך לדוסון, אודרי הופכת לג'ן... אה, ויש גם הופעות אורח של ג'ק (פאקינג) אוסבורן ולהקת "נו דאוט". מעדן או עצם תקועה בגרון? חבר המושבעים עדיין בדיונים על העניין.

ובעוד אצלנו נשמעת יריית הפתיחה של העונה החדשה, בארה"ב כבר מתכוננים לנגלת הפרקים הסופיים. את אחד מהם יביים ג'ושוע ג'קסון, ולכבוד שני פרקי הסיום שישודרו ב-14 במאי יחזור האב האובד וויליאמסון בשביל לכתוב ולביים. יהיה עצוב? אולי, בשביל אלו מאיתנו שעוד נושאים בלבם את זכר הטינאייג'רים הנחמדים מהעונה הראשונה ומרגישים תחושת חובה מעוותת שגורמת לנו לעקוב אחר מעלליהם ולסבול בשקט. אבל הנה רורי הולכת לקולג', וואי איזה קטעים יהיו.

קאט, חורף 2004 - "דוסון וואט? לא שמעתי. אבל ראית ת'סדרה החדשה של ג'ס?".





"דוסון קריק", העונה השישית והאחרונה בהחלט, ימי שלישי, ערוץ 3, החל מה- 1/4/03 בשעה 21:15.