נהיה צפוף קצת בטלוויזיה שלכם. השבוע עולה העונה החדשה של ערוץ 3, נטולת "וורנר" (לא נשכח ולא נסלח. נשתדל, בכל מקרה), והנה השבוע מתחילה ההפגזה. זה בהחלט נחמד, אי אפשר להכחיש, אבל מה לעשות ואור הזרקורים ראוי לו שיופנה דווקא אל ערוץ 10: החל מיום שני הזה, מגיעה אלינו בשעה טובה הסדרה הכה-מדוברת, "24", בכיכובו של קיפר סת'רלנד. כה-כה-מדוברת, אבל מה כל העניין, בעצם? אוקיי, כולם כבר יודעים שמדובר בסדרה שמגוללת סיפור בזמן אמת, שהאירועים על המסך מתרחשים דקה אחרי דקה, ללא דילוגי זמן, כשכל פרק (כולל פרסומות) מהווה שעה אחת. 24 פרקים = 24 שעות. אבל מהו באמת הערך המוסף של הקונספט?

ובכן, האם מסתכלים עליכן בעין עקומה כי אתן חובבות שוטים, שלשלאות ומוצרי עור שונים? אתם סובלים מטחורים ונהנים מכל רגע? ידידינו המזוכיסטים באשר הם, "24" היא התכנית-האהובה-עליכם-ביותר החדשה שלכם; הסדרה שתמרוט את עצביכם אחד לאחד משל היו נוצות על תרנגולת שחוטה.

הכירו את אח?יכם לכאב, ובראשם ג'ק באוור (סת'רלנד), סוכן CTU, יחידה נגד טרוריסטים, שמקבל בחצות ידיעה על כך שבמשך היום הבא, יום הפריימריז לנשיאות ארה"ב בקליפורניה, ינסו טרוריסטים להתנקש בחייו של הסנטור המועמד דיוויד פאלמר, כשהם מקבלים עזרה מחפרפרת לא ידועה השייכת לצוות CTU. בד בבד, בתו בת-העשרה של באוור מתגנבת אל מחוץ לבית כדי לפגוש יחד עם חברתה בשני בחורים, ומסתבכת קשות. אמא באוור, שמגלה כי הנערה התגנבה החוצה, יוצאת יחד עם אבי החברה לאתר את שתיהן. כך מתחיל אחד הימים הארוכים ביותר בחייהם של כל המעורבים.



אם כמעט בכל סדרה אמריקאית מוקדשים פרקי סיומי העונות לתהפוכות עלילתיות דרמטיות ולאירועים דחוסים והרי גורל, הרי שב-"24" כל פרק הוא כזה. אירוע רודף אירוע וההפוגות מספיקות רק בכדי להסדיר את הנשימה. ואכן כן, חלק נכבד מהסיבה לכך מבוסס על טכניקת "איך לא חשבנו על זה קודם!", לפיה עלילת התוכנית מתרחשת בזמן אמת.

אז אמנם כן חשבו על זה קודם, בערך: "Watching Ellie", סדרת פוסט-סיינפלד של ג'וליה לואיס דרייפוס, גם כן התרחשה בזמן אמת, אבל שם כל פרק עמד בפני עצמו ככזה, ולא לאורך עונה שלמה (שבכלל לא היתה - הסדרה ירדה כעבור עשרה פרקים, ובקרוב חוזרת להמשך שידורה כשהקונספט בטל מכל וכל). ב-"24" מדובר במעקב אישי וצמוד של הצופים אחר הדמויות, למשך יממה תמימה ועונה שלמה. היעד נשאר נכסף במשך פרקים רבים, מאפשר בכך לעלילה לעכור שוב ושוב את שלוות נפשותינו הרכות.

במקרה כזה, בו עקביות היא מילת המפתח, נדרש דיוק תסריטאי מושלם והומוגני. עד כמה שדבר כזה נשמע מורכב על הנייר, אפשר רק לתאר את הקושי של יישומו במציאות, מה גם שהפרקים נוצרו רעיונית במכלול של כשמונה בכל פעם. אבל הם הצליחו. ולא רק זאת, אלא תוך שדרוג מתמיד של העלילה, כשאירועים טריוויאלים לכאורה, מהווים את הטריגר לאופן שבו האירועים יתגלגלו בהמשך. שום תהייה לא נותרת מחוסרת תשובה, ומה שלפרקים נראה כמו חוסר היגיון עלילתי, תמיד בא על פתרונו, מהודק וחתום.

יוצרי הסדרה הם בוב קוקרן וג'ואל סרנאו, ששיתפו פעולה בהפקת "ניקיטה". סרנאו, בראיון ל-salon.com, אמר שהרעיון לסדרה המתרחשת בזמן אמת עלה במוחו, וכשהוא הציג אותו לקוקרן, הוא חשב שזהו רעיון נהדר, אבל בלתי אפשרי ליישום. "יש לי כאב ראש רק מלחשוב על זה", סיפר קוקרן ל-CNN את תגובתו הראשונית לסרנאו. "אל תדבר על זה איתי שוב".



כמו שניחשתם, השניים בכל זאת ישבו וחשבו על עלילה, על מישהו שאפשר לספר את סיפורו נטול השינה והאכילה (כמעט נטול אכילה, למעשה. אבל שירותים לא נצפים בשום שלב), ושיהיה משכנע. כך עלה הרעיון על מועמד לנשיאות שיש איום על חייו. אחרי כן השניים היו חייבים להכניס פן אישי, והרעיון "מה היה קורה לו הבנות הטינאייג'ריות שלנו היו נעלמות" עלה, הוכנס גם הוא פנימה אחר כבוד, "והיה לנו יום בן 24 שעות בו מועמד לנשיאות הולך להירצח, בתו של מישהו נעדרת, ובחור אחד צריך להיות אחראי לשניהם", אמר סרנאו. "זה יחזיק את כולם על קצה הכיסא שלהם במשך 24 שעות".

בתחילת העונה, עם היכרות הנפשות הפועלות, במקביל לאקשן המסחרר של אירועי ג'ק באוור, מגוללת גם אופרת הסבון הפוליטית של סנטור דייויד פאלמר (דניס הייברט). הדבר נעשה כדי ליצור הזדהות עם דמותו, אבל בפרקים הראשונים זה בעיקר משעמם ומהווה את ירידת המתח (ההכרחית). במהרה גם הסיפור שלו תופס תאוצה ונפח ועומד בקצב של שאר האירועים. ריבוין של ההתרחשויות הקורות באותה עת, אות ללחץ העצום, מועבר לצופים ע"י פיצול המסך לכמה מסכים קטנים ואפקטיביים.

המשחק ברובו המכריע מעולה, ויצוינו במיוחד סת'רלנד - שעשה בשכל ותפס לעצמו סדרת טלוויזיה שווה, חוזר בכך לתודעת הקהל - המגלם את באוור כאנטי-גיבור ומצליח להעביר את תחושת הלחץ הגואה באופן מושלם, ולזלי הופ, שמגלמת את רעייתו באופן נפלא. תצוין לרעה פני ג'ונסון ג'רלד, הזכורה מתפקידה כבברלי, מזכירתו הנאמנה של לארי סנדרס. בסדרה ההיא היה לה תפקיד קטן, ובסדרה הזו אנו מבינים עד כמה תפקיד קטן עדיף לה (ולנו). היא מעצבנת ברמות שלא יתוארו. ככזו, ליהוקה כאשת הסנטור הולם.



העונה הראשונה מתחילה בחצות לילה אחד ומסתיימת בחצות הלילה שאחריו. הדבר הקשה מאוד על ההפקה, מכיוון שאת הצילומים החלו בקיץ; כך יצא שאת שעות הלילה צילמו כאשר הימים ארוכים והלילות קצרים, וכאשר הגיעו לצילומי פרקי הבוקר שטופי-השמש-הקליפורנית, כבר היה חורף והימים קצרו. כך, באורח הולם להפליא, גם אוף-סקרין התחולל מאבק כנגד השעון.

בעונה השניה כבר למדו מטעותם, והיממה מתחילה ב-8:00 בבוקר. על פי הפרקים ששודרו עד כה בארה"ב, העונה השניה עולה על קודמתה במובנים רבים, בעיקר הודות לעובדה שהפעם גם העלילה של דיוויד פאלמר נוגעת לעלילה המרכזית, ועל כן, איך לומר, מעניינת. לפיכך, הסדרה עודנה הדבר הרענן ביותר בטלוויזיה האמריקאית כיום, ונכון לעכשיו החשש ממיצוי מהיר של הקונספט התפוגג.

אבל כמובן שבלי חסרונות אי-אפשר, וב-"24" אחד היתרונות הגדולים של הסדרה הוא גם החסרון הבולט שלה: הפורמט שלה הופך כל עונה למעין סרט - אפילו אפוס, במידה רבה - משום שהעונה השלמה מבוססת כולה על אותה עלילה מרכזית, ובכך, יש להניח, מקשה על מי שנכנס באמצע העונה או שפספס פרק להשלים את מהלך האירועים (וזאת למרות ה-
"previously" בתחילת כל פרק).

מצד שני, התרות עלילתיות לא מחכות דווקא לפרק האחרון בעונה כדי להתרחש, כך שאפשר להיכנס באמצע, מצוידים בסבלנות קלה, ולהמשיך מאיפה שאתם נמצאים. זה בהחלט שווה את זה. ובהזדמנות זו, ח"ח מאתנו לערוץ 10, שעושים כמעשה רשת האם האמריקאית FOX (לפחות בעונה הראשונה) ומשדרים שידור נוסף של כל פרק בכל שבוע לטובת אלה שפספסו. זה יסייע בעדכם להיות טובים אל עצמכם ולא לפספס שום פרק (וכמו כן: הימנעו באדיקות, באובססיביות, מספויילרים למיניהם. חראם, באמת חראם,

).





"24" תשודר החל מיום שני ה-24 (סימבולי?) במרץ, בשעה 21:30, ושידור חוזר במוצ"ש. בשבועיים הראשונים ישודרו שני פרקים בכל פעם (ועל כך עוד ח"ח לערוץ 10, על הדרך).