רוב הסדרות המצליחות מתחילות מצוין ודועכות עם הזמן. לכלל הזה יש יוצאים מן הכלל מאד שכיחים: יש סדרות שלא דועכות לעולם ("סיינפלד"), יש סדרות שמשתפרות באמצע, אפילו שלא חשבנו שיכול להיות כזה דבר ("באפי") ויש סדרות שמתגברות על נפילה, חוזרות לעצמן ואפילו משתבחות יותר ("חברים"). מקרה נדיר למדי הוא מקרה שבו סדרה מתחילה מדהים, נופלת באיכותה בחדות אחרי עונה אחת, וממשיכה לסחוב ("דוסון קריק"), אבל המקרה הכי מפתיע - ונדיר, מן הסתם - הוא המקרה של סדרה שמתחילה לא משהו והופכת להיות הדבר הטוב הבא. אנג'ל תהיה הדוגמא הכי מובנת מאליה, אבל אני מתכוונת הפעם דווקא ל"מכושפות".

ההתחלה האמיתית של "מכושפות" היתה אי שם בשלהי שנות השבעים, כשהדיסקו שלט ברחובות יחד עם מכנסי פדלפון וגריז בשיער. במוחו של אחד, ארון ספלינג, התבשל רעיון לעשות סדרה שכל הגיבורים שלה יהיו נשים. שלוש ליתר דיוק. הן יהיו יפות, חזקות וילחמו בפשע, תוך שהן לבושות בבגדי מעצבים שיקיים.

כולנו מכירים את הסיפור הזה, אבל לא עד הסוף. בתחילה היה הרעיון לסדרה בשם "דה אלי קאט'ס" שזה משחק מילים על חתולות רחוב ושמותיהן של הבנות (אליסון, לינדה וקאתרין) והיא לא יצאה לפועל. מה שנשאר ממנה היה הרעיון, והוא התפתח מאוחר יותר ל"המלאכיות של צ'ארלי", כמובן, ואפילו הצליח. אבל מישהו שם עין על הרעיון הזה איפשהו בתחילת דרכו, וגם "המלאכיות" לא מיצתה את הצלחתה. בעיקר בגלל שמייד לאחר העונה הראשונה פארה פוסט עזבה, והתחילה עם הדלת המסתובבת של השחקניות.



אבל ספלינג לא סיים למצות את הרעיון שלו. הוא ישב לו שניים וחצי עשורים וחיכה. יחד עם ההצלחה של כל סדרות הפנטזיה, ובראשן "באפי", כמובן, הגיעה ההזדמנות לה חיכה כל כך. הוא עשה טרנספורמציה קלה, שרובה התמקדה בשינוי מזערי של אות. הן שלוש, הן יפות וחזקות, ובמקום להילחם בפשע, הן נלחמות ברשע. זהו. עדיין הבוס הגדול אינו נראה אף פעם (כאילו, דא? זה אלוהים!) והן עדיין לא לובשות חזיה אף פעם (אלא אם היא פוש-אפ, מה שלא היה קיים בסבנטיז).

ההתחלה דשדשה בבינוניות.

לא נגיד שלא היה כיף. מה כבר יכול להיות לא מהנה בשלוש מכשפות, צעירות ואטרקטיביות. אבל משהו היה חסר. בעגה המקצועית, נהוג לכנות את זה "עלילה". שלוש המכשפות שלנו לא ממש ידעו מה הן רוצות מחייהן. בכל פעם צץ לו שד חדש ובכל פעם הן חיסלו אותו והיה אקשן. המון חזרות על נושאים, המון חזרה לעבר או קפיצות אחרות בזמן. שמח.

הסדרה זכתה להצלחה בעולם ובארץ, וזאת למרות מועדי שידור הפכפכים, שלא לומר רשתות שידור הפכפכות. בהיעדר עלילה, ניתן אולי לייחס את שמירת האמונים המאסיבית בקרב צופי הכבלים, לאפיל הנרחב של שלוש הכוכבות.

שלוש שנים אחרי תחילת הסדרה, שנון דוהרטי, היא האחות הבוגרת, פרו, החליטה שנמאס לה. היא ביקשה לעזוב. לרגע עברנו התמוטטות עצבים קלה. כולנו זוכרים איך העזיבה שלה את המיקוד המפורסם ביותר בעולם, סימנה את ההתחלה של הסוף, ואת ההידרדרות הנוראה של שכונת בברלי הילס. והפעם זה אפילו יותר קריטי: היא אחת משלוש הצלעות של כוח השלוש. איך הכוח ימשיך בלעדיה?



אלא ששנון היא כבר לא מה שהיתה פעם. היא יצרה פרו מעצבנת, מרגיזה ומעוררת אנטגוניזם (בניגוד לברנדה מושכת הקהל שלה). הפעם, באופן מפתיע, סימנה עזיבתה של שנון את התחלת השיפור.

בנקודה זו, התסריטאים ניסו למצוא פתרון ומצאו אותו בדמות קו עלילה ישן. זוכרים את סם, הווייט לייטר של אמא? זוכרים את הרומן האסור? אז מהו רומן אסור ללא פרי אהבה קטן? לפרי קראו פייג', היא הגיעה בצורה אמינה למדי, וללא ספק תפסה את מקומה. השינוי הזה יצר גם שינוי מעניין בדינמיקה. פתאום, פיבי היא כבר לא הקטנה וחסרת האחריות, דבר שהתמקם טוב עם זה שהיא בדיוק סיימה קולג'. ולגבי פייפר, שהיא במקרה נשואה כבר, למה לא להפוך אותה כבר לראש המשפחה?

אבל הדבר הכי חשוב שקרה בעונה הזו, הרביעית, זו ההמשכיות. "מכושפות" קיבלה סוף סוף עלילה. העונה התחילה עם הגעתה של פייג', שמחליפה את פרו בכוח השלוש ומונעת ממנו פירוק. קול כבר לא רשע, והאהבה שלו לפיבי מרקיעה שחקים, כמו גם הרייטינג שלו בקרב מעריצות הסדרה. אבל משהו רוגש מתחת לפני השטח. המקור שחוסל וחוזה אחת עם שאיפות גרמו לכוחותיו של המקור להתמקם בתוך גופו של קול.

עכשיו כבר יש מתח. יש אקשן. וזו אפילו הצורה הכי מרתקת של יצירת מתח. הצופים יודעים הכל די מהר: מי רע, מי לא, מי יודע ומי עוד צפוי לקבל בומבה בפרצוף. וזה מרתק. וזה גורם לך לשבת מול המסך, באקסטזה ולצעוק "מאחורייך! מאחורייך! תסתובבי כבר, מכשפה מטומטמת!". וזו טלוויזיה טובה, טלוויזיה שעושה לך לצעוק, כאילו זה משנה משהו, או שמישהו שומע.

אחלה שיפור, אחלה עונה והכי חשוב: אליסה מילנו חזרה להיות הכוסית שכולנו ידענו שהיא, כולל שינוי תסרוקת שרק עשה לה טוב.





"מכושפות", העונה הרביעית (או מה שנשאר ממנה), ימי חמישי בשעה 21:15 בערוץ 3.