כחלק מהמאמץ הלאומי ומהחיידק הבריטי שטורף בי, מרבה אני לאחרונה לצפות בגחמותיה של אן רובינסון בחוליה החלשה הבריטית. שלא כמו הגירסה המקומית עליה מנצחת פ. דבורין הרובוטית, הגירסה הבריטית - יסכימו הכל - היא תאווה לעיניים וגם לחיך.

אבל מה, בהצלפותיה הסטנדרטיות והיומיומיות של רובינסון לא נגמר הכיף. שפר עלינו מזלנו, ותקופה יפה של חגים עברה על הגוים בחודשים האחרונים. חגי הנוצרים, למדנו מהטלוויזיה האמריקנית, הם השעה לספיישלים ולתוכניות מיוחדת. זה, הידד, נכון גם לגבי "החוליה החלשה" בערוץ ביביסי-פריים המופתי. כך זכינו לשעשועונים מלאי הומור וצבע עם דראג קווינז אנגליות למשעי (רובינסון: "ברנדי, למה הצבעת לליידי מרמלייד?", - "כי המופע שלה פשוט מזעזע!"), שחקני מחזות בריטים (רובינסון: "שריל, תזכירי לנו שוב את מי שיחקת?", - "באמת אן, את צריכה לזכור, הרי אני משחקת את הכלבה מס' שתיים באנגליה אחריך") ושאר מרעין.

נחשו מה שמחתי לגלות, שגם בישראל כנראה מאוד נהנו מהרעיון המופלא של אימוץ סלבריטאים לחוליה החדשה (לא שזה דבר חדש בשעשועונים, אבל למה להיות קטנוניים). והנה, ביום שלישי ה-21/1 זכינו לפרק מיוחד של "החוליה החלשה" בערוץ 10 עם משתתפי תחרות גבר השנה של מגזין הקהילה ההומו-לסבית, הזמן הורוד. תחרות זו, סברתי, תתרום לבטח לכבודם העולה מהפרסומות של הורודים ואף תתרום לקידום מעמדו של תחרות גבר השנה וגו'.



כמו-כן, שמח וטוב לבב הייתי על ההזדמנות לאשש כמה סטיגמות סותרות ולא מבוססות בעליל: א. האם אנשים יפים הם בהכרח מאותגרים בינתית (מלי לוי)?, ב. האם הומוסקסואלים הם נעלים קוגנטיבית (אביעד קיסוס)?, ו-ג. האם "נשואים פלוס" היתה הסדרה המצחיקה ביותר מאז ומעולם?

ובכן, התשובות בהתאמה הן: כן, כנראה שלא, וברור!

כי את מה שהלך בתחרות המוחות הספיישליסטית דלהלן של "החוליה החלשה" איני יכול להגדיר אחרת ממביך. לשעשועוני מוחות, אנחנו יודעים, ישנו רף מסוים של סינון: המתחרים נבחרים בקפידה לפני התוכנית, עוברים מסכת תיחקורים, ורק אם נמצאו מתאימים וברי-דעת מספיק - מורשים להשתתף ולהתחרות. כך, על פי רוב, נמנעים מבושה ציבורית ומפשעי טלוויזיה. אלא מה - בתוכנית האמורה, מטבע הדברים, סינון לא יכול להתקיים, כי יש צורך בלפחות תשעה משתתפים, ולכן הנסיבות מקלות.

התוצאה, כאמור, מביכה עד מאוד. מאז אמיר פיי גוטמן לא נראתה הדגמה נכונה יותר למשפט האלמותי "תהי(ה) יפה ותשתק(י)". בכל תולדותיה של הטלוויזיה הישראלית (והנה עוד מארק לערוץ 10, מזל"ט) לא נראתה הפגנה כל כך משוועת של בורות ארצישראלית מבישה, בה עומדים המתמודדים, עושים פרצופי דוגמנים למצלמה ומגמגמים בזה אחר זה "לא יודע" ("מי התפרסמה בזכות המשפט 'במקרה הכינותי מראש?'", "כמה זה שלוש כפול שלושים?" ("שלוש"), וגם "אתה נמצא באמסטרדם. איפה אתה נמצא?" ("איטליה")).

בזה אחר זה נופו המתחרים מן המרקע, מצביעים ולא יודעים מי היה חלש יותר מהאחר (כולכם). "אוי אלוהים," אומר לי assafTV כששנינו מתמוגגים על ההצגה הכי טובה בעיר, ואני עונה לו בשיא הכנות "גורם לך להעריך חוכמה אצל אנשים" (ומכאן שלוחה ברכת הצלחה בתחרות לצחי, הפייבוריט של המסך המפוצל). המאמר, אגב ולכל המתחכמים, נכתב בלשון זכר, אבל מתייחס גם לתחרות השחקניות העולות של דודו טופז באשר הן.

שאו ברכה.

צילומים: איתן טל, אתר התחרות בנענע