כל כך הרבה דובר ונאמר על פרק סיום העונה החמישית, אך למען האמת, מלבד שלוש סצינות מסוימות, אין בו משהו מאוד מיוחד, לא יותר מכל פרק סוף-עונה רגיל: התכנונים, האקשן, המתח שלפני סוף העולם, הקרב האחרון והניצחון. ובכל זאת, יש בו קצת - הרבה - יותר.

שתי נקודות לציון בקשר לפרק, לפני שעוברים לעלילה עצמה:

מלבד היותו פרק סוף-עונה, "המתנה" הוא גם פרק ה-100 של "באפי", שזה אירוע גדול מאוד בשביל סידרה אמריקאית, שמוכיח וותיקות, יכולת הישרדות ובעיקר אפשרות להרוויח יותר כסף משידורים חוזרים. בד"כ נהוג לציין את אירוע המאה בפרק מיוחד.

זהו הפרק האחרון ששודר ברשת ה-WB האמריקאית, זו ששידרה את כל חמש העונות הראשונות בארה"ב. היא זו שלקחה סיכון עם הפיילוט והיוותה בית חמים למדי (אך קפדן וקשוח) ל"באפי" ול"אנג'ל" (שעדיין שם). לקראת תום החוזה של "באפי" עם ה-WB התנהל מו"מ לגבי חידושו, המפיקים רצו תקציב גדול יותר והרשת סירבה. לכן בעונת השידורים הבאה הועברה באפי לרשת שידור אחרת, שהסכימה לתקצב יותר, ו"המתנה" סיים את עידן ה-WB. רבים רואים בו את פרק הסיום של "באפי", הפרק שהיה צריך לסיים את הסידרה. ובמובנים רבים הוא אכן כך.



חוזרים להתחלה
קטע ה-Previously פותח בהצגת כל הדמויות הפועלות וממשיך אל עבר תמונה אחת מכל אחד ואחד מפרקי הסדרה עד כה, בקצב שהולך ומתגבר. הן משתלבות אחת בשניה ויוצרות קולאז' אחד גדול של אירועי העבר. כל מה שעברנו עד הלום.

ואנו עוברים לסצנת הפתיחה. סמטה חשוכה ואפלה, ערפד רודף אחרי נער צעיר, עד לנקודת אין מוצא. האויב - ערפד רגיל לחלוטין. בלי נשמה, בלי צ'יפ, בלי אהבה. כבר הרבה זמן לא ראינו אחד כזה. אנחנו מתעסקים עם אלים, טכנולוגיה, שדים, מימדים אחרים. ערפד נורמלי כבר נראה מאוד טריביאלי ופשוט, שכיח, "קטן עלינו". "אל תפגע בי", מתחנן הנער. לפתע מגיחה באפי מתוך דלת צדדית ושואלת בתמימות, "היי, מה קורה פה?", כמו מין עוברת אורח חפה מפשע. "הצילו! תקראי למשטרה!" מתחנן הנער. זו הדרך שלו להתמודד עם האירועים, זה הפתרון שלו, שהוא הפתרון הטבעי והנורמלי ביותר. ובעיני הצופים, זה נראה מגוחך. משטרה? מזמן לא שמענו את הרעיון הזה. אבל אנחנו הרי עברנו הרבה יותר ממנו. "תסתלקי מפה, ילדה!" מאיים הערפד. ילדה, כך הוא מכנה את באפי, ששוב מצטיירת תמימה וחסרת ישע לחלוטין. girl = תמימות, עדינות, רכות, אולי גם חוסר אונים. לא בדיוק המונח המדויק לתאר את באפי, לא? אפילו די מצחיק לקשר אותה עם הביטוי הזה. באפי עצמה מגבירה את האפקט הקומי, כשהיא משחקת על הדימוי השגוי והתפיסה הלא-מציאותית. וזה כנראה עובד, כי גם הנער עצמו שזקוק לעזרה, אך מבין שהישועה כנראה לא תבוא ממנה, רוצה להגן עליה וקורא לה "Get out of here!". אבל מאוחר מדי, הערפד פונה אליה, וביהירות אופיינית מציע לה להישאר ולהוות קינוח.

או או, באפי עכשיו במרכז הסכנה ומלוא תשומת הלב מופנית אליה. וזה הרגע בו היא חושפת את הקלפים. "שמעת פעם על הביטוי 'קוטלת ערפדים'?" היא משתעשעת איתו, מתגרה בו בסתמיות ובפשטות מאוד לא אופיינית לסיטואציה. והערפד המום. לא מבין מה קורה, "על מה לעזאזל את מדברת?" הוא שואל. איפה הפחד, הצרחות, הבריחה שאליהם הוא רגיל? באפי מתפלאת, וממשיכה בשלה "וואו. את זה עוד לא שמעתי. מה בקשר לביטוי 'אוה, אלוהים, הרגל שלי, הרגל שלי'?" עכשיו הסיטואציה היא כבר כמעט בדיחה, כשהיא הופכת את המאבק בערפד לשעשוע עצמי, צופה את העניינים מראש וכבר יודעת מה הולך לקרות. הם נאבקים והוא, כצפוי, משופד (לא לפני שהספיק לצעוק :"אוה, אלוהים, הרגל שלי").

באפי ניצבת רגע, וממלמלת לעצמה "כבר מזמן לא פגשתי אחד שלא הכיר אותי" וכעת היא מצטיירת כעייפה, שבעה, הלוחמת הוותיקה שכבר עברה כ"כ הרבה עד ששום דבר כבר לא מפתיע אותה ולא מחדש לה. הכל צפוי וידוע, העל-טבעי כבר מזמן הפך לטבעי. כל הערפדים שמעו עליה, כולם מכירים אותה. ערפד אחד קטן כבר מזמן לא מהווה סכנה ממשית עבורה, והעובדה שהוא לא שמע עליה היא שהופכת את העניין למיוחד בשבילה. היא כבר הקונצנזוס והוא יוצא הדופן. "כדאי שתלך הביתה", היא מפטירה כלפי הנער, במין חוסר התלהבות. מה קרה למשימה הנעלה של המאבק למען החף מפשע? הסיפוק שבהצלת החיים? זה כבר נעשה כ"כ הרבה פעמים שזה כבר כמעט איבד משמעות בשבילה. היא כבר לא פועלת מתוך חובה, לא מתוך מוטיבציה אלא מתוך הרגל. שיגרה.

"זה מה שאני עושה". היא נכנסת לשוט רחב והמצלמה תופסת את כולה, במלוא הדרה, פוסעת אל האמצע. הנה היא, הגיבורה שלנו.

"אבל... את רק ילדה..." מתפלא הנער. שוב המילה הזו, Girl. הוא לא מבין איך נערה רגילה יכולה לעשות את מה שעשתה - הניגוד בין הצפוי למציאות, בין המקובל לאקצנטרי, שמלווה את הסדרה מתחילתה. לו זה חדש, לה ולנו זה כבר ממש לא. באפי משתהה לשניה, מביטה בו ואומרת בשקט "That's what I keep saying". זהו עוד מאפיין, השאיפה התמידית שלה להיות אחת ככולם, נורמלית. היא מזכירה לנו שוב שהעניין נכפה עליה, היא לא ביקשה את זה ולא רצתה את זה. אבל היא קיבלה את זה בכל אופן, התמודדה עם זה והתרגלה. זו החובה שלה, האחריות שלה והיא עמדה בה בגבורה והעמידה אותה מעל רצונותיה האישיים, וזו נראית כמו ההקרבה האולטימטיבית. האמנם?...



הסצינה מחזירה אותנו הישר אל ההתחלה - *באפי קוטלת הערפדים*, הרעיונות המרכזיים, המאפיינים הבולטים, היסודות המקוריים - אך למעשה היא גם משמשת כמעין "סיכום ביניים". כל הקשיים, כל המלחמות, כל ההקרבות - הכל נראה כמו היסטוריה עתיקה, פרקים מתמשכים בתוך הספר ההולך ונכתב, שהפרק הסופי שלו למעשה בפתח.

ומיד אחרי זה - חזרה לעניינים. "משהו קורה מאחורה?", "ערפד". "אה". פשוט ולעניין. היה, נגמר, ממשיכים הלאה, מתקדמים קדימה.

סיכום ביניים
במהלך הפרק, כיאה לפרק סיכום עונה, חוזרים וצצים אלמנטים מאפיינים שהופיעו בפרקים שונים לאורכה: ה-Dagon's Sphere מ-"No place like home", הפטיש של אולף הטרול מ"Triangle" וחוסר היכולת של ספייק להרים אותו מ-"Blood ties", איחוד הדמים בין באפי לדון מ-
"Blood ties", כישוף אי-ההזמנה של ספייק לבית סאמרס ב-"Crush", הבאפי-בוט שהוזמנה מוורן ב-"I was made to love you" והופיעה ב-
"Intervention", "הלוואי שאימא שלי הייתה כאן", אומרת באפי, ומחזירה אותנו אל "The Body", דוק, הייצור המוזר שאת ניצוץ הרוע שבו ראתה דון ב-"Forever", ואת ניסיון ההריגה שלו ראינו ב-"Weight of the World", הנבואה "Death is your gift" שניתנה לבאפי ב-
"Intervention" וכעת נחשפה משמעותה האמיתית והמלאה, מה שעשתה גלורי לטארה ב"Tough Love" ועליית רמת הכישוף של ווילו מאז אותו הפרק, וכמובן דון שמצויה בידי גלורי מאז "Spiral". כל זה תופר את כל פרקי העונה ויוצר את הרושם שכולם למעשה הובילו אל רגע אחד סופי, כל אחד ואחד מהם קידם את העלילה ופיתח אותה עד לסיום הגדול. העונה כולה היתה מתוכננת מראש, עד הפרטים הכי קטנים והיא מהווה רצף אחיד שלם של אירועים. האירועים שהובילו אל הסוף.



"כמה אפוקליפסות היו לנו עד עכשיו?" שואלת באפי את ג'יילס. "נראה כמו מאה". עוד סיכום ביניים שבא לעצור אותנו ולגרום לנו להביט על האירועים מתוך אוריינטציה לעבר. שניהם כבר עייפים, אולי ממוצים. זה כמעט מצחיק, לעצור אפוקליפסה זה כבר טבע שני בשבילם עד שכמעט אי אפשר לספור. "תמיד עצרתי אותם, תמיד ניצחתי", אומרת באפי. תמיד - שגרה. והפעם? מה יהיה הפעם?

"הקרבתי את אנג'ל כדי להציל את העולם, אהבתי אותו כ"כ..." מזכירה לנו באפי. האם היא לא הקריבה מספיק? מה עוד רוצים ממנה? גורמים לנו לרחם עליה, על גורלה המר.

"אבל ידעתי מהו הדבר הנכון. אין לי את זה יותר. אני לא יודעת איך לחיות בעולם הזה אם אלו הבחירות, אם הכל נגזל באכזריות אני לא רואה סיבה". את אנג'ל היא הקריבה למען העולם כמעט ללא היסוס. ועכשיו, שהיא ניצבת בפני האפשרות להקריב את דון - זה כבר יותר מדי. הבחירה הזו קשה מדי ובאפי העייפה כבר לא יודעת לעשות את "מה שהיא עושה" בקלות כזו. כמו שאמרנו, היא כבר לא פעולת מתוך מחויבות או מוטיבציה אלא מתוך הרגל כמעט מכאני, בעיניים עצומות. וכעת הפתרון הפשוט ביותר הוא להרוג את דון. "מוות הוא המתנה שלי", מזכירה באפי, משמע, המוות של דון היא מתנת הקוטלת לעולם, הדרך להציל אותו. "אני מניחה שזה אומר אחרי הכל שקוטלת היא אכן רוצחת", אומרת באפי, וכל המאבקים שלה להוכיח אחרת כבר לא משמעותיים. האם זו ההקרבה האולטימטיבית? כי אם כן, היא פורשת. "אם דון מתה, אני גמרתי עם זה".

ולא רק באפי שוברת את הכלים. לקראת סוף הפרק עושה ג'יילס מעשה מפתיע ומטריד - הוא רוכן מעל בן המדמם, שבאפי השאירה גוסס על הארץ ורצה להציל את דון, והורג אותו במו ידיו. מדוע? למה להרוג את בן לאחר שגלורי נוצחה, לאחר שבאפי הותירה אותו בחיים?

בסצנה מוקדמת, אומר ג'יילס לבאפי "נשבעתי להגן על העולם הארור הזה, ולפעמים זה כולל להגיד ולעשות דברים שאחרים אינם יכולים או לא צריכים לעשות", ובמשפט הזה טמונה המשמעות של הריגת בן. ג'יילס מקדיש את כל כולו למען המטרה, השליחות. אין לו חיים אישיים, אין לו אישה או ילדים, אין לו חברים. ג'יילס תמיד היה all business עד כמה שאפשר (דוגמת ההתפרצות ה"קטנה" שלו בתחילת הפרק), מעמיד את המאבק ברשע מעל הכל. ולכן הוא מסוגל לעשות את מה שבאפי לא תעשה מתוך היותה באפי האדם, את "העבודה המלוכלכת".

לפני שהוא הורג את בן, הוא לוקח רגע להרכיב את המשקפיים שלו, ויש לכך משמעות רבה: זה מסמל שהוא הורג בלב שלם, בלי חרטות ובלי ייסורי מצפון. הוא מרכיב את המשקפיים כדי לראות בדיוק מה הוא עושה. הוא מרגיש שזה התפקיד שלו, והוא מבצע אותו כג'יילס, ולא כריפר, האלטר-אגו האלים שלו. וזה מה שעושה את הסצינה הקשה הזו למאוד מיוחדת, את המעשה ליותר מרצח אכזרי בדם קר. אנו יודעים שג'יילס עושה מה שצריך לעשות כדי לשמור על העולם, וזה הופך את המעשה לאצילי ומובן.



"היא יכלה להרוג אותי," אומר בן וג'יילס עונה: "לא, היא לא יכלה. לעולם לא. ובמוקדם או במאוחר גלורי תשוב ותופיע, ובאפי תשלם על הרחמים שלה. וכל העולם איתה. ובאפי יודעת את זה... ועדיין היא לא יכלה לקחת חיי אדם. היא גיבורה, אתה מבין. היא לא כמונו" ג'יילס מרכיב את משקפיו, ובן אומר את מילתו האחרונה: "כמונו?".

ג'יילס שם את בן ואת עצמו באותה קטגוריה, בניגוד לבאפי. למה באפי שונה משניהם? כי היא "גיבורה", כי היא לא תיקח חיים אנושיים למרות כל הסיכונים והקשיים שבדרך. עובדה - היא לא הורגת את בן למרות שגלורי עדיין בו, היא לא מוכנה לשמוע על להקריב את דון אפילו בשביל להציל את העולם. היא תבחר את הדרך הקשה יותר ולו בשביל לשמור על עקרונות וגבולות מסוימים שהיא לא מוכנה לעבור עליהם (עדיין חשוב לה להדגיש שקוטלת היא לא רוצחת). בסוף הפרק, היא עצמה תיקח את חייה במקום חיי מישהו אחר.

הסוף
באפי, בדרכה שלה, רומזת לנו על הסוף הקרב וגורמת לשיחה הזו שלה עם ג'יילס להראות כמעט נבואית. "אני לא יודעת איך לחיות בעולם הזה" - היא כבר לא חיה. "אני פורשת" - היא כבר לא הקוטלת. אבל יחי ההבדל הקטן - זה נעשה מתוך בחירה, הקרבה עצמית ולא מתוך תחושת מיאוס או מיצוי. הקוטלת מבצעת את תפקידה על הצד הטוב ביותר ובאפי מקריבה את עצמה לטובת אחותה, חבריה והעולם כולו. ברגע ההוא שם על המגדל, באפי מחברת את כל הנקודות. "את מלאה באהבה. אהבה תוביל אותך אל המתנה שלך", אמרה לה הקוטלת הראשונה. ומה המתנה שלה? מוות. אבל לא של מישהו אחר, של עצמה. באפי מסתובבת ומביטה אל השמש ש"מדממת אל השמיים" (Blood ties), ומבינה. "דוני, אני חייבת -", "זו העבודה שעלי לעשות", "תגידי לג'יילס שהבנתי את זה. ואני בסדר"

וברגע שבאפי מבינה מה עליה לעשות, המבט שבעיניה מביע שלווה, רוגע, השלמה. היא הולכת לקפוץ, לכאוב, למות - אבל היא לא מפחדת ולא נרתעת. להפך. היא אפילו מחייכת. הניצוץ חוזר לעיניים והיא מתרגשת. לא עוד באפי הקוטלת העייפה והשבעה, "ידעתי מהו הדבר הנכון, אין לי את זה יותר" היא אמרה קודם, והנה לפתע הכל ברור לה בצורה מושלמת, היא עושה את הדבר הנכון גדול ביותר - ההקרבה האולטימטיבית.



סוף הפרק מותיר אותנו עם המשפט המסכם של באפי, המורשת שהיא בוחרת להשאיר: "הדבר הקשה ביותר בעולם הזה הוא לחיות בו. היי אמיצה. תחיי. בשבילי." כי בסופו של דבר, הכל קשור לחיים ומוות. מעגל הפכפך אינסופי שמתעתע בכולנו.

האם "באפי" היא סידרה על אהבה? זוגיות? אלימות? פנטזיה? שדים? אולי. אבל הנושא העיקרי, המוטיב המלווה כל פרק ופרק הוא בעיקר המוות. הוא קיים בכל אחד ואחד מהפרקים, הוא בד"כ קובע את הטון וכולם משחקים לפי הכללים שלו. מדכא במיוחד? לא, כי דרך ההתעסקות במוות אנחנו לומדים על החיים. באפי בוחרת לסיים את חייה עם משפט כ"כ מנוגד למה שהיא הולכת לעשות, ובאותו זמן כ"כ נכון ומתאים. ממש כמו הסדרה כולה, שסובבת סביב המוות, אבל בסוף - מותירה אותנו עם משהו קטן לגבי החיים, מתנה.