הפרק האחרון בעונה השניה של "אנג'ל" נפתח במצב מדאיג ביותר. ווסלי וגאן שבויים בידי מורדים ביערות, אנג`ל ממוטט לחלוטין במערה של פרד, קורדיליה אסירה בארמון המלוכה שלה עצמה וראשו של לורן כרות. נקודת פתיחה רעה במיוחד, חייבים להודות. ואיך אומרת קורדיליה, הנסיכה שבפרק הקודם לא רצתה לעזוב: "אני כבר לא אוהבת להיות כאן. אני רוצה ללכת הביתה!". כולנו רוצים, חומד, אבל זה לא עד כדי פשוט.

והקומדיה ממשיכה, כרגיל. לורן, איזו הפתעה, לא מת אחרי הכל, ווסלי ממשיך לסבך את המצב ופרד ממלמלת ללא היכר. כי כמה שגרוע המצב, פייליאה היא עדיין ממלכת הלא צפוי והמצחיק. כך לפחות נבנו הפרקים.



אנג'ל מתעורר במערה של פרד ובודק את ההשתקפות שלו - הכל בסדר, הוא נראה כמו עצמו שוב. אבל האם הוא מרגיש כמו עצמו? "אתה תבריא עם קצת מנוחה וטיפול" אומרת לו פרד, "אני לא חושב כך" הוא עונה. אנג'ל אולי חולה, אבל לא במשהו שהוא יכול להבריא ממנו, לקחת שניים שלושה כדורים ולהתקשר לרוקח בבוקר. האיזון הופר, אנג'ל איבד את עצמו ואת הגבול שבינו לבין הערפד שבו. כעת הוא צריך להתמודד, למצוא ולהגדיר את עצמו מחדש. קודם בפנים, ואח"כ כלפי חוץ. וכשהוא נלחם במערה עם אחד היצורים הוא לא משתנה לחיה שבתוכו כמו קודם. "Can't change. Won't change". למה? "פחדתי, שאם אשתנה לא אחזור חזרה לעולם". לא, הוא עוד לא מצא את זה אבל הוא בדרך הנכונה, כפי שנראה גם בהמשך הפרק.

"לכולנו יש שדים." אומרת לו פרד, "אתה לא חיה". כשם שידעה איך להתמודד איתו בפרק שעבר, כך היא יודעת את הדבר הנכון להגיד כעת. אבל יש בזה גם קצת מעבר. אנג`ל אומר שב-LA הוא לא יכול להיחשף לאור השמש, ופרד מגיבה, "אז טוב לך כאן". כשאנג`ל רוצה לעזוב קוראת לו פרד "זה מסוכן מדי. הם יהרגו אותך. הישאר כאן איתי", וכשהוא נדקר היא מתחננת בפאניקה "בבקשה אל תמות!". היא אף מנסה לשכנע אותו להישאר איתה בצורה פחות מעודנת ופונה אל החולשות שלו, "אני יודעת שאתה לא רוצה שהם יראו אותך בצורה כזאת. אני לא פוחדת ממך כמו כולם". לבסוף היא מבינה, "עזור לחבריך. אני יודעת. אתה אדם טוב". הייתכן שפרד הקטנה מפתחת "קראש" על אנג'ל, "האיש הנאה שהציל אותה מהמפלצות"? בהחלט. וזה לא כ"כ מפתיע, בהתחשב בנסיבות. אנג'ל והחבורה נמצאים בפייליאה 3 ימים וכבר מרגישים שנמאס להם. היא נמצאת שם 5 שנים תמימות, ולפתע מגיע "הנסיך על הסוס", מציל אותה ממוות בטוח, מזכיר לה את העולם ממנו באה ונותן לה מעט תקווה. מכירים מקרים בהם המטופלים מתאהבים בפסיכולוגים? האם זה לא דומה ואף מחוויר לעומת מה שקורה כאן?



"אני לא רוצה להשאיר אותם להיהרג. אני עושה את זה יותר מדי." אומר גאן, לאחר שהוא ו-ווסלי משתחררים מהשבי. ב"Belonging" הוא איבד את חברו הטוב ביותר, ומאז חש אשמה על שעזב את חייו הקודמים ונטש את חבריו הותיקים לאנחות, וכאן אנחנו מקבלים תזכורת שיש לו עדיין נקיפות מצפון על העניין. את הבחירה שלו הוא עשה, כזכור, ב"Over the Rainbow", כשהצטרף בכל זאת לנסיעה לפייליאה, אבל זה לא אומר שהוא מרגיש שלם איתה. אז שניהם חוזרים אל המורדים.

ווסלי מרשים את המקומיים עם דיבורי אסטרטגיה ומיד הם מכריזים
"You shall lead us!". ושוב ווסלי ממונה למנהיג. אך בניגוד
ל-"Belonging" ול-"Over the Rainbow" בהם היסס, פחד, גמגם - ווסלי כנראה לומד מטעויות. תראו אותו עכשיו: רציני, שקול, קר, ענייני, החלטי. מלא בדיבורי קרב, מלחמה, אסטרטגיות. אך האם הוא לא עבר את גבול הטעם הטוב? האם הפעם הזו הספיקה בשביל "להעלות לו ראש"? בהחלט כן. גאווה, שחצנות, רגשות מודחקים - מה שזה לא יהיה, זה עדיין גורם לווסלי שלנו להשתנות לאדם אחר לגמרי בצורה מאוד קיצונית ומדאיגה. קודם כל, הוא מתעמת עם גאן. "אני לא הייתי מפצל את הצוות שלי אם הייתי מוביל את ההתקפה," מעיר גאן, ו-ווסלי פוסק בקול תקיף "אני מנהיג את המתקפה הזו", ומתעלם. שנית, גאן אומר לו בפירוש "אני אגיד את זה רק פעם אחת. האנשים שאתה שולח לבצע את ההסחה ימותו". ווסלי מסכים בקור רוח, "נכון, הם ימותו. אם תנסה לא לגרום לאיש למות, בסופו של דבר ימותו כולם". משמעות הדבר שהוא שולח אנשים אל מותם בצורה חד משמעית, במודעות מלאה. מאוחר יותר, כשיגיע הזמן ליצור את הסחת הדעת, יביט ברטוק בעיניו של ווסלי, שיביט בו חזרה וישפיל מבט. הוא יודע שהוא הולך למות, ווסלי יודע שהוא הולך למות, בגללו. חיי אדם. ושום רגש, שום חרטה, שום מילה. האם באמת לא היתה ברירה אחרת ו-ווסלי רק מילא את תפקידו כמנהיג שרואה את התמונה הכללית? האם "במלחמה כמו במלחמה", "המטרה מקדשת את האמצעים" ואין לנו זכות לשפוט אותו? אולי, יכול להיות.

הדבר האחרון והמזעזע מכולם הוא, שווסלי מוכן לחרוץ את גורלו של אנג'ל עצמו מבלי להניד עפעף. הוא מבקש מאנג`ל לקרוא תיגר על הגרוסלאג ולהרוג אותו, אנג'ל מציין שקרוב לוודאי שהפן החייתי שבו יצוץ שוב, ומזהיר בפירוש: "ווס. אני עושה את זה - אתה יודע שאני לא אוכל לחזור מזה". ווסלי מעודד אותו, מחזק אותו: "כן, אתה תוכל. אני מכיר אותך. אנחנו מכירים אותך. אנחנו יודעים שאתה אדם עם שד בתוכו - ולא ההפך. *אנחנו* יודעים שיש לך את הכוח לעשות את מה שצריך לעשות, ואתה תחזור אלינו" - מילים יפות, חבל רק שהוא לא מתכוון אליהן. כשגאן שואל אותו "אתה באמת חושב שהוא יחזור?", מפטיר ווסלי, "אני צריך שהוא יחשוב כך". ווסלי החלקלק משקר, אומר לאנג'ל בדיוק מה שהוא רוצה וצריך לשמוע בשביל שיבצע את פקודותיו, למרות שהוא עצמו כלל לא מאמין לקשקוש היפה הזה. ובדיוק כמו עם קבוצת ההסחה, לא מדובר בסיכון חיים בלבד, אלא בגזר דין מוות בטוח. הוא מוכן להקריב את *אנג'ל*, חברו הטוב, למען המטרה המקודשת שלו, מבלי לחשוב פעמיים כלל וכלל. אכן, דרך ארוכה מאוד עבר ווסלי מאז שגמגם בפעם האחרונה, אבל זה מה שנקרא ללכת רחוק מדי. עד כאן, ווסלי, עד כאן.



"כשפיטרתי אתכם, זה היה בגלל שאני... אפלה יצאה ממני. לא רציתי שתתקרבו אליה." אנג'ל מסביר את הסיבה האמיתית למעשיו ב-Reunion. אז, בעיצומו של כל סיפור דרלה, דרוסילה וטבח עורכי הדין, זה נראה כאילו אנג'ל מפטר את החבורה מתוך מקום חשוך ואפל. כי הוא לא רוצה אותם לידו, כי הם מפריעים לו, כי הוא כבר שקוע כ"כ עמוק שלא אכפת לו מהם, כי הוא רע. זה מה שחשבנו אז, ועכשיו, חודשים אחרי, הוא טורח סוף-סוף להבהיר את עצמו. המניע האמיתי למעשיו היה הרצון להגן על החברים שלו, לא לפגוע בהם. להרחיק אותם מהאפילה שהוא שקוע בה ולא לדחוק אותם החוצה מתוך רוע ואדישות. נחמד לדעת.

אבל האפילה שיוצאת ממנו כאן היא גרועה הרבה יותר, ואותה הוא אמור להוציא בכוונה. הוא מאתגר את הגרוסלאג ונלחם בו, תוך כדי שהוא נלחם גם ויותר מכל בעצמו, כדי לא לתת לאופי החייתי שלו לפרוץ החוצה, וכל הסצינה הזו נראית באופן די מעניין כמו המחשה מאוד ויזואלית של דברי הסוואמי המזויף אי שם ב"Guise will be Guise". במהלך הקרב, אנג'ל אכן מאבד את השליטה והופך לחיה שבתוכו, שמתנפלת על גרו, אך שניה לפני הסוף המר, הוא חוזר לעצמו ומצהיר "אנחנו לא נעשה את זה. אנחנו נמצא דרך אחרת. אני לא חיה". ומה זה אם לא הפגנת שליטה עצמית, הכנעת השד שבפנים? בניגוד לכל התחזיות הפסימיות, אנג'ל מצליח להתעלות מעל המשבר ומוצא את עצמו מחדש בתוך כל החייתיות. יש תקווה.



קורדיליה, שמאוהבת מעל הראש בגרו, לא רוצה לעזוב אבל יודעת שהיא לא יכולה להישאר. כשם שהחזיונות הם חלק בלתי נפרד ממנה, והיא אף מודה שהיא אוהבת אותם, "יש לה עבודה לעשות ב-LA", והיא מותירה את נסיך החלומות עם השלטון בפייליאה, ועם עבודת הבנייה-מחדש של החברה, לאחר שחרור מעבדות. "מה זה אומר?", הוא שואל אותה והיא, "משום מה", פונה אל גאן שיסביר, וזה פוצח במין נאום חברתי ביקורתי ואף מעט פטריוטי על גזענות ושוויון: "זה אומר, שלהגיד שאנשים הם חופשיים, לא הופך אותם לחופשיים. יש לך גזעים ששונאים אלה את אלה, יש לך אנשים שמקבלים עבודה שהם לא רוצים, אחרים מאבדים את המעט שהיה להם. אתה יכול לצפות לבלבול חברתי, שפל כלכלי, וקרוב לוודאי גם כמה מהומות. בהצלחה".

ולורן, שאחרי הכל פתר את כל הסוגיות שלו ומחק את ענייניו הלא פתורים עם עולם-הבית שלו, אין לו יותר מה לחפש שם. אין אפילו משהו קטן ביותר שמשאיר אותו בפייליאה. וזה מה שהוא היה צריך לגלות.

אז בתום ההרפתקה ביקום האחר, הכל מסתדר על מקומו בשלום, וכולם (כולל פרד) חוזרים הביתה שמחים וטובי לב... רק כדי לגלות את ווילו רוזנברג, באחד הרגעים המדהימים והחזקים ביותר בתולדות שתי הסדרות, מצפה להם בשקט במלון. לא אומרת אף לא מילה אחת, אך עם מבט בעיניים שאומר הכל.

"מה קרה?" שואלת קורדי, אבל אנג'ל כבר יודע - "זו באפי".

סוף טוב, הכל טוב?



לסיכום פרקי פייליאה, מדובר בסוף-עונה מעט אחר, לא-שגרתי ושונה. פרקי פייליאה מתאפיינים בעיקר באלמנט הבלתי-צפוי ואלמנט ההומור, שבונים ביחד כמעט את כל הסיפורים. ולמרות שהפרקים האלו נראים כ"כ אחרת מהסדרה כפי שאנחנו רגילים אליה בד"כ, שני האלמנטים הללו בהחלט קיימים ברוב הפרקים עד היום.

חלק חשוב אחר הוא המחוות הרבות וההתייחסויות השונות לסיפורים ואגדות, שעל בסיסן נבנו כאן העלילות, כגון "הקוסם מארץ עוץ" (שנתן לפרק "מעבר לקשת בענן" את שמו), "עליסה בארץ הפלאות" (שעל שמו הפרק "דרך המראה"), "היפה והחיה", "הנסיכה הקסומה", "רובין הוד", "ד"ר ג'קיל ומר הייד" ויש הטוענים אפילו "מלחמת הכוכבים" ו"מורטל קומבט". כי פייליאה היא אגדה אחת גדולה, שם יש נסיכות וארמונות, פשוטי עם וגיבורים, וגם דברים קסומים, וכדי לשכנע אותנו באמיתות הדבר השתמשו באלמנטים מוכרים וידועים. פייליאה היא פנטסיה במלוא מובן המילה, בריחה מחיי היום-יום, האפרוריות והשגרה, ובמקרה של "אנג'ל" - מכל האינטנסיביות והדרמה של שאר פרקי העונה שקדמו לה. אין טעם להתאמץ ולמצוא יותר מדי הגיון, כי הרבה אין כאן (לדוגמא, עולם בלי חשמל, אך יש בו פיתוח טכנולוגי מרשים שיכול לפוצץ קולרים בכל רחבי הארץ...), אבל זו גם לא המטרה.

למרות שפרקי פייליאה הם חלק מ"אנג'ל", הם לגמרי לא מאפיינים אותה ואת הקו הכללי שלה. הם חלק חשוב ובלתי נפרד כמובן, אך הם יוצאים מהמסגרת ו"שוברים" את כל הכללים אליהם היינו רגילים לצפות מהסדרה עצמה, עליהם סמכנו ואותם אהבנו. לכן, צופים קבועים רבים מצאו עצמם מאוד לא מחוברים עם מה שקרה שם, משועממים ומאוכזבים. וזה מובן לחלוטין, כי "פייליאה" היא לא "אנג'ל" למהדרין, "זה לא מה שחתמנו עליו", אלא תוספת צבעונית. אהבתם? יופי. לא אהבתם? סביר בהחלט, אף אחד לא יתווכח אתכם. בכל אופן, זהו, נגמר. חזרה לשיגרה.

הפרק "There's no place like plrtz glrb" לא רק מסכם את עלילת פייליאה, אלא את כל העונה השנייה של "אנג'ל". ולמרות שהפרק אולי לא נראה כמו פרק סוף עונה טיפוסי, הוא בהחלט מתפקד כך. הוא מעלה שוב עניינים מרכזיים שקרו בעונה (פיטורי החבורה, השינוי במעמדו של ווסלי, הצטרפותו של לורן), נוגע ומסכם מוטיבים עלילתיים שעלו במהלכה (האיזון הפנימי של אנג'ל, שינויי התפיסה של קורדי), מסיים במעין קליף-האנגר מותח (באפי, המלכה האם, הלכה לעולמה והסדרה עצמה נפרדה מהרשת המשדרת ומהקשר עם "אנג'ל". כיצד ישפיע הדבר על אנג'ל - הדמות והסידרה?), ומשאיר קצוות פתוחים ורמזים מטרימים לקראת העונה הבאה (המוות של באפי, הקראש של פרד, החזיונות של קורדי, רגשות האשמה של גאן, המנהיגות של ווסלי - כולם נושאים שיטופלו בעונה השלישית). בקרוב אצלנו?