שתי סדרות, על שתיהן חתומים לפרקים אותם היוצרים, יצרו את מסחטת הדרמה-דמעות-אלוהים-אדירים של 2002: "אי.אר" ו"משמרת שלישית". האחת פסיבית, מזמינה את הדרמה, החולים והצופים לבקר אצלה בחדר האינטימי, והשנייה - יוצאת החוצה, לשטח, רודפת, פוגעת, מפוצצת וחוזרת לבסיסה, בדרך כלל בשלום. "משמרת שלישית" היא למעשה הרחבה של "אי.אר", לכל מי שרצה לראות מרדפים, פיגועים, וחיילי צה"ל שבים לבסיסם ללא נפגעים. שתיהן מדי פעם צדקניות, שתיהן לא בהכרח קשורות למציאות האפורה של הרופאים-פרמדיקים-שוטרים-כבאים, ושתיהן דרמות סוחפות, כשעוד היה ניתן להגיד דרמה סוחפת מבלי להישמע מטומטם.

מה שהציל השנה את "אי.אר" היה מארק גרין, או ליתר דיוק פריחתו של זה לעולם שכולו סטטוסקופ אחד גדול. במוות שנגרר לאורך יותר מדי זמן, נכנס הצופה לתוככי נפשו הלא וירטואלית רק בשביל לאבד אותו בסוף ידוע מראש. פרק החופשה היה אחד הפרקים המופתיים של הסדרה, דווקא בגלל שהוא היה כל כך מנותק וכל כך שקט. השקט שלפני ה"אין לנו מה לעשות יותר, לעזאזל עם זה". חזרתה של ד"ר לואיס, למרות הציפיות, לא הביאה למפץ הגדול, והיתה כל כך משעממת עד שחבל היה בכלל להטריח. אחר כך אמרו לה לרזות, שיפצו לה מחדש את הדמות (סקסית, אמרתם?), ובמקביל סידרו לה את הפריזורה ואמרו לה ננסה מחדש. נחמד, אבל כבר לא כמו פעם.



"אי.אר" עדיין לא גמרה את הסוס, שכן תמיד אפשר להמציא אותו מחדש. אבל עייפות החומר, כמו גם עייפות השחקנים, עשויות להפוך את סדרת הדרמה לאופרת סבון, עם פלירטים סתמיים, אקטים לסביים ללא קונטקסט ובעיקר - התעלמות מוחלטת מההיסטוריה שלהם. זה אולי טוב לאנ.בי.סי, אבל הדגל האדום - "אופס, אין לנו כבר מה לחדש" - לא שווה את הרס המסורת. צריך לדעת מתי להיוולד, כנראה גם למי, אבל צריך גם לדעת איך לסיים, "ואי.אר", עוד עונה או שתיים, יש יגידו כבר עכשיו, יכולה, כל כך יכולה, לסגור את האור ולפנות את המסדרון. היא, את שלה, עשתה כבר ממזמן.

פרק הקרוס-אובר עם "משמרת שלישית" הפגיש את הניגודים בין שתי הסדרות, רק שהאחות הוותיקה היתה הרבה יותר חיוורת. "משמרת שלישית", למרות ההנחתה להתחיל להתמקד בדמויות בצורה קיצונית ומייגעת משהו, בולטת בצעירות שבה, בפרץ החיים ובאדרנלין המבעבע. בוסקו, הרי, לעולם לא רץ שם לבד - הוא סוחב איתו קיטבג שלם שמכיל לפחות עוד כמה עשרות אלפי צופים עם לב דופק וחרדת נטישה גוברת.



"משמרת שלישית" שינתה קונספט ואיבדה את בובי, שלקח איתו בהזדמנות 20 שנה לכמה צופים. כמקובל, הכניסו בשלב מסוים את הבלונדינית, נתנו לה במה, לקחו לה במה, ורק עכשיו החלו לייצב אותה. כמו אי.אר, ואולי אפילו יותר, חוט שני עובר בכל הפרקים, בין אם בעלילה ובין אם בחיי הדמויות. האירועים הפכו לקיצוניים יותר, גם בהשפעת אירועי ה-"ניין אילבן", אבל עדיין לא הפכו למוקצים מחמת מיצינו. כמו "אי.אר" בעונות הראשונות, הצופים עדיין מצטרפים לכל משמרת כחלק מהותי מהיחידה. אילו רק היו יכולים לקבל תלושי שכר.

ערוץ 3 - אם יאבד את "וורנר ברדרס" - יספוג מכה אנושה. סדרות דגל, כמו "אי.אר" ו"משמרת שלישית", אי אפשר להוריד. לשבור לצופים את הקריז באמצע המנה לא יועיל לאף אחד, למרות שהשיקולים הם כלכליים נטו - כמה ישלמו או לא ישלמו. בינתיים, שתי הסדרות הביאו את הצופה לסוג של קתרזיס שבועי, מעין יציאה למארב של 42 דקות בסיירת צנחנים, אחרי העבודה ולפני המיטה. ולמרות הדמעות, העצב והחמלה שהן מעוררות על בסיס שבועי במדינה שטובעת כבר מזמן בוורטיגו של רגשות, הן הדרמות הכי טובות שיש היום, לצד "הסופרנוס". טלוויזיה כמו שטלוויזיה צריכה להיות.