/ trilliane / 16/10/2009
*** דיסקליימר: ביקורת זו נכתבה לאחר צפייה בשתי העונות הראשונות (ושליש מהשלישית). פרט לכך היא די ארוכה, קחו ת'זמן. ***
אוקיי, אבחנה מבדלת! מה ידוע לנו?
גרגורי האוס הוא בלש מצוין: חריף מוח, חד אבחנה, רגיש לדקויות, קורא שפת גוף, שולף תובנות, בעל יכולות היסק וקישור גבוהות, סקרנות שאינה יודעת גבולות ואובססיה למצוא תשובה לכל דבר. במקום להצטרף למשטרה או לפתוח משרד חקירות, הוא למד רפואה, וכיום הוא מנהל בביה"ח צוות מצומצם אך ממומן היטב שכל מטרתו לפענח מקרים מיוחדים שרופאים אחרים נכשלו בהם, בשאיפה שהפציינטים יזכו לחיות לפחות עד כותרות הסיום.
"בית חולים" הוא סט פופולרי לסדרות במגוון סוגות שונות ? דרמה, קומדיה, אופרת סבון ועוד, וב"האוס" מדובר בסדרה בלשית לכל דבר ועניין, רק עם בלשים בחלוקים לבנים (פרט להאוס, לבן לא מחמיא לו לעיניים). הם בודקים כל פרט בהיסטוריה של החולה, מתשאלים אותו ואת מקורביו, מחפשים ראיות בביתו, בעבודתו וכו', מביאים את הממצאים בחזרה למשרד וכותבים אותם על לוח לבן. המטרה מקדשת את האמצעים והמחיר לא חשוב, בין אם זה מחיר כספי, פיזי, נפשי או מוסרי.
"האוס" נטול עכבות נורמטיביות, מותח את הגבול שוב ושוב בדרך לפתרון, אבל זה בדיוק מה שעושה את הדמות ואת הסדרה. מלבד היותו בלש מבריק, הוא גם יהיר, שנון, עוקצני, מכור למשככי כאבים, בן זונה מניפולטיבי ומניאק לא קטן; לכאורה לא אדם שיהיו לו עבודה או חברים, אבל נו, הוא באמת עד כדי כך טוב... קל לשנוא אותו אבל קשה לא לאהוב, בפרט כדמות טלוויזיונית (ויו לורי נפלא כתמיד, אפילו במבטא אמריקני וזיפים). השקפת עולמו מעוררת אי נוחות ובו בזמן מרעננת, מעניינת ומטלטלת. לא פעם מטריד לגלות עד כמה מוצדק חוסר האמון שלו בבני אדם ועד כמה אנשים ימשיכו לדבוק בשקר גם כשחייהם מוטלים על הכף.
לא מצאתי את הסדרה פחות ריאליסטית מ"סקרבס", למשל (ועל אף שהאחרונה קומדיה, היא מעולם לא התיימרה להיות פנטסטית מחוץ לדמיון הפרוע של JD). אם כבר פנטזיה, חוסר הריאליסטיות הפריע לי יותר ברמת הליהוק: מתי לאחרונה ביקרתם בבי"ח שבו מרבית הרופאים נראו כאילו יצאו היישר מירחון אופנה? (וגם לשאר לא חסר). כן כן, אני יודעת שזו טלוויזיה ומלהקים שחקנים ש"עובדים מסך", אבל נשים שנראות עד-כדי-כך-טוב לא מקדישות כעשור מחייהן ללימודי רפואה, וגם אם יש כמה אנומליות כאלה (מודה, אפילו אני מכירה מישהי יפה מאוד שלמדה רפואה) מדובר פה במקבץ בלתי סביר בעליל. אמנם גם "סקרבס" היא בעיקר סדרה של פרצופים יפים, אבל בדרמה תמיד קשה לי יותר לסספנד; לפחות ב"שיקאגו הופ" הם נראו קצת פחות מיופייפים.
מצעד היופי לא מסתיים רק בצוות הרפואי - מרבית המאושפזים שומרים על חזות נאה עד מרשימה פלוס, ולכן מפתיע שבפרק שבו אושפזה דוגמנית היה עניין סביב המראה שלה. הלו, מה עם כל המטופלות המצודדות מהפרקים הקודמים? טוב, למען האמת, מחלות קשות אינן מטיבות עם עור הפנים של אף אחת (או אחד) ומחלקת האיפור ללא ספק עובדת שעות נוספות. למרות זאת עדיין לא קשה לזהות את מצעד השחקנים המוכרים שהגיעו להתאשפז. מאחר שבניגוד לסדרות בלשיות אחרות, כאן אין לצופה הממוצע (נטול השכלה רפואית) סיכוי לנסות את כוחו בפענוח התעלומה הפרקית, אפשר לאמץ את המוח בסוגיה "שיו, הוא נורא מוכר, איפה הוא עוד שיחק?". למעט "חברים" או סדרות על עולם הבידור, לא זכורה לי סדרה עם כזו כמות של מתארחים מוכרים, ולא מדובר בשחקנים שמתארחים בסדרות רבות, אלא מוכרים באמת, תפקידים ראשיים בסדרות ו/או בסרטים.
המקטרגים הזכירו נוסחתיות, ואכן, למרבית התעלומות מבנה בסיסי קבוע והן נפתרות עד סוף הפרק, אך בכך היא אינה שונה מהותית מהרבה סדרות בלשיות אחרות בפרט, או סדרות אחרות בכלל. "מקגייוור" לא הייתה פחות נוסחתית, וזה לא פגם בחווית הצפייה. למעשה אפילו בסדרת מופת כמו "באפי" הייתה נוסחתיות מסוימת (כפי שהיטב זנדר לתמצת: "אם רוע כלשהו משתולל בחוץ, נחקור, באפי תקטול, נחגוג"). המבחן הוא תמיד ב"איך" ולא ב"מה", ו"האוס" ללא ספק עשויה היטב: כתיבה איכותית, שנונה, מענגת ומבדרת.
פרט לכך, ככל שמתקדמים הפרקים, נעשים ניסיונות מעניינים לשבור את הנוסחה ולהפתיע את הצופים. כמו כן מתפתחות עלילות משנה המתמקדות בחייהם הפרטיים של הדמויות ונוספים קווי עלילה מתמשכים. על אף שלרוב אני בעד פיתוח דמויות, דווקא כאן זה מיותר בעיניי, רוב הזמן. חיי האהבה של האוס, למשל, לא עניינו אותי, ובכל סצינה שהתמקדה בהם (או בהיעדרם) מצאתי את עצמי משתוקקת לחזור לתעלומה הפרקית. אבל הדבר ששנוא עלינו (עליי ועל שותפי לצפייה) במיוחד הוא ה"מונטאז'" שנוטה לסיים פרקים רבים (שיר קיטשי מתנגן בזמן שהדמויות עוסקות כל אחת בעניינים שנדונו בפרק). כולי תקווה שבשלב כלשהו נמאס להם ממנו והוא יעלם כלעומת שבא (ובאותה הזדמנות, אם אפשר להעלים את תצלומי האוויר המיותרים של ביה"ח... תודה).
בשורה התחתונה: להאוס קל להתמכר (פאן אינטנדד). פרק בסדרה מעביר לנו בכיף 40 ומשהו דקות ומשאיר טעם לעוד.
המלצת צפייה: אל תוותרו על תרגום. אמנם גם בעברית המונחים הרפואיים הם "סינית" (לפחות עבורי), אבל קל הרבה יותר לעקוב אחריהם. מאחר שהפיילוט מייצג והסדרה שומרת על רמה אחידה (לפחות בינתיים, וזה ייאמר לזכותה), מספיק לצפות בפרק הראשון (או לכל היותר בשניים שלושה הראשונים) כדי להתרשם. מי שיאהב ייכבש מיד, מי שלא - לא נורא, יש מספיק סדרות טובות. זו לא סדרת חובה או סדרה ששינתה את חיי; אבל ללא ספק מומלצת ביותר.
