החלק השלישי בסאגת פייליאה פותח בהפתעה שנחתה עלינו בסוף השני. "Hi guys!" אומרת קורדיליה נסיכת פייליאה. "Cordelia? No way!". כן. בהחלט. התעללו בה, היכו אותה, דקרו אותה עם מקלות חמים ועכשיו היא השליטה. התפתחות מאוד מעניינת ומאוד מעודדת, אבל זה עוד לא הסוף. כי בפייליאה כמו בפייליאה, שום דבר לא נראה כפי שהוא נשמע, ולהיפך. היא אמנם נסיכה, אבל ברור לנו שיש סמכות אחרת חזקה יותר מאחוריה. ואז, כשנראה כבר שהעניינים מסתדרים בכיוון החיובי, מנחיתים עלינו עוד הפתעה - הנבואה קובעת שהנסיכה אמורה לבצע "קאמשאק" עם ה"גרוסלאג", ואף עלולה לא לשרוד. המילים מאיימות, המשמעות עוד יותר: קורדי אמורה לשכב עם "חלאת הארץ". רמות המתח עולות, העתיד נראה פתאום מאוד לא מבטיח. אבל היי, אנחנו בפייליאה. הלא צפוי הוא שם המשחק, והגרוסלאג מתגלה כגבר החלומות של קורדי: גבוה, יפה תואר, עיניים כחולות בוהקות, גוף חסון ושרירי, טוב לב, אדיב, מתחשב, אומר את הדברים הנכונים... מסוג הגברים שלא ציפתה לפגוש אפילו בל.א. והכל שוב נראה יותר מדי טוב בכדי להיות נכון. וזה העניין בפייליאה: הכל נראה אחרת, שונה מהעולם המוכר והידוע. כאן היא נסיכה קסומה, ומי היא בל.א? עוד שחקנית וואנאבי. כאן מחכה לה נסיך החלומות. מי מחכה לה בבית? מקסימום דניס. פייליאה בשביל קורדי היא ממש כמו אגדה מופלאה אבל אגדות תמיד מגיעות לסיומן. וקורדי יודעת שזה אכן כך. "I`m not your princess. The truth is, I`m not anybody`s princess". למרות כל ההשפלות שעברה בל.א, למרות ששם היא לא נסיכה ואפילו לא קרובה לזה, היא יודעת ששם הוא מקומה האמיתי. "It`s a beautiful dream. Really it is. But - it`s not real".



"Nice to be seen as a hero without all the pesky moral ambiguities you get back home, isn`t it?" שואל לורן את אנג`ל בפרק. ואנג`ל, מצידו, בינתיים רק נהנה. מההערצה, מהכבוד ומהגאווה שחולקים לו אנשי פייליאה לאחר שלאנדוק מזהה אותו כ"גיבור". הוא במרכז תשומת הלב, מספר סיפורי גבורה על הרופא שמתפרק לחלקים, ועל כריתת היד של עורך הדין הרשע. אחרי הכל, מי כאן יודע את העבר שלו? מי כאן מבין מי הוא באמת? בפייליאה הוא גיבור, חד וחלק. כי בפילייאה אין בין לבין, יש או טוב או רע. או שחור או לבן. זוכרים? בל.א. אנג`ל מתקיים על הגבול שבין טוב ורע, שבין חיים למוות. הוא פינטז על חיים בעולם אבסולוטי שכזה, בלי דילמות מוסריות, בלי תחום אפור ועכשיו הוא נמצא בו, ומתמוגג. פלוס, הוא לא נשרף בשמש ויש לו השתקפות, ובטח גם הקללה לא משפיעה כאן. הוא כאחד האדם לחלוטין, וזה גם המלכוד. "They see you a certain way. You start to see yourself that way. You become that image" אומר לו לורן. אנג`ל עוד עלול לאבד את עצמו ולהתמכר לתדמית שלו שכעת הוא יכול לראות אותה, פיזית ונפשית. הוא רואה את הבבואה שלו כפי שלא ראה מעולם, ותהליך ההתבוננות פנימה בשביל מי שלא מוכן לזה עלול להיות קטלני. כפי שאף מתברר בהמשך.



"החוקים המטה-פיסיים לא חלים כאן" קובע ווסלי. לכן אנג`ל יכול ללכת חשוף לאור השמש(ות), לכן יש לו השתקפות במראה. וזו בדיוק הסיבה שגם הצד החייתי שבו "הולך עד הסוף". "And now, for whatever reason he`s accessed his demon, but he can`t find the balance he normally would in our world. His demon-self has totally overcome his human side". כשם שהצד האנושי מוקצן, כך גם הערפד. כשם שאנג`ל התמכר לתדמית האנושית שלו, כך מתמסרת החיה שבו לחוסר האנושיות. והנה הצד הלא כל כך נעים בלחיות בעולם אבסולוטי שכזה.

איך בכל זאת הוא יוצא מזה? ויניפרד, או פרד, יודעת מה לעשות. היא מושכת את תשומת לבו באמצעות דם, מפתה אותו חזרה אל המערה שלה וגורמת לו בדרך להביט בהשתקפות שלו, בבבואה של עצמו. וזה מביא את השינוי. "המפלצת, הם ראו מה אני באמת, אני לא יכול לחזור. לא עכשיו. לא אי פעם". נחזור שניה אחורה לסיכום של "Guise will be guise":



"אצל אנג`ל יש הפרדה ברורה בין הערפד שבו לאדם(?) שהוא. הסוואמי אומר לו שהוא נלחם בעצמו, שהוא מתאפק, שהוא לא נותן לעצמו להשתחרר. ואנג`ל מאשר את זה: "I can`t let it control me". הוא נמצא במאבק פנימי מתמיד. אחרי כל השנים האלו הוא עוד לא מצא את הדרך האמיתית להתמודד עם עצמו. הוא עוד לא קיבל את עצמו כפי שהוא. הוא לא תופס את הערפד שבו כחלק ממנו אלא כיצור,"It", שעלול להשתלט עליו."

וזה בדיוק מה שקורה כאן, בצורה מוקצנת ביותר. הערפד, בצורתו הטהורה ביותר, משתלט לחלוטין על אנג`ל ושולט בו. פרד הבחינה בזה, וידעה בדיוק מה לעשות וכשאנג`ל מביט בעצמו הוא כל כך נחרד, כי הוא עכשיו ה"חיה". לא רק שהוא נאלץ בצורה פתאומית לקבל את העובדה שהיא חלק ממנו, הוא רואה את זה במו עיניו. והוא נדהם, מתבייש, חושש, נקרע - ומתמוטט. הגבול הופר והאיזון נשבר. וזו הסכנה בהתבוננות הפנימית של אנג`ל בעולם כל כך קיצוני. זו הסכנה בהתמכרותו לתדמית חיצונית חלקית. הרבה יותר קל להכחיש חלק בך כשאתה לא מתבונן בעצמך, חיצונית ופנימית,Through the looking glass...

פרד המסכנה. נמצאת בפייליאה זמן כה רב, עד שהיא כבר לא יודעת אם היא חיה, מתה, חולמת או חסרת הכרה. היא מברברת ללא הגיון, סימן פסיכולוגי לעינויים הנפשיים שוודאי עברה. החיים שלה בלוס אנג`לס נדחקו למעין זיכרון דהוי, בגדר חלום רחוק. ולכן מה רבה הפתעתה כשלעזרתה מגיע אדם כמוה, אביר על סוס, ומציל אותה ממוות. "Handsom man, saved me from the monsters". ובסופו של דבר, היא מצילה אותו כשם שהציל אותה.

חזרתו של לורן הביתה, "הבן האובד", מלווה בהמון אפקטים קומיים. "לדבר עם המשפחה שלי? בכוונה??". גם קבלת הפנים שנערכת לו משעשעת במיוחד, לא מנקודת מבטו אמנם. "ביישת את השבט ובגדת בבני מינך" אומרת לו "אמו". מילים די קשות שמלוות בקללות מרובות, אלמלא היו עטופות בשכבות של הומור וקלילות כגון ריקודי נמפאר וכדומה היינו וודאי מתייחסים יותר ברצינות. "It`s the Homecoming i`ve always dreamed of" מפטיר לורן בציניות. האם יש לו סיכוי ליישר את ההדורים ולתקן את המצב? לא סביר, אחרת היה מוקצה לעניין גם פן דרמטי. בינתיים הכל אוורירי, לא משהו עמוק במיוחד.



וולפרם והארט - גם כאן הם מופיעים, בצורה כזו או אחרת. ווסלי מגלה ששלושת ספרי הנבואה הפייליאנים מרכיבים אנסמבל אחד עם סמלים שמנבאים על הקשר של חברת עוה"ד מל.א. ואם ב-"Reprise" גילינו ש"וולפרם והארט" הם מניפיסטיישן של רוע לכשעצמו, לא מפליא במיוחד לגלות שהם קשורים גם לכאן. המסקנה: "לא ניתן לבטוח בכוהנים", "יש כוחות שונים שפועלים כאן". ואת זה, למען האמת, יכלנו לדעת גם ללא אזכור וולפרם והארט. שדים סמכותיים בגלימה בעל קול מפחיד - לא הסימן הכי טוב...

הפרק כולו עשוי בצורה נפלאה, הטוב ביותר מבין הסאגה. הכתיבה מצויינת, מדגישה המון איכויות קומיות נהדרות. המשחק מעולה ועובד בכל הרמות, מדוייק אלגנטי ואחיד. בשיא הרצינות - קחו את הפרק, חלקו אותו לחצי וקיבלתם שני פרקים שלא היו מביישים אף סיטקום אמריקאי מצליח.

סוף הפרק והחוליה המקשרת לפרק הבא: המנזר מחליט להוכיח לפרינסס קורדי מי קובע כאן את הכללים, ושולח לה מסר: ראשו הקטוע של לורן על מגש. סוף חלק ג'.



סביר להניח שכולם כבר יודעים, אבל נמפאר, אחיו של לורן שרוקד את "ריקוד האושר" ו"ריקוד הגאווה" הוא לא אחר מאשר היוצר והמפיק בפועל של "באפי" ו"אנג`ל" - המלך ג`וס ווידון בכבודו ובעצמו, תחת שכבות רבות של מייק-אפ וקרניים. מה שמוכיח כמה דברים:
א. אתה לעולם לא יותר מדי גדול בשביל להופיע בתפקיד קטן, גם אם יש לך שתי סדרות פריים-טיים מצליחות.
ב. הטענות שג`וס לא משקיע מספיק ב"אנג`ל" אינן נכונות בעליל - הנה, עובדה. והוא אפילו נהנה.
ג. ליצור, לכתוב, להפיק, לביים יודע הגאון טוב מאוד. לרקוד? אהמ...