המסך המפוצל

עוד עונת ג`ואי

לאחר שמונה עונות, "חברים" עדיין רעננה, קולחת ומהנה. ואנחנו הצופים, כמו חברים אמיתיים, נהנים לסנוט בה, להתלונן, אבל לא מפספסים אף פרק

מאת: assafTV

פורסם: 12-09-2002
17 תגובות
1994. ספטמבר. עונת הטלוויזיה החדשה בארה"ב. יום חמישי בערב. רשת NBC. ביום החזק ביותר של הרשת המצליחה ביותר עולה סדרה קומית חדשה: "חברים". על כס הבמאי יושב ג'יימס בורוז. מדובר באיש שהביא לנו את "חופשי על הבאר", "פרייז'ר" ועוד ועוד. מדובר באחד ממקצועני קומדיות המצבים בארה"ב בכל הזמנים. אך לפני הקלעים, מדובר במשהו שונה. כל הקאסט מורכב משחקנים אלמונים ששיחקו פה ושם בתפקידים קטנים בסרטים ובסדרות אבל אף אחד לא ממש מוכר. בינתיים.

2002. ספטמבר. עונת הטלוויזיה החדשה בארה"ב. יום חמישי בערב. רשת NBC. עדיין היום החזק ביותר, ועדיין הרשת המצליחה ביותר, למרות תחרות עזה. "חברים" חוזרת לעונה תשיעית. שחקניה מקבלים מיליון דולר לפרק כל אחד. הם משתתפים בסרטים, שלא כולם הצליחו, אך הם לא ניזוקו מכישלונות קולנועיים וחלקם דווקא הצליחו להשתחל ללהיטים קופתיים ולקבל ביקורות מפנקות על הופעתם. הם מופיעים במדורי הרכילות (מת'יו פרי ובעיות הסמים שלו), התחתנו עם סלבריטאי-על (בראד פיט), וכמו שאנחנו אוהבים, עד לא מזמן היתה אפילו 'נקודה ישראלית' (מילי אביטל שלנו שהשתובבה לה ארוכות עם דיוויד שווימר).



נהוג לפעמים להזכיר את "חברים" בנשימה אחת עם "סיינפלד", למרות שהאחרונה עלתה לפניה. שתי הקומדיות המצליחות היו העוגן, הסמל של יום חמישי ברשת NBC. אבל בעוד "סיינפלד" נחשבה כמקורית ופורצת דרך, "חברים" היתה 'סתם' סדרה מוצלחת. היא לא הביאה משהו חדש שלא ראינו קודם. מדובר היה בעוד קומדיית מצבים, מוצלחת, מהוקצעת, קולחת ומהנה. אבל היא לא חידשה דבר.

אבל לפעמים לא צריך דברים חדשים. 'אם זה לא שבור אל תתקנו' אומר המשפט הידוע. ו"חברים" סיפקה את הסחורה והביאה מדי שבוע 22 דקות מהוקצעות ומהנות של בידור כל-אמריקני מעודכן ואנחנו נסחפנו בעלילותיהם השבועיות.

קו העלילה המרכזי של הסדרה הינו ללא ספק הרומן של רוס ורייצ'ל. היהודי הגמלוני, חובב הדינוזאורים והוואספית שלראשונה נאלצת לחיות בלי כרטיס האשראי של אבא. היינו שם כשהוא התאהב בה. כשהיא התאהבה בו. כשהם נפרדו. כשהם 'היו בהפסקה'. כשהם התחתנו, שיכורים. ולאורך כל העונה האחרונה, ליווינו אותם, כשהם לא ממש ביחד, מצפים לתינוקת המשותפת שלהם. גם אם התסריטאים ישתמשו בכל התחבולות האפשריות כדי להפרידם אנחנו יודעים היטב, או ליתר דיוק מנחשים - בפרק האחרון של הסדרה, שיגיע למסכים, בארה"ב, במידה וזו אכן תהיה העונה האחרונה, במאי 2003, רוס ורייצ'ל יהיו ביחד. זה ידוע. זה ברור. זה החלום האמריקני - הבחור משיג את הבחורה. נקודה.

העונה השמינית שהקרנתה הסתיימה זה עתה בישראל, זכתה לעדנה בארה"ב. בפעם הראשונה בתולדותיה הגיעה "חברים" למקום הראשון בטבלאות הרייטינג. לא שהסדרה לא היתה שם כבר בשבוע זה או אחר אבל לראשונה, בממוצע עונתי, הסדרה הגיעה למקום הראשון ולא זזה משם. יש הגורסים כי לגל הפטריוטיות ששטף את ארה"ב לאחר ה"11 בספטמבר", והכמיהה למוכר ולחמים, יש חלק בעניין. גם העובדה שבעצם זו אמורה הייתה להיות העונה האחרונה בהחלט תרמה להצלחה. המפיקים והכותבים השקיעו את המיטב והתוצאה בהחלט ניכרת. קו העלילה המפתיע למדי של "ג'ואי מתאהב ברייצ'ל" הניב רגעים משעשעים ומרגשים כאחד.



לאחר שמונה עונות, התשיעית בפתח ואפילו מלחשים על עונה עשירית, צפוי שהדמויות ימאסו עלינו. די כבר! כמה פעמים אפשר לראות את מוניקה נכנסת להתקף לב כאשר מישהו שוכח לשים תחתית לכוס או לא מנקה מספיק טוב? כמה פעמים אפשר לשמוע את דברי ההבל של פיבי? עד כמה ג'ואי אידיוט? וכמה שהוא אידיוט, לעיתים נדמה כי רוס הוא-הוא האידיוט האמיתי של הסדרה. עד כמה רכיכה צ'נדלר ורבאק! שהבחור יפסיק לזלול! ורייצ'ל? עד כה רייצ'ל היא היחידה שלא הזיקה יותר מדי לעצביי הרופפים.

אבל למרות כל אלה העסק דופק. לאחר שמונה עונות "חברים" ממשיכה להיות מצחיקה, וזה הישג לא מבוטל. אז כן, הדמויות עלולות להימאס עלינו, אנחנו כבר יכולים לצפות את העלילה עשרה פרקים קדימה, אבל הכותבים לא נחים על משמרתם. פאנץ' ליין רודף פאנץ' ליין והעובדה שאנו מכירים את הדמויות כל כך טוב רק מועילה כיוון שכל בדיחה מקפלת בתוכה את הזיכרון הקולקטיבי שלנו לגבי אותה דמות.

כמו זוג שנשוי הרבה שנים ורק מקטר האחד על השני, כמו בני משפחה פולנית, כמו החברים מהצבא, נמאס לנו. נמאס לנו מ"חברים", נמאס לנו לראות את הפרצוף שלהם, נמאס לנו לשמוע עליהם. אבל אנחנו לא מפסידים אף פרק. אנחנו עדיין צוחקים מהבדיחות. עדיין נהנים. ככה זה עם חברים.