המסך המפוצל

מערכה רביעית - באפי

ניתוח חלומה של באפי

מאת: Which Witch

פורסם: 05-09-2002
29 תגובות
-המקום הבטוח
-החיפוש
-המדבר

המקום הבטוח

אניה: "באפי! תתעוררי! באפי, את חייבת להתעורר מיד!"

(למה אניה במיטה של ווילו, ומנסה להעיר את באפי? הרי כל המטרה של הראשונה היא להפריד את באפי מהחברים שלה. ווילו וזאנדר כבר אינם, גם ג'יילס. נצטרך להסתפק באניה.)

באפי. באפי קוטלת הערפדים. היא הגיבורה, השחקנית הראשית, יד הגורל, הבחורה מסרט האימה, רק שהמפלצות לא רוצות לפגוש בה בסמטה חשוכה. היא עושה סקס ונשארת בחיים. (ואולי זו הסיבה מאחורי כל הערות "באפי היא זונה!" בעונה הרביעית? אנשים, היא הייתה עם שני בחורים במשך העונה. שניים! זה עושה ממנה זונה? וריילי הוא מערכת היחסים הראשונה שלה שבה הסקס היה פשוט, כייפי, חסר סיבוכים ודאגות, כזה שלא צריך להעניש אותה עליו אחר כך. אני חושב שכולנו יכולים לסלוח לה על הפינוק הקטן הזה. וריילי חמוד.)
באפי היא "האישה הפאלית". האישה המסתורית, מלאת הכוח, שמעיזה לקחת על עצמה עוצמה וסמכות שהם גבריים לפי המסורת (הקטילה, ה"פצע החודרני"). היא הציידת, האלה, דיאנה, קאלי. הקוטלת, זינה, אשת-החתול, פיית'.



אבל שלא כמו כל אותן פאם-פאטל, באפי לא נאבקת עם הצד האפל (הממ-פיית'...), היא לא צריכה לכפר על שום דבר. היא לא קודרת. היא מורלית מאוד, מצפונית, לפעמים שופטנית מדי (למרות שהיא מחמירה עם עצמה יותר מעם אחרים), אבל היא גם מצחיקה, קלילה, משוחררת, מהירה עם השנינויות. בשורה התחתונה, היא מרגישה בסדר עם מי ומה שהיא. היא באפי. וזה תמיד בא לפני היותה הקוטלת (אפילו בכותרת).
השוו את זה עם ה"ראשונה", נטולת השמחה והרשמית.

דיברו הרבה על העובדה שהקוטלת הראשונה היא שחורה. יש שהרגישו שזה מעצים אותם, חלק נעלבו, וכמה פשוט לא מבינים על מה כל הסיפור. הניגוד של השחור/לבן (אור/חושך) הוא חזק מאוד בתרבות האירופאית, וגם אם זה לא מכוון, אפשר למצוא הדים לכך בתרבות הפופ האמריקאית (אחרת למה שבאפי תהיה בלונדינית ופיית' ברונטית?). להכניס לעניין הבדלים בין גזעים הופך את הכל להרבה יותר חד, פותח פצעים ישנים. מלבד זה, יש את הסטריאוטיפ של פרימיטיבי / חייתי / אינסטינקטיבי הבא לידי ביטוי באדם השחור. לשחורים יש קצב, ללבנים יש עורכי דין, רובים וכסף. ובהיסטוריה של הסדרה לא הצטיינו בתחום הזה. עלילת "Consequences" תוארה פעם בציניות: "פיית' מחסלת את אוכלוסיית השחורים בסאנידייל", בהתייחסות לכך שהיא שיפדה את מר טריק. זה מרושע, אבל נכון. וגם פורסט הפך לאחד מה"רעים" בסוף, נכון? אבל זה גם לא כל כך פשוט. פורסט הפך לרע כי זה יותר אפקטיבי לעשות את זה לדמות שכולם מחבבים, מאשר למישהו חסר חשיבות יחסית, כמו גראהם.

והראשונה היא פרימיטיבית, חייתית ואינסטינקטיבית קודם כל בגלל שהיא מבקרת בחלומות של הגיבורים, והם פשוט לבנים לגמרי. הם מצפים לפגוש במשהו פרימיטיבי, והיא מעלה את הדימוי הזה כדי להגדיל את כוחה (זה מפחיד אותם לגמרי). כן, היא נוהמת, יש לה את הצמות המשתוללות האלה, היא מרוחה בצבעי מלחמה, אין לה שפה (למרות שהיא מאוד ברורה כשהיא מדברת דרך טארה). היא הקוטלת - חזקה, קטלנית, אבל גם ממושמעת, מחויבת לתפקיד ועקשנית, התמצית של ההקרבה העצמית. וזה לא דבר כל כך חייתי, אחרי הכל. למעשה זוהי אחת מהתכונות האנושיות האציליות ביותר.

אבל דיברנו על החלום של באפי. אניה מנסה נואשות להעיר אותה, אבל נראה שבאפי "לא אחראית על הדברים האלה" (החלומות הנבואיים של הקוטלת, שאינם באים מהתת-מודע שלה כמו חלומות רגילים, הם לא באים מתוכה, הם חיצוניים, אין לה שליטה עליהם, ובעצם על היותה "הנבחרת"). באפי רוצה את שנת היופי שלה (הצד השני של אישיותה של באפי), מסתובבת לצד השני - ונתקלת בשרשראות. הראשונה תלויה, כבולה מעל ראשה, נוהמת - -
ופתאום באפי בבית שלה, במיטה הישנה שלה (המקום הבטוח?). היא מתעוררת מבולבלת - הנה היא עצמה עומדת בפתח ומסתכלת פנימה. חלומות מתערבבים לה: "פיית' ואני בדיוק סידרנו את המיטה הזאת". "עבור מי?" שואלת טארה. באפי עונה: "חשבתי שאת פה כדי לספר לי."

טארה מחייכת למחשבה שהיא פה כדי לעזור, ובאפי משנה את הנושא - איפה החברים שלה? הם לא היו אמורים להיות פה? "איבדת אותם." עונה טארה, בטון של מובן מאליו. (באנגלית, המשמעות של "איבדת" כפולה: הלכו לאיבוד, אבל גם מתו). "לא," באפי אומרת, "לא, אני חושבת שהם צריכים שאני אמצא אותם."

וזוהי תמצית החלום של באפי, ושל באפי עצמה. תשכחו מכוחות הקוטלת והנטייה לנופף בכלי נשק מעץ מחודד - זהו כוחה האמיתי, המקור שלה. היא לוקחת סיטואציה שלילית - "איבדת אותם" - והופכת אותה על ראשה, מגדירה אותה מחדש כבעיה שיש לפתור - "הם צריכים שאני אמצא אותם". וברגע שעשתה זאת, היא יכולה לפתור את הבעיה. שום דבר לא יעצור בעדה. ראינו את היכולת הזאת פעמים רבות, באסטרטגיה ובטקטיקה שלה. הרגע הזה הוא תמצית ההוויה של באפי, אבל כולם רוצים לדלג קדימה ולהתרכז ב"דברים החשובים": אחות קטנה, מיס מאפט הקטנה, כמה מאוחר, שבע-שלוש-אפס, למי הכינו את המיטה, הדברים האלה.

אבל לפני כן, טארה מושיטה לבאפי את הקלף - מאנוס, היד. "אני לא אשתמש בזה לעולם." אומרת באפי. "את חושבת שאת יודעת," טארה אומרת. "מה שעומד לבוא, מה שאת. את אפילו לא התחלת." באפי מביטה אחורה. המיטה מסודרת. "אני חושבת שאני צריכה ללכת למצוא את האחרים".

בקשר לכל הדברים האחרים שטארה אומרת, כולנו יכולים רק לנחש (ולעשות השלכות בדיעבד, אם ראינו את העונות המתקדמות יותר). בכל מקרה באפי מסרבת להניח לזה להנחות אותה ולהסיח את דעתה, אז גם אנחנו לא נכנס לזה, אפילו אם טארה תציע, "חזרי לפני השחר".





החיפוש

ג'ויס בקיר, מופרדת מהחיים של בתה, אבל מסתגלת בחיוך. באפי יכולה להוציא אותה משם, אחרי הכל אם חושבים על העניין, זה די מטריד שאימא שלך חיה בקיר. אבל באפי לא יכולה לחשוב על זה, זאת לא המשימה (זו אף פעם לא הייתה). הנה זאנדר, מטפס במדרגות (האם הוא מגיע לסופן הפעם?). זו המשימה, ובאפי עוזבת את אימה מאחור. וזה מרושע ואכזרי, ומשהו שהיא עשתה כל השנה (והיא מודעת לזה ומרגישה אשמה, לכן זה בחלום), אבל היא מרוכזת במטרה. היא בפוקוס. היא תציל את החברים שלה, לעזאזל.



לריילי אין נוכחות מנחמת בחלום של באפי, וזה מעניין. כשהיא עוקבת אחרי זאנדר במעלה המדרגות, באפי מוצאת את עצמה במקום שהוא כולו מבצר של סמכות גברית - "היוזמה", הממשלה. והנה ריילי, יושב ליד שולחן בשטח מאוד סטרילי וקר. בברכת השלום שלו לבאפי הוא מכנה אותה killer, רוצחת. נקודת המבט של "היוזמה", לפיה הכל שחור או לבן, שמצמצמת עניין מורכב ביותר למילה האלימה ביותר. "ריילי! חזרת?" שואלת באפי. "לא עזבתי." הוא אומר. ("אוה, אני הייתי פה מאז ומתמיד." אומר אוז). "איך הלך התדריך?" היא שואלת. ריילי: "אמרתי לך לא לדאוג בקשר לזה." ("את חייבת להפסיק לחשוב," אמר ג'יילס. "לתת לזה לעבור מעליך." אל תטרידי את מוחך הקטן והחמוד. תפקידי גברים ונשים).

התדרוך הלך מצוין, כמובן. הם מינו אותו למנתח הראשי. ועכשיו הוא מתכנן השתלטות על העולם עם האדם הנודע בעבר כ"אדם". "שליטה עולמית," אומרת באפי. "זה טוב?" "אנחנו הממשלה, מותק. זה מה שאנחנו עושים." ויש שוט יפה של אקדח, הסמל הפאלי, על שולחן הזכוכית.

ג'וס ושות' לא מאמינים ב"נשים הם מוונוס, גברים ממאדים". ההסתכלות שלהם על סקס ומינים מסובכת ומורכבת הרבה יותר, אבל יש חשדנות ברורה בסמכות גברית מסורתית, ונושא חוזר של חתירה תחת סמכות זאת, עם מה שנחשב כוח וסמכות נשיים. בסצינה הזאת אנחנו מקבלים מנה גדושה מהחשדנות הזאת, וגם פלאשבק לעלילת-הקשת בעונה הזו. הנושא הכללי: קונספירציה של הממשלה, הצבא ושרשרת הפיקוד, לעומת אוטונומיה ואלתור (ואנרכיה?). ואפילו כאן זה לא כל כך פשוט. את אדם, למשל, מאנישים פה בדרך שלא חשבתי שאפשרית. אני פשוט רוצה לחבק אותו עכשיו. בזהירות, כמובן, כי הוא עדיין מסוכן. "לא נוח לה עם רעיונות מסוימים." הוא אומר. "זה מובן. אגרסיביות היא נטייה אנושית טבעית, למרות שאני ואת - " הוא פונה לבאפי. "קיבלנו אותה בדרך אחרת."
"אנחנו לא שדים." אומרת באפי. אבל האם היא מתכוונת לאדם ולעצמה? או לעצמה ול"ראשונה", שמרחפת מאחוריה? "באמת?" אומר אדם ברומזנות.

אפשר לקפוץ בקלות למסקנה: "באפי היא שדה! הכוחות של הקוטלת מגיעים ממקור דמוני!" אבל זה לא הגיוני במיוחד (הרי כל מטרתה היא להיפטר מהשדים). "בדרך אחרת" לא חייבת להיות בדיוק אותה הדרך, ואדם ובאפי (והראשונה) כולם מקבלים את כוחם בדרך לא-אנושית, "אחרת" מבני אנוש נורמאליים.

בינתיים, ריילי מנסה לשלוח את באפי משם. יש הרבה עבודה: "תיוק, לתת לדברים שמות." שמות, שוב. נתינת השמות הייתה אחת מהמשימות של אדם בגן עדן, ובתנ"ך זה סימן לבעלות. וזה נושא חוזר בפרק הזה. "מה היה השם שלך?" שואלת באפי. "לפני אדם? אין אדם בינינו שיכול לזכור."

לפתע נשמעת אזעקה - השדים ברחו. ריילי ואדם יביאו כריות ויבנו מבצר (כנראה שהייתה סיבה שלא בטחנו בממשלה). לעומתם, לבאפי יש פתרונות מעשיים. "חכו!" היא לוחשת (לוחשת, כי כנראה שכל הסמכות המדינית והגברית הזאת, איפשהו מגמדת אותה, מערערת את הביטחון שלה בעצמה - כמו בתחילת הפגישה שלה עם פרופ' וולש ב-"The I in Team"). "יש לי נשק!"

אבל בתיק-הנשק שלה אין כלי נשק, רק שלולית של חימר אפור. שאותו היא מורחת על הפנים. צריך להלחם בשדים? זו משימה עבור הקוטלת! קשוחה, אכזרית, בעלת מטרה, מפוקסת, על-אנושית. ("אני מכיר אותך," אומר ג'יילס).

"חשבתי שאת מחפשת את החברים שלך," אומר ריילי, כבר לא בתלבושת הממשלתית שלו. "בסדר, רוצחת, אם ככה את רוצה את זה, את לבדך."
הוא אולי לא מנחם, ואתם אולי לא מחבבים אותו, אבל ריילי זה עתה הציל את היום. הוא מחזיר את הקוטלת חזרה לאדמה, את באפי חזרה לעצמה, מזכיר לה מה חשוב, מה הייתה המטרה, הבעיה שהיא מנסה לפתור. ואז הוא זז מהדרך כדי לתת לה לעשות את העבודה. לא ככה היא רוצה את זה, אחרי הכל, היא לא רוצחת (היא אמרה את זה לפורסט ברגש רב. לא - רגע - זו הייתה פיית' בתוך באפי...). היא יכולה להצליח לבד, אבל היא הכי טובה כשהיא עם החברים שלה.

באפי עוזבת, החימר נעלם מפניה. היא פוסעת אל מדבר מואר ומסנוור, אשר ראינו כבר פעמיים. הבמה מוכנה.





המדבר

"אני בחיים לא אמצא אותם כאן." אומרת באפי, כשהיא יוצאת אל החול.
"כמובן שלא." טארה אומרת, היא כבר שם. "זו הסיבה שבגללה באת."
"את לא בחלום שלי".
"הושאלתי. מישהו צריך לדבר בשבילה."

שניקח רגע, לנסות לפתור את שאלת הזהות של טארה? מאיפה היא מושאלת? החלום של ווילו? של זאנדר? (כנראה שלא, לא רואים לה את החזייה...) ממקום אחר לגמרי? מה השם האמיתי שלה, לעזאזל? אני לא חושב שהיא שדה בעצמה, כי לא נראה שיש לה כוח מיוחד, והיא מדגישה תמיד שכוחה של ווילו גדול משלה, גם כשווילו עדיין לא מנוסה כלל. בקיצור, אני לא מאמין שטארה בחלום של באפי היא טארה כפי שאנו מכירים ואוהבים אותה, אבל אולי היא הכוח שהיא מקושרת איתו, מנסה לומר לבאפי משהו, דרך הדמות המוכרת היחידה שזמינה לה.



"למה את עוקבת אחרי?" שואלת באפי. "אני לא." עונה הראשונה (למעשה זה בדיוק ההפך, לא?). "איפה החברים שלי?" "את שואלת את השאלות הלא נכונות." אומרת הראשונה. מה הנכונות, אגב? אולי זה מראה על חוסר הרלוונטיות שיש לחברים בעולמה של הראשונה. באפי, בישירות האופיינית שלה, דורשת: "תני לה לדבר." אבל טארה ממשיכה (בקול רך, שהוא ניגוד מצמרר לדבריה של הראשונה): "אין לי דיבור. אין לי שם. אני חיה בפעולת המוות. קריאת הדם, הפצע החודרני. אני ההרס. אבסולוטי. לבד."

"הקוטלת." מסבירה באפי, למי שעדיין לא הבין. היא מביטה אל ידיה האוחזות בקלפים ("אני לא אשתמש באלה לעולם."), אבל במקום קלפי טארוט-הצופים המוזרים, היא רואה תמונה של עצמה וחבריה, צופים בוידאו, בטוחים בבית. מה שהיה צריך להיות. "אני לא לבד." היא נזכרת.
"הקוטלת אינה הולכת בעולם הזה," אומרת טארה/הקוטלת (הקוטארה?), ובאפי עונה (וכולם ביחד): "אני הולכת. אני מדברת. אני עושה קניות. אני מתעטשת. אני אהיה כבאית כשיגיע המבול. יש עצים במדבר מאז שעזבת ואני לא ישנה על מיטת עצמות. עכשיו תחזירי לי את החברים שלי."
(היא לא ישנה על מיטת עצמות - ראינו בתחילת החלום שלה את הניגוד. ובעניין הכבאית והמבול - מי שיודע שיגיד בבקשה, אנחנו התייאשנו).

המאבק - המכות, הבעיטות והדקירות - לא חשובים. באפי זה עתה ניצחה בקרב, בדיוק שם. הקוטלת הראשונה נדחפה לדבר בעצמה. "בלי חברים. רק ההרג. אנחנו לבד." היא כן יכולה לדבר. היא לא אבסולוטית כמו שהיא רוצה שנחשוב. או כמו שהיא רוצה לחשוב על עצמה. איש הגבינה לא יזכה להתייחסות, גם באפי התעלמה ממנו. "זהו זה," היא אומרת. "אני מתעוררת עכשיו." כן, הקרב היה מופלא - במיוחד הרגעים הפתאומיים, האיטיים, השקטים הללו, כמו בחלום. אבל שוב, זה לא חשוב, כי באפי ניצחה.

"זה נגמר. אנחנו לא עושות את זה יותר." היא דוחה את הבחירה הלא-נכונה, ממש כמו ג'יילס. היא לא חייבת להיות אחת מהשתיים. היא יכולה להיות - היא מתכוונת להיות - שתיהן. היא הקוטלת, כן, אבל היא קודם כל באפי. "את לא המקור שלי."

והיא מתעוררת.

וכולם שם.

והכל היה חלום.