משימה בלתי אפשרית?

בסוף פרק הפתיחה הכפול של "באפי קוטלת הערפדים" אומר ג'יילס, כשהוא מבין שהעולם תלוי על כתפיהם של באפי זאנדר ווילו, ש"כדור הארץ אבוד".

אלא שבאפי וחבריה הצליחו להציל את העולם אינסוף פעמים (טוב, כנראה זה דווקא כן מספר סופי של פעמים, אבל לא ספרתי), ואם יש משהו שהיה ברור לאורך כל הסדרה, זו העובדה שהאנשים בחיינו, החברים שאנו פוגשים ויוצרים לעצמנו הם האנשים המשמעותיים ביותר בעיצוב העולם שבו אנו רוצים לחיות ובהתמודדות עם המכשולים שבדרך.

יש הרבה תכונות שהעולם, שהייתי רוצה לחיות בו, היה צריך לאמץ כדי להפוך לטוב יותר בעיניי, אבל אני בחרתי להתמקד כרגע בשינוי קטן שבו אני מאמינה שתרומתי תהיה המשמעותית ביותר. בחרתי להביא לכך שיהיה בישראל מגזין מודפס ואיכותי בענייני טלוויזיה. פגשתי הרבה אנשים נכונים בדרך שהובילה אותי לתחילת הקמפיין, ועכשיו אני מקווה שגם אתם הקוראים תצטרפו אליהם וב-46 הימים הקרובים תעזרו לי להפוך למציאות את מה שאולי נראה עכשיו בלתי אפשרי.

טור 1: להתגבר על מחסומים פסיכולוגיים או: למה 200,000 ₪ כסכום היעד

אתם אולי אינכם יודעים זאת, אבל אני אדם ביישן, לא קל לי לדבר בציבור, לא פשוט היה לי אפילו לחשוף את שמי המלא, אפילו לשים תמונה שלי בפייסבוק לקח לי שלוש שנים והוא ממילא פתוח רק לחברים שלי.

אומרים שלא הביישן למד, אני יכולה להוסיף שהביישן גם לא יכול לזכות בהעלאת שכר, או בכל דבר אחר שהוא רוצה אבל צריך לבקש כדי לקבל. ובכל זאת מכיוון שאחד הדברים שאני רוצה הוא להקים מגזין טלוויזיה מודפס, הייתי צריכה ללמוד להתגבר על המחסום הזה, ולא רק ללמוד להתגבר עליו פנים אל פנים בפני חברים ומכרים, ללמוד להתגבר עליו מספיק כדי לבקש דברים גם  מזרים גמורים, יחידים וציבור כאחד.

אני בטח לא צריכה לספר לכם שזה לא דבר קל להתגבר על המחסום הזה. אבל זה היה אחד המחסומים הפסיכולוגיים שאתם התמודדתי בדרכי אל הקמפיין למען "עובר מסך", ועמו אני אמשיך להתמודד עד לסיומו עת אשקול בכל מפגש מקרי את האופציה לעניין את הצד השני בקמפיין הזה.

ביום שישי האחרון גיליתי שבניהול קמפיין לא מספיק להתגבר על המחסומים הפסיכולוגיים שלי, צריך להתמודד גם עם מחסומים פסיכולוגיים של אחרים.

המחסום הפסיכולוגי של תורמים פוטנציאליים, שהזהירו אותי מפניו, אם כי לא הבנתי את מלוא משמעותו קשור בכך שסכום היעד של הקמפיין הועמד על סכום של 200,000  ₪.

אני מודה שכמי שהצביעה פעמיים בבחירות האחרונות למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה רק בשל כך שהאמנתי במצע שלהן, היה לי תמיד קשה להבין את השיקול הזה, של "כן, אנחנו מאמינים במה שיש למפלגה X להציע, אבל אין לה סיכוי ולכן לא נצביע לה". התפיסה שלי היא - איך יהיה למפלגה כלשהי סיכוי אם אנשים יסרבו לתת לה אותו מלכתחילה?

ואם הדבר נכון לגבי בחירות ארציות ועירוניות, הדבר נכון שבעתיים בעיניי לגבי פרויקטים של מימון המוני. אם המוצר מעניין אותי, הייתי תומכת בו בלי שום קשר לאפשרות שלו להתקיים.  ולו הייתי רואה שאין לו סיכוי להגיע ליעד הגיוס הייתי מתנחמת בעובדה שלפחות בעלי הפרויקט ידעו שאני תומכת בהם, וגם בכך שאני לא צריכה לשלם דבר בפועל...

אלא שבשלב מסוים הגעתי למסקנה שהסכום של 200,000 ₪ מרתיע מאוד אנשים מלתרום, מכיוון שנראה להם שמי שמבקש אותו לא ייתכן שהוא רציני, ולמה לתמוך במישהו שחי בחלומות, הרי לא ייתכן שייצא מזה משהו טוב.

חשוב לי להבהיר שהסכום לא נקבע באופן שרירותי ולא מתוך שאפתנות יתר או רצון למקסם רווחים, אלא דווקא להפך – הסכום נקבע לאחר מחשבה רבה והתלבטות לא קטנה, ולמעשה, משקף בעיניי את הסכום המינימאלי הנדרש בכדי שניתן יהיה להעמיד עיתון ראוי.  

ההסבר הבא נועד לאלה מבינכם שחושבים שהיו מעוניינים במוצר אבל הסכום הגבוה של יעד הפרויקט מרתיע אותם:

כשהגעתי למרכז לטיפוח יזמות (מט"י) כדי להיעזר באנשיו לגבש תכנית כלכלית לבניית המגזין, האדם בו פגשתי ובנינו יחדיו את התכנית, אמר לי כמו שאמרו לי רבים לפניו שלדעתו אין מספיק אנשים בארץ שיהיו מעוניינים בקיום מגזין שכזה, ואמרתי לו, שאני לא צריכה רבים, אני צריכה רק 5,000 כדי לקיים את המגזין, ואני מאמינה שיש 5,000 אנשים שכאלה בארץ, והוא אמר שכן, ושזה יהיה עצוב אם נגלה שאין.

אבל טעיתי, חשבתי על מספר האנשים שאני צריכה לפני שבררתי כמה עולה כל דבר. אחרי שהבנתי כמה עולה הדפסה והפצה, הבנתי שאני לא צריכה רק 5,000 איש, אני צריכה 10,000 איש.

עמוד לדוגמה מתוך מגזין הפיילוט המודפס. עיצוב: שירי ישועה וליטל שרמן.התמונה באדיבות yes

ואיך הבנתי את זה? במהלך בניית הפרויקט, בינואר 2013 התרגשנו להוציא לאור 100 עותקים של מגזין הפיילוט המודפס, המגזין כלל 44 עמודים, והדפסת כל עותק עלתה כ-20  ₪.

ההדפסה בלבד, לא שילמנו לכותבים, לא שילמנו לעורכים ולא שילמנו למעצבים הגרפיים, הכול נעשה בהתנדבות.

וראו זה פלא מכירת 10,000 עותקים של המגזין עם מספר עמודים כפול בגודלו כמעט, מאפשרת את מכירת המגזין לצרכן באותו מחיר, וגם את כיסוי הוצאות העבודה של הכותבים העורכים והמעצבים הגרפיים ועוד הוצאות הפצה. כשהכול מתוגמל באופן הוגן והגון, והצרכן אינו ניזוק מכך בדבר.

ונאמנה לחזון שלי, ששואף ליצור מההתחלה מוצר הגון והוגן, הצבתי יעד אולי קצת שאפתני, אך שעומדת מאחוריו אידיאולוגיה, המוצר הסופי צריך להיות זול, ואולי אין פרויקטים שדורשים כל כך הרבה כסכום היעד, אבל אף פרויקט גם לא מציע את המוצר הסופי בתור התמורה הזולה ביותר.

ואם אתם תוהים בכל זאת מה כבר תמיכתם הפעוטה יכולה לשנות, אין לי אלא להזכיר לכם את משפט ההארה של אנג'ל: if - nothing we do matters, - then all that matters is what we do .

"אם שום דבר שאנחנו עושים לא משנה, הדבר היחיד שמשנה הוא מה שאנחנו עושים".

לתמיכה בפרויקט הדסטארט