מפלצת קטנה בעיר גדולה

ביום חמישי ה-5.12 ייערך באוניברסיטה העברית בירושלים כנס "מאוֹרוֹת" למדע בדיוני, שיכלול כמה מטובי המרצים של הקהילה כמו קרן ויואב לנדסמן, גלי גולן ורועי צזנה. נושאו של הכנס השנה הוא "עיר", ועל-אף שהוא מתרכז במדע בדיוני אנו שמחים להביא לכם מאמר בנושא ערים הקשור באחד הנושאים הקרובים ללב "המסך המפוצל" – באפיוורס.

רשע-רשע תרדוף

אחת התופעות המעניינות שאפשר להבחין בה בתרבות הפופולרית האמריקאית היא ההבדל בין הרוע כפי שהוא בא לידי ביטוי בערים גדולות, וכפי שהוא מתבטא בעיירות קטנות. כמו לכל דפוס יש לו יוצאים מן הכלל, אבל בחינה כללית מגלה שהוא עקבי למדי – בערים הגדולות הרוע אנושי, בעיירות הוא על-טבעי או שלא מן העולם הזה. כאשר אנחנו בוחנים את הרוע, הרשע, כפי שהוא בא לידי ביטוי ביצירות אלה, אנחנו רואים שבסיפורים המתרחשים בערים גדולות הנבלים הם בני אדם (גם אם הם ארכי-נבלים) ומעשי הנבלה שלהם אנושיים בטבעם. בעיירות הקטנות אנו נמצא מפלצות מיתולוגיות, שדים ויצורים שלא מן העולם הזה שטבע המזימות שלהם ואופיין קשורים למוצא זה.

אני, כמובן, לא מנסה לטעון שזה תמיד נכון, אבל על כל לוחם שדים מהעיר הגדולה יש כמה וכמה גיבורים בסגנון האחים לבית ווינצ'סטר שנודדים בין עיירות קטנות. בערים הגדולות הנבלים הם בדרך כלל אנשים שניחנו בכסף, גאונות או שאפתנות והתכניות שלהם נובעות ממניעים אנושיים מוכרים (כאשר כוחם והיכולות שלהם חורגים מהנורמה, זו בדרך כלל תוצאה של תאונה ששינתה אותם).

אחד המקומות שבו אפשר לראות ביטוי מעניין לכך הוא בהשוואה של הרוע כפי שהוא מתואר בסדרות "באפי" ו"אנג'ל". אני אסביר להלן מדוע לדעתי נוצר הבדל זה, ואז אדון בדרך שבה הוא מתבטא ביקום של באפי.

לדעתי, הסיבות לשוני בין הרוע בערים ובעיירות קשורות בין השאר לטבעם של היישובים השונים ולתדמית שלהם. בתור התחלה, הרוע בעיר הגדולה אנושי מכיוון שהערים הן "יצורים" אנושיים ומלאכותיים, בעוד שעיירות קטנות נראות "אורגניות" ו"טבעיות" יותר. לא קשה לראות עיירות קטנות כהתפתחות אורגנית של תהליכי התיישבות אנושית – כפר בצומת דרכים שגדל והתפתח מעט אך הוא עדיין מקום יישוב טבעי הבנוי מחומרים טבעיים – אולם קשה לראות במנהטן או בטוקיו משהו טבעי, הן בבירור מוצר תעשייתי טכנולוגי שהקשר בינו לבין הטבע קלוש. עיירה קטנה יכולה להיות חבויה בעמק נסתר, רבי-קומות יוצרים עמקים משלהם. ומכיוון שהערים הגדולות הן מבנים אנושיים, גם הרוע בהן אנושי. הציפייה הלא מודעת שלנו היא שבמקומות כאלה, שנוצרו בידי אדם, גם החריגות מהנורמה יהיו אנושיות.

נוסף על כך, לערים גדולות ממילא יש תדמית של מרכזי פשע אנושי. הן "מאורות חטאים", הן ביצות מים עומדים המנקזות אליהן את חלאת המין האנושית האורבת לאנשים תמימים כדי להדיח אותם מדרך הישר. בניגוד לעיר הקטנה שבה כולם מכירים את כולם, בחסות האנונימיות של ההמון בערים הגדולות, היצרים השפלים ביותר של בני האדם עולים לפני השטח. לדיון שלנו חשובה העובדה שבתרבות הפופולרית של ארצות הברית הערים הגדולות אינן רק זירת פעולתם של פושעים "רגילים", הן גם מגרש המשחקים של ארכי-נבלים מרושעים, אבל אפילו הרוע שלהם הוא אנושי באופיו ולא על-טבעי. הם פשוט חושבים בגדול. המיקום הזה של הארכי-נבלים אינו מפתיע - אחרי הכול, המזימות של נבלי-על כאלה מצריכות ריכוזי אוכלוסייה. לקס לותר, הארווי דנט ואחרים צריכים את האנשים לשלוט בהם, לאיים עליהם ולסחוט אותם. הרבה יותר קל ואפקטיבי להרעיל את אספקת המים של גותהאם מאשר לאיים על יבול הלפת של כל המדינה.

ערים קטנות, לעומת זה, הן מוקד הרבה יותר סביר לרוע על-טבעי, בשל אופיין וההיסטוריה שלהן. אם הערים הגדולות הן יצורים "אנושיים" לחלוטין, הרי שעיירות קטנות הרבה יותר קרובות לטבע, בעיקר אם הן מבודדות ונידחות. בכך, הן הרבה יותר קרובות גם לעל-טבעי וללא-טבעי מאשר הערים הגדולות. הגבול בין הטבעי לעל-טבעי בהן הרבה יותר קרוב והרבה יותר שביר, והן "רגישות" הרבה יותר לכוחות על-טבעיים שחוצים את הגבול שבין עולמנו לעולמות אחרים. לכך מצטרפת המורשת ה"אירופית" של העיירות הקטנות. הקרבה שלהן לטבע והבידוד שלהן מתקשרים לסיפורי העם האירופיים הישנים שבהם הרוע הגיח מתוך היער לתוך אותן עיירות קטנות. מורשת זו ניכרת כבר בסיפורים של לאבקראפט המתרחשים בעיירות הקטנות של ניו-אינגלנד.

אבל יש גורם נוסף לאופיו של הרוע העל-טבעי בעיירות הקטנות, שקשור לדימויים אמריקאיים. באתוס האמריקאי "Small Town America" היא מקור עוצמתה של ארצות הברית. זהו מקום בריא ומוסרי שבו גדלים גיבורים כמו אודי מרפי וקלארק קנט (מעניין לעקוב אחרי הביוגרפיה המקורית של קנט/סופרמן בהקשר זה. הוא מגיע מחוץ לעולם לעיירה קטנה, אך גדל בה כנער אנושי. כאשר הכוחות שלו מתחילים להבשיל הוא מוצא את האויבים הראויים לו בעיר הגדולה, ושם "סופרמן" מגיע לידי ביטוי מלא). שם גדלים נערים בריאים וחסונים, צלולי מבט ומגולחים למשעי, ברי לבב ושותי חלב. הם והנערות האוהבות אותם. זו אותה אמריקה בדיונית, לבנה, תמימה ונוצרית שמעולם לא התקיימה, שאליה מתגעגעים היום הרפובליקאים בארצות הברית. הבעיה היא שהדימוי הזה, שבוסס בסדרות כמו "המופע של אנדי גריפית", הולך ונסדק במהירות בעשורים האחרונים. אי-אפשר יותר להתעלם מכך שהפשע, כולל תופעות כמו סמים וזנות שנחשבו נחלתן של ערים גדולות בלבד, נמצא גם בעיירות אלה. הצורך לייחס את מקורות הרוע הזה לגורמים חוץ-ארציים, ולו גם באופן לא מודע, הוא מובן.

ערפדים, עורכי דין ושאר מוצצי דם

מעניין במיוחד לבחון את ההבדלים האלה בסדרות הטלוויזיה "באפי" ו"אנג'ל"  מכיוון שלכאורה, מאחר שהן מתקיימות באותו יקום, הרוע בשתי הסדרות האלה הוא אחד. ובכל זאת ייצוג הרשע בסדרות האלה שונה מהותית, והוא קשור לדעתי למיקום העלילות שלהן.

אין צורך להרחיב על לוס אנג'לס של אנג'ל כמטרופולין, אבל יש לומר כמה מילים על סאנידייל בהקשר של עיירות קטנות. סאנידייל אינה עיירה נידחת של אלפיים תושבים בעמק חבוי בהרי האפלאצ'ים, היא עיר של כמעט 40,000 תושבים באחד האזורים המאוכלסים ביותר של ארצות הברית – דרום קליפורניה. ובכל זאת, זו אינה עיר גדולה. בלי להיכנס לחוסר ההיגיון הגאוגרפי של סאנידייל (נושא לדיון אחר), היא עיר קולג' שבה אוכלוסייה מתחלפת גדולה; מחד, היא ממוקמת על ספר המדבר, ומאידך, יש בה יערות (או לפחות חורשות) – שניהם אלמנטים של טבע וערים נידחות, האוכלוסייה שלה לא מגיעה אפילו למחצית מגודלה של העיר הגדולה הסמוכה (סנטה ברברה), והיא זעירה בהשוואה ללוס אנג'לס. ככזו, המיקום של "פי השאול" בה בהקשר שלנו, של אזורים רגישים למעבר בין עולמות, הוא מתבקש.

אופי הרוע ב"באפי" נובע מכך. זהו רוע מיידי, ישיר ולא אנושי באופן מובהק, והוא קשור ישירות לייעוד המוצהר של באפי: "היא לבדה תעמוד כנגד הערפדים, השדים וכוחות האופל". ואכן כך הוא המצב בסדרה - האויבים של באפי הם מפלצות, והם נראים כאלה. התכניות והמניעים שלהם קשורים ישירות לאופיים הלא טבעי והם "מפלצתיים" ולא אנושיים. זה ניכר אפילו בערפדים, האנושיים ביותר למראה מכל המפלצות שבהן לוחמת באפי, שמראם משתנה ברגע שהם תוקפים. שינוי המראה מסמן אותם כמפלצות, ומעיד על כך שהם אינם אנושיים. הגרועים שבהם, כמו "המאסטר", אינם יכולים לשנות את מראם חזרה; האנושיים ביותר למראה, כמו "המשיח", הם חסרי אונים. מעניין בהקשר זה לשים לב לסוג האיום שספייק מהווה על באפי בעונה השישית (בעיקר בהשוואה לעונות המוקדמות יותר) ולכך שהוא כמעט אינו לובש את פני הערפד שלו בעונה זו, אפילו לא בשעת ניסיון האונס בפרק Seeing Red.

שלושה אויבים של באפי ראויים לדיון מיוחד בהקשר זה – גלורי/בן, "השלישייה" וכיילב.

גלורי/בן מצייתת לכלל של רוע על-טבעי החוצה את הממדים בערים קטנות, אבל היא אינה יריב טיפוסי של באפי. היא אינה נמשכת לסאנידייל בגלל פי השאול, ובאפי אינה אויבת שלה מעצם טבעה אלא רק מכיוון שהיא עומדת בינה לבין "המפתח". אין לגלורי שאיפות לשלוט באנושות, לאכול את בני האדם על בסיס קבוע או להביא את האפוקליפסה. כל אלה משניים למטרה האמתית שלה – לחזור הביתה. היא בסאנידייל מכיוון ששם נמצאת דון, שנמצאת שם כדי שבאפי תגן עליה, ובאפי בסאנידייל מכיוון ששם נמצא פי השאול.

האויבים האנושיים ביותר של באפי הם "השלישייה" (וורן, ג'ונתן ואנדרו), והם חסרי אונים למדי. לאורך כל הדרך ג'ונתן ואנדרו לא באמת מצליחים לגרום נזק, והמאיים ביותר מביניהם הוא וורן. 

וורן יוצא דופן משלושתם, כי הוא התגלמות המדען המטורף, ולכאורה, מקומו הראוי הוא בעיר הגדולה, ארכי-נבל אנושי טיפוסי שהמניעים שלו אינם קשורים לרשע העל-טבעי שהוא לחם חוקה של באפי. בכך הוא אכן לא מתאים לתאוריה שהצגתי, ולא אנסה לטעון שהוא היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל. רק אציין שהוא נעזר במזימות שלו בג'ונתן ואנדרו הקשורים ישירות לעולם העל-טבעי, ובכך קושר את עצמו לדפוס שהזכרתי.

אויב אנושי אחר של באפי הוא כיילב, הכומר מהפרקים החותמים את העונה השביעית של הסדרה. כיילב אמנם אנושי, אבל האנושיות שלו "מוכתמת" בשני מובנים. הברור ביותר ביניהם הוא העובדה שכיילב הוא משרתו של "הרוע הראשון", ובכך הוא מייצג למעשה את תמצית הרשע העל-טבעי שנגדו נלחמת באפי. השירות הזה שלו והעובדה שבאפי מייצגת את הכוח הנשי שהוא לוחם בו, הם הסיבות שהוא נמשך לסאנידייל, לעיירה הקטנה שבה נשברים המחסומים אל העל-טבעי. אם אנו מקבלים את ההנחה שכוחו יוצא הדופן מוענק לו בזכות העובדה שהרוע הראשון השתכן בו, האופי הלא אנושי שלו אפילו יותר מובהק וכך גם השיוך שלו לעיירה.

אבל יש גם דרך אחרת להסתכל על כיילב, והיא כפסיכופת. אפשר לטעון שמעשיו של כיילב נובעים מהיותו מטורף עם אובססיה לנערות ולצורך להרוג אותן. כדי להצדיק את הצורך הזה, הוא פיתח לעצמו הזיה על כוח קמאי שמדריך אותו במעשיו, "הרוע הראשון". אם אנו רואים אותו ככזה, הוא מחד, אנושי יותר, ומאידך, פחות מאנושי. הוא אנושי יותר כי הוא אינו משרת של כוח קמאי לא אנושי ואימפרסונלי, אלא אימץ לעצמו את הפיקציה הזו, האשליה הזו, כדרך להסביר לעצמו (ולהצדיק לעולם) את ההתנהגות שלו. אבל הוא גם פחות מאנושי, ואולי עדיף לומר אדם לא שלם, מכיוון שכמו כל הפסיכופתים, הוא חסר חלקים מסוימים באישיותו המאפשרים לו לתקשר עם הסביבה האנושית שלו. אבל העובדה שבאפי והפוטנציאליות הן מוקד המשיכה שלו נשארת בעינה.

פרט להם, האויבים המשמעותיים של באפי כמעט כולם על-טבעיים, אפילו כאשר הם נבנים על ידי סוכנות ממשלתית חשאית.

המצב ב"אנג'ל" שונה. בעוד שהרוע ב"באפי" חשוף וגלוי בדמות מפלצות והקשר שלהן לפי השאול בעיירה הקטנה, הרוע ב"אנג'ל" מתחבא מאחורי חזות אנושית בעיר הגדולה. החזות האנושית הזו אינה מתבטאת רק בחזותם של סוכני הרוע אלא גם בארגון שלהם. אל לנו לשכוח – הזאב, האייל והכבש, הידועים בכינויים "השותפים הבכירים", מנסים להשתלט על העולם (או לפחות להפיץ בו רשע או להביא את האפוקליפסה) דרך משרד עורכי דין.

אין ספק שזוהי בדיחה של וידון, קריצה לדימוי העממי של עורכי דין, אבל יש בה יותר מזה אם אנו בוחנים את המסווה הזה של הרוע באמצעות התאוריה שהצעתי. זהו מסווה תאגידי, אנושי במהותו, הפועל באמצעים אנושיים ובסביבה אנושית. ב"אנג'ל" לא נמצא את ה"מאסטר" של הערפדים ולא את המשיח שלהם, כאן יש לנו עורכי דין, שמגנים בין השאר על פושעים פשוטים, אשר מקדמים את התכלית של הנצחת "חוסר האנושיות של האדם כלפי האדם" (אם לצטט את המטרה של "חוג הקוץ השחור"). לינדסי וליילה הם, כמובן, המייצגים הטובים ביותר של זה – הם סוכנים אנושיים המשתמשים בכישוף ובעל-טבעי ככלים בלבד, ומעניין לראות שרק לאחר שנאמנותו של לינדסי ל"שותפים הבכירים" מתערערת, הוא רוכש לעצמו כוחות קסומים. גם כאשר אנג'ל נאלץ להתמודד עם דרלה ודרוסילה, יצורים לא אנושיים מובהקים שמקורם בעולם העל-טבעי שממנו הוא בא, וולפראם והארט הם האחראים להבאת הרוע העל-טבעי הזה ללוס אנג'לס.

 מטרתם של השותפים הבכירים לא משתנה גם כאשר אנג'ל לוקח על עצמו את ניהול וולפראם והארט. ליילה אומרת לו בפירוש שההחלטה להעניק לו את הסניף בלוס אנג'לס נבעה מכך שהוא מנע את האפוקליפסה של ג'זמין, שהבטיחה אושר לכול. אפיק הפעולה העיקרי של השותפים הבכירים לאחר מכן הוא "חוג הקוץ השחור", ואנשי החוג אינם פועלים מתוך יראת שמים (או שאול) גרידא. החברים בחוג סרים למרות השותפים הבכירים מכיוון שזה מאפשר להם לצבור כוח והשפעה ולשמור עליהם. רק כאשר אנג'ל הורג את אנשי החוג ומנטרל את מנגנון ההשפעה של השותפים הבכירים, צבא המפלצות העל-טבעי של השותפים הבכירים יוצא להילחם בו ברחובות לוס אנג'לס בסוף הפרק האחרון.

האיומים העיקריים על אנג'ל, שחורגים מהגבולות של וולפראם והארט, הם הולץ וג'זמין, הראויים כמובן להתייחסות משלהם.

הולץ הוא איום מחוץ לעולם במובן שהוא אדם שנעקר מזמנו, אבל הוא כמובן רוע אנושי מאוד. המניעים שלו פשוטים מאוד וישירים ואינם על-טבעיים. זהו אינו רוע כללי המכוון כלפי העולם, אלא נקמה אישית באנג'לוס/אנג'ל, שמתוך התפיסה "ייקוב הדין את ההר", מסוגלת להעמיד את העולם כולו בסכנה. וכפי שאנחנו רואים בסדרה, הולץ יעדיף להכאיב לאנג'ל, לגרום לו סבל, על פני הריגתו (שהייתה עשויה לקדם את הרוע בעולם). הפעולות שלו אינן דומות במטרותיהן ובהיקפן לאלה של וולפראם והארט או אפילו לאלה של ג'זמין. אפילו "סיפור המקור" של הולץ הוא אנושי ואינו שונה מסיפור המקור של ארכי-נבלים וגיבורי-על אחדים, שהם יצורים עירוניים מובהקים.

ג'זמין היא פרשה מעניינת יותר. יש בה אלמנטים ברורים של המעבר בין עולמות טבעיים ועל-טבעיים שאותו ייחסתי דווקא לסביבה של עיירות קטנות – היא בפירוש חוץ עולמית ועל-טבעית, בהיותה אחד מ"הכוחות" לשעבר, והיא פועלת באמצעים מיסטיים מובהקים ("החיה", אכילת הנשמות ועוד). אבל כאשר בוחנים את המטרות והפעולות שלה מתגלה תמונה יותר מורכבת.

ראשית, צריך לזכור ש"הכוחות", שהיא השתייכה אליהם, פעלו במקור למען הטוב ונלחמו ברשע, ומטרתה המוצהרת היא אוטופית, ולא דיסטופית. מטרתה היא להביא שלום ושלווה לעולם (וכפי שהזכרתי, אנשי וולפראם והארט גומלים לאנג'ל על שעצר אותה). הרוע נמצא בשיטות שלה, מכיוון שכמו אוטופיסטים רבים, שהם אבסולוטיסטים, היא משוכנעת שהתשובה שלה היא התשובה היחידה, והאוטופיה תושג על ידי ביטול יכולת הבחירה של בני האדם וכפיית התורה שלה על כולם. בכך היא מזכירה לא מעט דיקטטורים מודרניים שפעלו בשם אידאולוגיות משיחיות, דתיות או פוליטיות, וקרובה הרבה יותר לרשע האנושי העירוני המודרני מאשר לכוחות קמאיים.

נוסף לכך, צריך לזכור שהיא ארגנה את בואה לעולם, כך שיהיה במרכז אוכלוסייה גדול. זה נעשה משתי סיבות: האחת היא שג'זמין הייתה צריכה את קורדיליה שתלד אותה, והאחרת היא השימוש באמצעי התקשורת המודרניים. בניגוד לסאנידייל, ג'זמין לא עושה שימוש ב"פי שאול" כלשהו כדי להגיע לעולם הזה, אלא באישה שיכולה לאפשר לה להגיע לעולם, שבמקרה נמצאת בלוס אנג'לס. אם נקבל את הטענה שבואם של אנג'ל וקורדיליה ללוס אנג'לס היה חלק מתכניתה הגדולה באמת של ג'זמין, העובדה שהיא בחרה להגיע דווקא לעיר הגדולה, ושאלת מטרת בואה דווקא לשם, חשובות עוד יותר. במובן זה, הרשע של ג'זמין, המגיע ללוס אנג'לס, מזכיר את הרוע של הולץ, בכך שהוא נמשך לאדם, ולא למקום. סיבה אחרת שבגינה ג'זמין מגיעה ללוס אנג'לס, היא מכיוון שהיא צריכה מרכז תקשורת עולמי. כדי לרכוש חסידים ולהשפיע, ג'זמין זקוקה לחשיפה רבה ככל האפשר, במהירות גדולה ככל האפשר, ואין כמו אמצעי התקשורת המודרניים להשיג זאת (אציע בזהירות שללא אמצעי התקשורת המודרניים, ללא מיקום במרכז עירוני גדול, תכניתה של ג'זמין לא הייתה יכולה לצאת לפעול כלל). בצורך שלה להשפיע על אנשים רבים בזמן קצר, ג'זמין שוב מזכירה ארכי-נבלים.

התרכזתי במאמר זה באיומים העיקריים בשתי הסדרות והתעלמתי מאיומים משניים, מכיוון שסקירה של כל שד, ישות חוץ ממדית ומפלצת היא בלתי אפשרית. אבל אני חושב שבחינה של איומים משניים אלה תצדיק את המגמה הכללית שהראיתי לעיל – האיומים ב"באפי" הם על-טבעיים ולא אנושיים בהופעתם, בטבעם ובמטרותיהם, בעוד שהאיומים ב"אנג'ל" לובשים דמות אנושית (גם אם היא מסווה לעתים) והמניעים שלהם אנושיים יותר. לדעתי, אופי זה של האיומים קשור לטבע השונה של הרוע כפי שהוא מופיע בעיירות קטנות ובערים גדולות בתרבות האמריקאית העכשווית, ושאת מקורו ניסיתי להסביר בחלק הראשון של המאמר.