המסך המפוצל

פיצה זה לא ירק

מיס קיטי פנטסטיקו משתפת אותנו בחווית הצפייה המרתקת ב"מהפכת האוכל של ג'יימי אוליבר" ששודרה בהוט3

מאת: מיס קיטי פנטסטיקו

פורסם: 14-03-2012
16 תגובות

רותקתי בשבועות האחרונים מ"מהפיכת האוכל של ג'יימי אוליבר" - התוכנית הדוקומנטרית של ג'יימי שניסה לעשות משהו דומה למה שעשה במולדתו. בבריטניה הוא פעל לשינוי תפריט המזון בבתי הספר. בארה"ב בעיקר זה, אבל גם שינוי התודעה והמדיניות במדינה שידועה בבעיות ההשמנה שלה, שממנה יצאה תוכנית כמו "לאכול בגדול" של מורגן ספרלוק, ושהקונגרס שלה הכריז שזה בסדר, אפשר לישון בשקט, פיצה זה ירק. ברור, כי מורחים עליה רסק עגבניות ואפשר לשים עליה תירס ופלפלוני צ'ילי.

העונה הראשונה הייתה מאוד אופטימית ובעיקר הבליטה בעיניי את סגולותיו של ג'יימי, גם אם אי אפשר היה להתעלם מכמה עצוב ומייאש זה להיות חלק מהחברה האמריקאית במאה ה-21. מבחינה קולינרית, הכוונה.

 

ג'יימי התחיל בהנטינגטון שבווירג'יניה המערבית, שדורגה במקום הראשון כעיר ה"אוביסית" (obesity) ביותר בארה"ב. הוא נכנס לבית הספר היסודי בעיר וכחלק מהאופטימיות של העונה, זכה לשיתוף פעולה מלא של מנהל וצוות ביה"ס.

בתחילה הוא הלך לבדוק מה אוכלים הילדים בארוחת הצהרים. הוא הזדעזע לגלות שהתפריט מורכב כולו ממזון מעובד ואחיד שמסופק לכל בתי הספר וכולל פיצה, נקניקיות, המבורגרים, צ'יפס ונגיסי עוף. השתייה המוגשת: שוקו וחלב בטעם תות.

המנהל הסכים שג'יימי ינסה להציע משהו אחר לילדים. כי מה הוא בסה"כ רוצה? לא להאכיל אותם כוסמת, קינואה ואפלפלה, אלא שיאכלו יותר ירקות ופירות ודברים שלא עובדו עד מוות במפעל כלשהו עד שלא ניתן עוד לזהות את מקורם.

המכשלה הראשונה הייתה המבשלות שלא ששו לקבל מישהו זר שאולי יאיים על עבודתן ויגרום להן לעבוד יותר קשה מאשר לשים נאגטס בתבנית ולהשליך לתנור. מכיוון שכך, הוא החליט להציע לילדים משהו שלו, לצד האוכל הרגיל. זה לא כל כך הלך; כשהיו צריכים לבחור בין פיצה לבין טאקו עם עוף וירקות וסלט (דווקא סלט מעניין ומגרה למראה), כמובן שהפיצה ניצחה.

ביום השני הוגש רק האוכל של ג'יימי. המבשלות התרככו קצת, אבל בכל זאת, רוב האוכל נזרק לפח... ג'יימי גם גילה שהורים רבים שולחים את ילדיהם עם "ארוחת צהרים" מהבית. בשקיות/קופסאות היו "תפוצ'יפס", נחשי גומי, שתייה קלה מעדות ה"טרופית" ועוד מאכלים דומים שגרמו לשערו של ג'יימי לסמור אפילו יותר מהרגיל.

הוא החליט, בשיתוף עם מנהל בית הספר, לכנס אסיפת הורים בחצר ביה"ס. ג'יימי ממש מעולה ב"להעביר נקודה" באמצעות המחשה, וניתן יהיה לראות את זה גם בהמשך.

בחצר כבר נחפר בור ענק מכוסה בברזנט. ג'יימי הזמין משאיות ששפכו זו אחר זו לבור "ג'אנק פוד" ואח"כ גושים של שומן, רוטטים ומגעילים, ולבסוף ערימה ענקית של סוכר לבן. "זה מה שכל ילדי בית הספר, הילדים שלכם, אוכלים במשך חודש," אמר להורים. וזכה לשיתוף פעולה מלא.

ג'יימי גם בדק את מצב העניינים אצל ילדי הגן (Pre School, כי במערכת החינוך האמריקאית הגן הוא חלק מבית הספר), מכיוון שתזונה היא קודם כל חינוך. היה עצוב לראות שהם לא מזהים עגבנייה או אפונה ולא יודעים שצ'יפס עושים מתפוח אדמה. הגננת, אישה צעירה ומתוקה שראו כמה שהיא טובה במה שהיא עושה וכמה היא אוהבת את הילדים "שלה", עבדה עם הילדים במשך שבוע ואת "המבחן" הבא שג'יימי ערך, הם כבר עברו בהצטיינות.  

 

 

במקביל, ג'יימי עבד עם משפחה שהתזונה היחידה שלה הייתה "מזון מהיר". כל המשפחה סובלת מהשמנת יתר ומהיסטוריה של סכרת (סבים וסבתות, דודים וכו'). ג'יימי לקח אותם לבדיקה רפואית והרופא אמר להם שהם נמצאים בקבוצת סיכון של סכרת, כלומר שאם ימשיכו לאכול כמו שאכלו עד עכשיו, הסבירות שיחלו היא כמעט ודאית. מסתבר שיש סימנים על הצוואר שיכולים לחזות סכרת (לכתמים האלה קוראים "אקנטוזיס ניגריקנס", איזה מזל שיש פייסבוק...) וסימנים כאלו נמצאו על צווארו של אחד הבנים. אותו ילד הצליח ליצור קשר מיוחד מאוד עם ג'יימי, שלקח אותו על בסיס קבוע ל"מטבח של ג'יימי", מטבח מצויד היטב שבנתה לו ההפקה, שם נתן לו שיעורי בישול כדי להעלות לו את הביטחון העצמי ואת האפשרויות האישיות.

בבית המשפחה הם ערכו טקס שבו קברו באדמה את סיר הטיגון וקיבלו מג'יימי ארגז ירקות ופירות ותפריטים + שיעורי בישול.

במקביל, ג'יימי קלט עד כמה הדת משחקת תפקיד חשוב בחייהם של תושבי הנטינגטון וערך פעילויות בשיתוף עם הכומר המקומי, שהתגלה כבעל ברית נלהב ביותר (וגם קיבל כל מיני מתקנים וציוד. בכלל, לחברת ההפקה של ג'יימי יש תקציב לא רע בכלל והוא זוכה לספונסרים רבים), ואפילו הצליח לגייס לצדו שדרן רדיו שדי לכלך על ג'יימי בתוכניות שלו.

זה הזמן להגיד שג'יימי יודע בחוש יותר ממה שסטודנט לעבודה סוציאלית לומד בשלוש שנים - כיצד לעבוד בקהילה, כיצד למנף אותה כדי להשיג יעדים וכמה היא חשובה כשאתה מנסה לעשות שינויים בחינוך וחשיבה.

אפשר להגיד שהעונה הראשונה הוכתרה בהצלחה. התפריט בבית הספר שונה, המבשלות הצטרפו למעריצות של ג'יימי (וג'יימי אפילו הצליח לעקוף את כל בעיות האיגוד המעיקות שלהן) וקיבל גם תמיכה גורפת מהמפקחת לענייני תזונה של המחוז, שעבדה עם ג'יימי כתף אל כתף, למרות ההיסוס, הספקנות, חוסר הנוחות והגיהינום שהעבירו אותה הגופים הממשלתיים, כמו הצורך לעמוד בתקציב (לא תאמינו כמה זולה מנה של מזון מעובד!) והעובדה שמשרד החקלאות המשיך למלא את חדרי הקירור של בית הספר בקרטונים על קרטונים של מזון מעובד קפוא, כי "בית הספר חתם על משלוח לשנת 2011". את המשלוח הזה אסור היה להחזיר וכמובן גם לא למכור, אבל גם לא לתרום! המפקחת העלתה הצעה להגיש את האוכל הזה בימי שישי, עד שהוא ייגמר, אבל ג'יימי הטיל וטו (בצורה נחמדה, כמובן).

 

העונה השנייה כבר לא הייתה דובונים ומקהלה מתוקה של ציפורים קטנות ויפות.

 ג'יימי עבר עם משפחתו ללוס אנג'לס ונכנס לתיכון "ווסט אדאמס", שם נאסר עליו אפילו להיכנס לקפטריה או לשאול את הילדים מה הם אוכלים. בית הספר מנוהל ע"י גוף בשם MLA שכפוף למשרד החינוך, זו לא בדיוק הפרטה אבל הוא בהחלט מחויב להציג הישגים אקדמיים.

ישירות מעל הגוף הזה יש לנו את ה-  (LAUSD (Los Angeles Unified School District. מייק, מנהל בית הספר, דווקא היה בעדו של ג'יימי וליווה אותה במשך כל העונה, כשהוא מנסה לעזור לו לבית הספר שלו, וגם הוא חושב "מחוץ לקופסא", כשלמשל, מכניס את ג'יימי "מהדלת האחורית" על ידי הצבתו בכיתת ייעוץ. 

 

 

ה-LAUSD לא מעוניין בחשיפה ע"י מצלמות ובטח שלא יבקרו אותו ויגידו לו שהילדים האמריקאים שמנים שבגללו, אז ג'יימי נכנס לבית הספר כמורה ומשתחל לכל מיני שיעורים. בשיעור מתמטיקה הוא שואל את התלמידים מה לדעתם הקשר בין מתמטיקה לאוכל וילדה אחת עונה שהקשר הוא קלוריות. הוא מרשה לכל התלמידים לבחור חטיף אחד מבין החטיפים שעל השולחן: תפוז, פחית קולה, פיצה ושוקולד. לאחר מכן כל תלמיד מקבל תרמיל במשקל שאותו יוסיף אם יאכל ג'אנק פוד במשך חודשיים; ואז הוא מוציא אותם למגרש ומבקש מהם להקיף אותו בריצה כשהתרמיל עליהם. מי שאכל תפוז יעשה שלוש הקפות, מי ששתה קולה - שבע הקפות, מי שאכל פיצה - שמונה הקפות, ומי שאכל שוקולד (באסה, זה מה שאני הייתי בוחרת) –אחת עשרה הקפות.

 

בשיעור אחר הוא מאפשר לתלמידים להרכיב לעצמם "גלידת סאנדיי" מרובת תוספות ואז הורס להם את כל הכיף, כשהוא מכניס לצנצנת גדולה את כל המרכיבים שמהם עשויות התוספות: סוג של חיפושיות שחורות לקבלת ציפוי מבריק, שיער אדם ונוצות ברווז. לא פלא שהתלמידים כמעט מקיאים. הוא מראה להם רשימה של רכיבים קשים להגייה שמשמשים בתעשיית המזון המעובד והסינתטי, ומלמד אותם ש"אם אתם לא יכולים לקרוא את זה, אל תקנו את זה". כפיצוי, הוא מכין להם גלידה ביתית עם תשעה רכיבים בלבד.  

 

בשיעור מדעי החברה הוא מארח אנשים החולים במחלות כמו סכרת ומחלות הנובעות מכולסטרול ולחץ דם גבוהים, שמספרים את סיפור חייהם לילדים.  

בנוסף, הוא מקבל כיתה ללימודי קולינריה ובה עשרה תלמידים, הוא מלמד אותם לבשל בתקווה שיוכלו לבשל לכל ילדי בית הספר. ביניהם נמצאת סופיה, שהוריה חולים בסכרת ושני סביה מתו מאותה מחלה. בנוסף, אחותה אובחנה כחולה במחלה בגיל 10 בלבד. אבל בסופו של דבר, הרשע העונתי של ל"א מתערב וג'יימי נאלץ לחלק ארוחת צהרים מאחורי בית הספר, ליד הפחים, ורק כמה עשרות ילדים באים לאכול.

 

במקביל, ג'יימי מתחיל לעבוד עם דינו, בעל מזללה בעיר. דינו לא מסכים להחליף את התפריט שלו לתפריט בריא יותר מפחד שהלקוחות ינטשו אותו, וג'יימי נאלץ לנסות את השיטה שניסה בעונה הראשונה: הוא ממציא כמה מנות חדשות של המבורגרים שעשויים מנתח מובחר יותר של בשר, אבל גם רזה יותר. המבורגר אחד חריף עם סלסה, אחד עם בטטות וכו', וכתוספות הוא מגיש קולסלאו עם גרסא שלו למיונית וכדומה, כולל מילקשייק עם חלב ותותים אמיתיים. ההמבורגרים שלו שווים 400 קלוריות, בשעה שההמבורגר הכי "רזה" של דינו שווה 800 קלוריות. הוא מוכיח לדינו שאנשים אוהבים את ההמבורגרים שלו ומוכנים לשלם עבורם את הסכום שהם משלמים עבור ההמבורגר הכי יקר של דינו (4.80 דולר).

 

הוא מציע לדינו החלפת ציוד במזללה בציוד חדש מ"הצעקה האחרונה" ושיפוץ כמו דלפק ומצלה (גריל) חדשים, בשווי של 40 אלף דולר, כולל קידום המסעדה בתוכנית הרדיו של ראיין סיקרסט. בתמורה הוא רק צריך להחליף את הקציצה שלו לקציצה מנתח איכותי יותר, אבל דינו מקשה את עורפו. רק הטבח שלו, שלומד מג'יימי כיצד להכין את המנות החדשות, מצליח לשנות את דעתו של הבוס שלו.

הפתיחה המחודשת של המזללה מצליחה מאוד ודינו, לאחר שיחה עם לקוחות, משתכנע להגיש מזון בריא יותר בעסק שלו. כמה זמן זה יחזיק מעמד? רק ימים יגידו.

 

עוד במקביל, ג'יימי נכנס לביתה של משפחה נוספת. הפעם מדובר באב חד הורי שלא יודע לבשל וילדיו ניזונים ממזון מהיר. ג'יימי חוזר על "השטיק" של מילוי הבית במזון מהיר: פיצות, נקניקיות, המבורגרים וצ'יפסים זרוקים על ספות, רצפות ורהיטים ובכל מקום מוטל מזון בצבע חום.

ג'יימי שולח את אבא לקנות ג'אנק פוד ובינתיים מכין עם הילדים חזה עוף במחבת עם סלט ירקות, סלט פירות ולימונדה תוצרת בית. התוצאה 30 דקות של עבודה ו-23 דולר. האב חוזר אחרי 45 דקות אחרי שהוציא 31 דולר. עוד מט לג'יימי.

 

 

 

בינתיים ה-LAUSD  "מחסל" את רישיון הצילום של התוכנית בבית הספר ואוסר עליו להיכנס לשם, אבל ג'יימי זומם להעביר את המטבח שלו מול בית הספר ולתת שם שיעורי בישול אחרי הלימודים. בנוסף, הוא נוסע עם מייק לבית ספר בסנטה ברברה ש"יצא לעצמאות" ומנהל את עצמו, כולל ניהול התוכנית הקולינרית שלו בעצמו וגידול פרי וירק בגן גדול בבית הספר. מייק מתרשם מאוד ומתחיל בהכנת גן אורגני בווסט אדאמס, אם כי לצערו של ג'יימי, הוא יכול רק לעודד את התלמידים מרחוק, אך לא לעזור או אפילו לראות את הגן.

 

ג'יימי יוצא לדיון בדירקטוריון של המועצה כדי להביא את הצד שלו. הוא יוצא כמו שהוא. הוא כבר מזמן לא "השף העירום", יותר "השף הפרוע", עם שיער שעומד לכל הכיוונים, חולצות משובצות וסווטשירטים עם ברדס, ג'ינס מהוה וכובע מצחייה נצחי מידלדל מתוך הכיס האחורי. אבל פה הוא באמת יוצא גדול. הוא עומד מול חברי הדירקטוריון ומודה להם (!) על ההזדמנות שנתנו לו. לו זו הייתי אני, כנראה הייתי מדברת על מה אני חושבת על המקצוע העתיק ביותר בעולם של אמו של יו"ר הדירקטוריון. אבל כמו שאמרה ד"ר פיי מילר ב"מד מן", באמצעות המחשה בעזרת משל של איזופוס: "עדינות, אדיבות ונחמדות ישיגו לך יותר מכוח". טוב, לא במקרה הזה. במקרה הזה, יו"ר הדירקטוריון/מפקח כמעט מקיא על ג'יימי, ואומר לו שלא המועצה עצמה גירשה אותו מבתי הספר, אלא הוא אישית.

ובכל זאת, כל המידות הטרומיות של ג'יימי מופיעות בקטע הזה במרוכז: חוץ מזה שהוא יצירתי, מרבע את העיגול, לא מוכן לקבל "לא" כתשובה, חברותי מאוד ואוהב אדם, הוא גם כריזמטי, רהוט (למרות השינשון), אידיאליסט ובאמת אדם טוב שמאמין בלעשות את הדבר הנכון (מי שלא יודע, הוא גם מעסיק במסעדות שלו נוער שלא שפר עליו מזלו בחיים).

מחוץ לאולם המועצה, בפני המצלמות, ג'יימי מביע את הכעס והתסכול שלו. הוא מדבר על חוסר השקיפות של המועצה במדינה שבה חופש הדיבור הוא אחד מאבני הדמוקרטיה.

 

למזלו של ג'יימי, המפקח מתחלף וג'יימי עורך תחרות בישול בין כל בתי הספר במחוז, בשיתוף כמה שפים מוכרים בל"א (או לפחות ככה הוא אומר, השף היחיד שאני מכירה הוא טום קליקיו). כדי שזה יהיה סוף אמריקאי הולם, נציגי ווסט אדאמס מנצחים וזוכים בכסף וקורס בישול בניו-יורק בחסות איזו חברה אמריקאית מעדות סנפרוסט.

התחרות עושה רעש והמפקח החדש מזמין את ג'יימי להיפגש איתו. מסתבר שהוא מאמין ב"בייבי" של ג'יימי. ג'יימי אכן נפגש איתו (עדיין נראה כמו "שלוך", וכנ"ל בתוכנית האירוח של ג'ימי קימל) ומבטיח לו, קודם כל, להוציא את החלב בטעמים מבתי הספר. שנית, הוא מאשר לג'יימי לחזור לבית הספר, וג'יימי אכן נוסע לווסט אדאמס, רואה ומתרשם מהגן, נכנס למטבח (!), פוגש את צוות המבשלים ומלווה את הכיתה שלו שמגבשת בעצמה תפריט צהרים חדש לבית הספר.  

וכך הסדרה מסתיימת, בהבטחה לתקווה ושינוי. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לא היינו מצפים לאחרת.