המסך המפוצל

הממיר 6/3/12

לאק הופכת לפנינה, מצב האומה אנינה, אימפרית הפשע מוצלחת ועדינה, עבודה ערבית מרנינה, ספרטקוס אמינה וארץ נהדרת עושה צחוק מהמדינה

מאת: המערכת

פורסם: 06-03-2012
30 תגובות

10. לאק, עונה 1 פרק 5

יש משהו מתעתע ב"לאק", אולי אפילו משלה. עד הפרק הקודם, הרביעי, חשבתי שהיא לוקה בחסר, שהיא לא מסעירה במיוחד, מתנהלת על מי מנוחות. הפעם הבנתי את הטעות שלי. מטבע היותה סדרה על מירוצי סוסים, מקום שבוחשים בו שלל טיפוסים מפוקפקים כגנגסטרים ומהמרים, הייתה לי ציפיה שונה בתכלית ממה שקיבלתי בפועל. לכך נוסיף את העובדה שהסדרה נוצרה על ידי דיוויד מילץ', איש "דדווד" ו-"NYPD", שיודע דבר או שניים על תיאור של רגעים מסעירים.

 

ובשעה שאני צופה ומחכה שהעניינים יזוזו, ההנחות המוקדמות שלי – שלא לומר הדעות הקדומות – מוסמסו מבלי משים. בשעה שאני לומד על העולם הלא מוסרי של הסוסים המנוצלים, של הרוכבים החבוטים, החולניים, המכורים, האנורקסיים, שאסור להם להעלות במשקל כדי לא להכביד על הסוס בעת הריצה, על המהמרים האבודים, על בעלי הסוסים שמתחברים אל החיות הללו באופן הכי יפה, הכי בלתי אמצעי, הכי אוהב בלי קשר לשום מירוץ – גיליתי בדיעבד ש"לאק" היא בעצם סדרה שמתארת ברכות ובאהבה יחסים אנושיים.

 

גלילת הסיפור לא בונה איזשהו קתרזיס שכולל מכות ויריות, אפילו לא צעקות זעם, אלא פורקן רגשי חונק גרון שקשה להבין איך התגנב ככה אל מתחת לעור. המניפה הזו של אנשים אבודים שמוצאים במירוצים את מפלטם מחלומות מנותצים, באה לכדי שיא הפעם. וזה מעניין, כי הדמות האהובה עלי היא של וולטר – בגילומו היפה של ניק נולטי – והוא אפילו לא היה בפרק הזה. חרף היעדרו, האנושיות הרבה שהוא נושא על כתפיו המתה וגאתה מכל עבר, וזה היה כל כך יפה ולפרקים כל כך עצוב.

 

 

 

בכיכובם של: ארבעת המהמרים, ובמיוחד מרקוס וג'רי שהתחברו והניחו בעדינות את מהות יחסיהם על השולחן. ג'ואי השבור שהולך וקמל ולאורך כל היום מנסה שוב ושוב לדבר עם אשתו. האישה פגועת המוחין שמחליפה דברים עם מרקוס כאשר שניהם שם. אייס, שמנסה לחזר אחר קלייר לאשיי ולאחר מכן נשאר לישון באורוות עם סוסו הפצוע. הרגעים שלו עם גאס מדי לילה לקראת שינה הם מעין שירת המקהלה היוונית, אבל של הגיבורים עצמם, ובכל אחד מארבעת הפרקים הקודמים הם שוחחו ביניהם בערוב היום, שהיה גם ערוב הפרק. הפעם השיחה לעת לילה הגיעה באמצע הפרק. אבל את השיחה הקבועה שלו בלילה שלמחרת, אחרי ש'פינט אוב פליין', הסוס שלו, נפצע, אייס לא עושה עם גאס. תחת זאת הוא שותק עם 'פינט' באורווה.

 

הפרק הראשון של הסדרה הציג רגע מזעזע שמצליח להדהד בראשי גם עכשיו, שבועות אחרי כן. הוא הציג את ההתעללות בחיות העומדת בבסיס רעיון המירוצים, אבל מאז הוא גם הפיק טיעונים לתפארת אהבת החיות השורה במקום. עד כה זה התבטא בעיקר בוולטר ובשיחות שלו עם סוסו, שדם מנצחים זורם בעורקיו, אבל בהיעדר וולטר מילאו אחרים את מקומו. שלושה סוסים מככבים בסדרה – של וולטר, של אייס ושל ארבעת המהמרים – ושלושתם מהווים מושא אהבה כנה ויפה של בעליהם, אנשים שבמידה כזו או אחרת מתקשים ליצור חיבור אנושי תקין. בחדר המיון שאל הרופא את מרקוס אם יש לו עם מי לדבר. "סוס", ענה מרקוס, ומעט אחרי כן שוחח עם ג'רי על חששותיו שהוא גיי כלפיו. כה פגומה ההבנה שלו בנוגע לקשר בין בני אדם.

 

למחרת ג'ואי ניסה כל היום להשיג את פרודתו ללא הועיל, ואחרי יום שלם כזה נשבר לבסוף בבכי על הבר. בינתיים באורוות, הדאגה של אייס ל'פינט אוב פליין' השאירה אותו לישון על כיסא ליד הסוס, ממש כשם שגאס ישן מדי לילה על הכיסא מול מיטתו. היררכיה. וכך כשהוא ישן, והסוס הניע אליו את ראשו, נגע בו, העיר אותו, הקים אותו ללטף אותו. אחרי סערת הנפש למראה ג'ואי בבר, הייתה בסצנה הזו נחמה פשוטה אך רבת עוצמה. אלף מילים בתמונה מרגשת אחת, על אנשים ועל חיות ועל הסיבה שבעטיה הסיפור הזה מסופר. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה).

  

 

10. מצב האומה, עונה 4 פרק 18

כחלק מהתדמית הרצינית של מצב האומה הם מקפידים לארח כמעט בכל תכנית פוליטיקאי ("העד המרכזי") לראיון נשכני אבל משעשע, ואלה באים בהמוניהם: ממיכאל בן ארי לאחמד טיבי, מיובל שטייניץ לציפי לבני, ראלב מג'אדלה לאחר תקרית כוס המים ויריב לוין פוסט התיקון לחוק לשון הרע (וערב המחאה ששליין אירגן בעקבותיו). מכל המפלגות בכנסת (למעט החרדיות), כולם באים קצת לחטוף מהלומות וקצת להשמיע ממשנתם הפוליטית. עד כה נוצר הרושם שחברי הכנסת קופצים על ההזדמנות להציג את עצמם באור קליל יותר ותעיד שלי יחימוביץ' שהגיעה שלוש (!) פעמים וכבר די נמאסה, למען האמת. ואז, מול האידיליה כביכול הזאת צץ פתאום העימות בין חנין זועבי למצב האומה (ובפרט ליאור שליין) שסיפק הזדמנות להציץ לדרך שבה מתנהלות תכניות כאלה ולאופן המחשבה של פוליטיקאים.

 

תקציר הפרקים הקודמים: מסתבר שמערכת מצב האומה הזמינה את חנין זועבי די מזמן, אי שם לאחר אירועי המרמרה, להתארח בתוכנית. זועבי, שהבינה כנראה שטוב היא לא תצא משם, סירבה, והנושא לא הגיע עד עכשיו לאוזני הצופים. אלא מה? לפני מספר שבועות נאמה חנין זועבי בכנסת ומסרה "לאנשי הטלוויזיה, ולליאור שליין ביניהם, שזה לא מנומס לצחוק על חברת כנסת שסירבה להתארח אצלו בתוכנית, גם אם כולם רוצים להתארח אצלו" (לא נגענו). שליין, שביטחון עצמי מעולם לא חסר לו, קפץ על ההזדמנות ופתח בקמפיין "מתחננים לחנין" שכלל בעיקר הקרנה חוזרת ונשנית של הקטע הנ"ל (מינוס החלק שהיא מאשימה אותו ב"איום בהתנכלות") ופרודיה מצוינת על הפרסומת לאולד ספייס.

  

בשלב שכבר היה נראה שמדובר בבדיחה שאין לה לאן להתפתח, הסתבר לצופים שחנין אמרה כן "היסטורי יותר מזה שאמר סאדאת לבגין". העטים הושחזו, השרירים נמתחו וזועבי הגיעה לאולפן ההרצלייני למה שהבטיח להיות התכתשות פוליטית-הומוריסטית מצוינת. ואכן, זה באמת מה שהיה.

בדרך כלל הפוליטיקאים בתוכנית מקבלים מינון כלשהו של בדיחות סטיגמה, תהיות על הצעות חוק ועקיצות על אמירות קודמות. כאן, לעומת זאת, כל הבדיחות הקודמות כבר נחרשו והאווירה הייתה כמעט רצינית. אמנם לא נפקד מקומה של השטותניקיות (לחצן מצוקה שהציג בכל פעם רגע מביך מעברו של אחד הפאנליסטים) אבל נדמה שהפאנל השטותניקי רצה גם הוא לברר האם חנין זועבי באמת מתכוונת למה שהיא עושה. השאלות היו אמנם משועשעות ("למה לכם לנסות להשמיד אותנו? כשזרקתם אותנו לים מצאנו שם מלא גז!") אבל נגעו בסוגיות הכי מהותיות- מי באמת סרבן השלום, מה קרה להסכמי אוסלו, האם מצב האזרחים הערביים בישראל באמת גרוע ועד כמה חבר כנסת שמצהיר על עצמו שהוא לאומן פלסטיני יכול להיות נאמן למדינת ישראל. חנין זועבי צחקה, נבוכה קצת, וענתה על השאלות במלוא הלהט והרצינות האידאולוגית שלה. אני מוסמרתי למסך כשזועבי הכריזה שישראל אשמה בכישלון הסכמי אוסלו וגורי לא האמין למשמע אוזניו, כשעינב שאלה מה דעתה על הפצצה האיראנית ("האם את בעד הפצצה של ישראל ע"י איראן?") וכששליין תהה אם היא חושבת שיש יותר דמוקרטיה במדינות מוסלמיות וביקש ממנה לפרוס את החזון שלה. אם בתחילת הריאיון שליין הפגין זחיחות עוד יותר מהרגיל וזועבי נראתה לחוצה .(ובצדק), בסיום שליין כבר הודה ש"אני מפחד ממך קצת" ואילו זועבי סיימה ב "אתם לא כל כך מפחידים" ובצחוק של הקלה.

 

בלי קשר לעמדותיי הפוליטיות נדמה שמצב האומה עשתה כאן שירות חשוב לצופים: היא הדגימה בלי כוונה את עומק הפער שקיים בין חברי הכנסת הערביים למיינסטרים הישראלי כפי שמיוצג בערוץ 2, ואח"כ הביאה לצופים הנינוחים בבית את האמת הלא נעימה בפנים. כן, נאלצנו להתכווץ בבית מול האמירות של זועבי, ובין אם כעסנו שחברת כנסת ישראלית מתבטאת ככה ובין אם התביישנו בחוסר השוויון, היו שם רגעים שהעלו שאלות שלא עולות באף תכנית אקטואליה סטנדרטית. בין כל ההומור והבדיחות (וצחקתי לא מעט) התחבאו כל הקושי והמורכבות של המדינה הזאת, ונשארנו עם חומר למחשבה. סאטירה, כבר אמרנו? (מירב)

 

  

9. המנטליסט עונה 3 פרק 24 (פרק סיום העונה)

אני לא ממש עוקבת אחרי הסדרה המנטליסט, צפיתי בחלק מהפרקים בעונתה הראשונה מהעונה השנייה עוד פחות ובעונה השלישית יצא לי לצפות עד לפרק האחרון בפרק וחצי בערך, באחד שיחקה מורנה באקרין הידועה יותר כאינארה מפיירפליי או כג'סיקה ברודי מהומלנד בימינו, ומהשני למדתי בעיקר שמערכת היחסים הרומנטית של זוג השוטרים החביב גרייס ואן פלט ווויין ריגסבי שבפעם האחרונה שבה צפיתי בהם הייתה בשלבי לבלוב, הגיעה למקום אחר לחלוטין: גרייס עומדת להתחתן בקרוב עם שוטר אחר כלשהו וריגסבי מתוודה שהוא עדיין מאוהב בה, ולכן מעדיף שלא להגיע לחתונתה. ואף על פי שלא ממש צפיתי בשאר הפרקים ולא יכולתי לגבש דעה על השוטר שהיא מתכוונת להתחתן עמו, משהו בנפשי הרומנטית רצה שגרייס וריגסבי יחזרו זה לזה אפילו אם אני לא באמת מתכוונת לעקוב אחריהם. גם בפרק סיום העונה (או יותר נכון בחלקו השני) לא התכוונתי לצפות, אך יצא שהטלוויזיה הייתה דולקת בערוץ המתאים ובערך רבע שעה לסיום הפרק כשהמנטליסט הבין  שהשוטר שעמו התעתדה גרייס להתחתן הוא בעצם המודיע של רד ג'והן הרוצח של אשתו ובתו, רוצח שאותו הוא מחפש כבר שלוש עונות. הבנתי גם אני שהנה הוסר מכשול אחד מדרכם של גרייס וריגסבי האחד לשני כך שלמרות פציעתה של ליסבון במהלך הקרב בין המודיע לשוטרים, רגע הגילוי כמו גם רגע הריגתו של אותו מודיע היו רגעים מאוד משמחים בעיניי.  עם כל זאת, מה שבאמת הביא אותי לתת לפרק הזה את הציון תשע הוא דווקא מה שקרה בהמשך, המפגש שצופי המנטליסט ציפו לו במשך שלוש עונות בין פטריק ג'יין גיבור הסדרה לבין רד ג'והן (ברדלי וויטפורד המצוין) סוף סוף התרחש. והוא היה בהחלט מה שאפשר לצפות לו ממפגש בין שני אנשים שמשחקי מוחות הוא הצד החזק שלהם. אהבתי את העובדה שרד ג'והן אומר לפטריק ג'יין את כל הדברים שתמיד אומרים על נקמה כשרוצים להניא את הצד הממאן להתנחם מלהפסיק לחפש אותה, "תשכח מזה, הוא לא שווה שתהרוס את החיים שלך בגללו", "הרצון של בנקמה פוגע בך יותר מאשר בו" וכיוצא באלה משפטים, שכולנו מן הסתם שמענו נאמרים (לפחות בטלוויזיה) לאנשים המקדישים את חייהם לחיפוש אחר מי שפגע ביקיריהם, ומן הסתם גם חשבנו שיש בזה משהו, רק שכשהמשפטים הללו מגיעים מהצד שבו רוצים להתנקם רואים פתאום איך כל ה"נכונות" שלהם מתרוקנת מתוכן. וכשכבר היה נדמה לרגע שרד ג'והן שוב ייצא כשידו על העליונה ויצליח לחמוק גם הפעם, פטריק ג'יין יורה בו למוות באקדח שהוסתר היטב בכיס חליפתו ובכך מקיים את מה שהבטיח לו אך דקות ספורות קודם לכן "אני אמצא אותך, ואני אהרוג אותך, ורק אז אני אשכח ממך".  ואחרי שהוא יורה בו הוא חוזר לשולחן שבו ישב לסיים את כוס הקפה שלו ולבקש את החשבון כאילו כלום, חשבתי לי שאני לא יודעת איזה חשבון הוא יקבל ומה יעלה בגורלו כשיאסרו אותו, אבל אני יודעת מה הצופים קיבלו הפרק: קתרזיס. (אורלי)

 

  

9. אימפריית הפשע, עונה 2 פרק 7
אני מרגיש שאני עושה טעות בכך שאני כותב על הפרק אחרי צפייה אחת בלבד בו. הוא היה כל כך עמוס בהתרחשויות וברמזים ובמבעים ובמשמעויות עד שברור לי שאני מפספס דברים. הרעיון שקשר את הדברים הוא אותם 'ימים ימימה' לעומת העכשיו, כשברוב המקרים מדובר בתחושת תלישות ובחינה עצמית. הדברים של אואן לקראת סוף הפרק יכולים לחול על דמויות רבות בסדרה – מרגרט, ואן אולדן, ג'ימי: "לפעמים את חושבת שמוזר כאן? בבית הזה? במדינה הזו. הכול קצת שונה. האוויר, המים, האנשים ואתה עצמך. גם אתה משתנה, לאט לאט". ההמשך מבטא קריעה גדולה יותר, כאלה של מהגרים או של ריצ'רד הארו: "ואתה חושב, אם איעלם כעת, למי יהיה אכפת, ומי בכלל יבחין בכך?"

 

החיבור בין אואן לפגי היה בלתי נמנע, ולא רק כי המשיכה ביניהם הוצגה לנו מלכתחילה. המקור של שניהם הופך אותם באחת לשותפי גורל, והאלימות שלו היא משהו שנראה שייך לכל הגברים שראינו את מרגרט עמם – האנס בעלה המכה, נאקי הגנגסטר וכעת אואן איש המחתרת [1]. ונאקי אינו פתי, כאשר קייט מודיעה לו שמרגרט חוזרת מניו יורק ושאואן אינו בנמצא, נראה שהוא מקשר בין הדברים. אמנם במקרה הזה החשדות שלו מוטעים, אבל בכל זאת יש להם בסיס יציב וטוב, כידוע לנו.

[1] אפרופו האלימות של אואן, סצינת הרצח בשירותים הייתה לטעמי אחת המדהימות בסדרה. מפורטת וקשה, מעליהם פוסעים ומדברים עוברי אורח מעומעמים, בדלת הכניסה עם הזגוגית המחוספסת דמות מעומעמת אחרת מנסה להיכנס, וכל הזמן הזה אואן חונק את עמיתו בשקט כמעט מופתי. השתאיתי לנוכח המחזה הזה.


אז כנראה שלא רק שותפות גורל ולא רק מראהו המצודד הם שמשכו את לבה של מרגרט, ואולי אין זה מקרי שאחותה בברוקלין בחרה דווקא בסיפור שהמציאה על הגבר בחייה של 'פגי'. משהו במרגרט מקרין זאת, היא מגובה במישהו חזק. אבל זה לא מה שישכנע את אחיה. להפך, מאותן סיבות הוא לא מעוניין לקחת את כספה של מרגרט – הוא לא יודע מאיפה הכסף הזה. הניסיון של מרגרט להתחבר אל משפחתה לימד אותנו רבות על עברה, על הסיבות שבעטיין עזבה את אירלנד ועל הניתוק מקרוביה. היה נוגע ללב לראות אותה שם, כמהה למשפחתה ובעיקר לאישורו של אחיה, שאמנם היא מוכיחה אותו על רפיסותו מול גורמי סמכות, אבל מולה הוא תמיד קשוח ותמיד קהה לב. אגב, איילש חובבת הספרים היא דבי גאלאגר מ"חסרי בושה". פשוט מעולה הילדה הזו.

 

 

 

בזמן שמרגרט יושבת עם אחיה בביתם וזוכה למנת עבר, "זוהי פגי שלנו מימים ימימה", דרמודי יושב עם אמו ואומר לה שהיא עצמה לא מזדקנת. האופן שבו גיליאן מצליחה לשמור את עיניה על המטרה ולהסתיר כמעט כל סממן של מה שמתרחש בה, מקנה לה בעיני בנה ארשת פורצלנית של אישה שנשארת כפי שהיא. אין קמטים מיותרים לכאורה או התפתחויות יוצאות דופן בדעותיה. אבל אנחנו, שראינו אותה מכה באמוק את הקומודור, יודעים שגם היא נרדפת בקביעות על ידי עברה, ושגם תחת המסכה שלה רוחשים ימים ימימה. קשה לי להאמין שבאמת עד כדי כך לא אכפת לה מנאקי, האיש שתמך בה ובבנה לאורך כל כך הרבה שנים, אבל היא בכל זאת לא מנידה עפעף כשהיא מדרבנת את בנה להרוג אותו לתועלתו.

 

בהתאם אהבתי מאוד את ההתלבטות הקשה של ג'ימי בנושא. זו הייתה סצנה ארוכה וחיונית, שהצליחה להדגיש היטב את המצב הבלתי אפשרי שבו הוא נמצא. נאלץ להרוג את דמות האב שלו, את האיש שהיה שם בשבילו זה מכבר, כדי שהאופן שבו הוא עצמו נתפש על ידי אחרים לא ייפגם. בסופו של דבר הוא עושה זאת, ורגע לפני שהאקדוחן מגיח מאחוריו, הוא קודם חייב ללחוש באוזנו של נאקי: "אין הבדל אם אתה צודק או טועה. אתה פשוט חייב להחליט". נאקי לא מבין את המסר האניגמטי כי הנמען העיקרי שלו הוא ג'ימי עצמו.

בינתיים דמות האב הזו נחשפת לראשונה אל לוסי עם התינוקת שלה. רק בשלב הזה, ובמיוחד כשוואן אולדן הגיע אליו מאוחר יותר, עשיתי את ההקבלה בין נאקי לבין הסוכן הפדרלי – האחד איבד תינוק בן יומו והאחר מעולם לא זכה לכך מאשתו. התינוקת הזו שייכת לוואן אולדן ומוצבת על שולחנו של נאקי. לוסי הפגינה את כל כישורי המשחק שלה במשרדו של האחרון, אותם כישורים שהתבזבזו מפאת חוסר יכולתה לשחק במחזמר "משרתת מסוכנת". היא מצליחה להוציא מנאקי סכום כסף ואז משאירה את התינוקת ועוזבת את הבית, לא לפני שהיא משאירה מזכרת לאיש שכלא אותה חודשים רבים ולבסוף לא עמד בהסכם: חיתול מלוכלך ודף מהמחזה שחמק ממנה. ( yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה).

 

 

9. הומלנד, עונה 1 פרק 7
הופה, הנה גילינו את האמת על ברודי.

אם יש משהו שמדהים אותי שוב ושוב ב"הומלנד" זהו משחקו של דמיאן לואיס. אחד הטמטומים הגדולים בגרסה הישראלית (ספוילר לכל העונה הראשונה שלה, אבל לא למשהו שטרם נראה עד הפרק הנוכחי של "הומלנד") היה ליהוקו של אסי כהן מלכתחילה כאחד מהשבויים שנהרג בשבי, ומופיע בסדרה רק כרוח רפאים. עכשיו בואו נחשוב – אסי כהן האליל מככב בסדרה, אבל דמותו בעצם מתה בשבי והוא מתפקד על המסך כחיזיון עוועים של אחותו. או שמא… רגע, האם ראינו את הגופה שלו? ורגע, יש להם את פאקינג אסי כהן והם מלהקים אותו לתפקיד רוח?

 

אני, שהסתפקתי בפרק הראשון של "חטופים", ידעתי ממנו לבדו שדמותו של אסי כהן בחיים ושזה משהו שיתגלה כ'טוויסט' בהמשך. לא צפיתי ביתר העונה, אבל הבנתי שכך אכן היה, ועם הידע הזה גם באתי אל "הומלנד". אלא מאי? דמיאן לואיס פשוט השכיח את זה ממני. האופן שבו גילם את ניק ברודי כאדם שבור אבל גם אולי כטרוריסט או חובבם בפוטנציה היה כל כך מרהיב, עד שאפשר לי לא לעשות את הקישור הנדרש מהגרסה הישראלית ולשלוח את דבר היותו חף מפשע אל ירכתי מוחי. זה דבר עצום.

 

 

 ואכן, כמו בגרסה הישראלית, המת בעצם לא מת והוא הוא החייל האמריקני שנאמנותו הוסרה. זה ידרוש מהפרקים הבאים להסביר כמה דברים, כמו מי באמת סיפק לאפזל חמיד את התער, מי הזהיר את איילין וראקים ואמר להם לעזוב את הבית, ואם זה היה טום ווקר איך הוא יודע את כל הפרטים האלה. אבל בינתיים דמיאן לואיס, כאשר מוסר החשד מברודי, מצליח לקמט את לבותינו עם ההכרה בעומק העוול שנעשה לו, הגם שמאחורי גבו, והוא נותר אבוד ובודד בביתו בלי המשענת היחידה שהייתה לו לאחרונה. האופן שבו חשף את עצמו בפני קארי מהעבר השני של השולחן היה מפגן מהמם של משחק, לואיס צריך להגיש את הפרק הזה לאמי.

 

אני מבין את הטענות על החיבור בין ברודי ובין קארי, גם אני לא ששתי למראהו, אבל בפרק הזה הצליחו ליצור לו סימוכין יפים בדמות הטראומות של שניהם, ובעזרת ההודאה של ברודי על העובדה שהוא כבר לא יכול להיות עם אשתו, וגם חברו הטוב בעיניו כבר לא חברו. סביר להניח שדעתי בנוגע ליחסיהם לא הייתה מונחת כך אילולא הקריסה המהירה שלהם. פליטת הפה של קארי על התה האהוב עליו וההבנה של ברודי של מה שעשתה עד כה קירבו את הסוף ובודדו את ברודי יותר, דחקו אותו עוד. יחד עם משחק החתול והעכבר, שבעצם לא היה קיים כלל כי ברודי לא גילם אף אחד מהם, מגיע אל קצו גם החיבור הרגשי בין קארי לברודי עוד לפני שהחל, וכל זה קורה במחי פרק אחד שטורף את הקלפים. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה )

 


9. עבודה ערבית עונה 3, פרק 4

אחד הדברים שתמיד סקרנו אותי בשנות נעוריי, בזמן שאנשים אחרים היו מתדיינים בשיעורי חברה ואני לא העזתי לפתוח את פי, היה העיסוק בשאלה מה היו חושבים על הדיון הזה האנשים שאל בעיותיהם אנחנו מתייחסים אם הם היו שומעים איך אנחנו מדברים עליהם מאחורי גבם. האם הם היו מרגישים שנואים, לא שייכים, לא מובנים או שאולי דווקא במה שהם היו שומעים היה יכול להיות פתח להידברות. כשאחד הדברים שהכי סקרן אותי בתגובה הלא קיימת שלהם - כיוון שהם כמובן לא היו שם - הוא האם הם היו נעלבים.  אחרי צפייה בפרק השבוע של "עבודה ערבית" חשבתי לי שאם לשפוט על פיו הרי  שכולם באמת יודעים את כל מה שהאחרים אומרים עליהם מאחורי הגב אף אחד לא באמת סודי כמו שהוא היה רוצה לחשוב. אולם באורח פלא במקום לקחת את זה למקום הנעלב ומעורר ההזדהות, הסדרה יודעת לקחת את זה למקום הכי מצחיק, ואולי זה בגלל שבמקום של הפצע האמיתי היא לא נוגעת היא תביא את אמג'ד אל בית הכנסת בניסיון שכולו לקוח מקומדיה של טעויות להחזיר אותו לחיק היהדות. הוא יחזור מבית הכנסת כולו פגוע ונסער ומלא מחשבות נקמה על כך שלא באמת מתייחסים אליו כאל שווה בין שווים, אבל הסדרה לא תראה לנו את רגע הפגיעה, או את רגע הקמצא/בר קמצא שלו, הרגע הזה שבו הקומדיה יכולה להיהפך לטרגדיה. אני לא יודעת אם זו חולשתה או סוד כוחה, אבל אני יודעת שזה באמת מצחיק (אורלי)

 


9. ספרטקוס: נקמה, פרק 5
או, זה בדיוק סוג הפרקים שאני אוהב ב"ספרטקוס", כאלה שזורעים הרס ומשלהבים אגב כך את המסך, תרתי משמע במקרה של הפרק הנוכחי. עצם התוכנית של להביא את המלחמה אל הזירה, אל גוב האריות, היה מגניב, אבל המימוש היה עונג אחד גדול ומלהיב. הייתה סמליות רבה בשריפת הזירה שבה כל הגלדיאטורים נאלצו להילחם על נפשותיהם. האימה שאחזה בשועי רומא צמאי הדם שבתאיהם הזכירה כמובן את סופו של בית בטיאטוס בסוף העונה הראשונה, כולל הבונוס שבהריגת קוסוטיוס השנוא.

 

בתוך כך גם קיבלנו שוב את גאניקוס, ששב עם מצפון דואב אחרי כל השנים האלה על הבגידה באונומיאוס – מעט מוזר אם תשאלו אותי, אבל בסדר – ובא להרוג אותו כמעין אקט אחרון ומוזר של חמלה. השילוב שלו בחבורה כעת כשעזר לפנות משם את אונומיאוס ואיבד במהומה את הרודיס היה מתבקש, אני בעד. בקרב האדונים אהבתי את נקמתו של הפריאטור המושפל באשתו איליתיאה. בלתי נסבלת שכמותה. אני משער שהיא תיגאל ממנו רק באמצעות ידיו של ספרטקוס כאשר יהרוג אותו בבוא היום.

 

ומה עכשיו, תמהני. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה).

  

 

8. עקרות בית נואשות – עונה 8, פרק 14

 ידעתי. פשוט ידעתי.  הנחש שבחש מאחורי הקלעים היה  אורסון, והוא חוזר אלינו,  חלקלק ומעצבן כתמיד. לסכסך בין הבנות ולשמור את ברי אהובתו לעצמו. זה היה כ"כ צפוי, שבמובן מסוים תהיתי איך לא חשבתי עליו קודם. (למען האמת, החשוד העיקרי שלי היה אנדרו... )


ג'ולי ופורטר הופכים את סוזאן ולינט לסבתות צעירות ויפות. מי היה מאמין. כמו סוזאן, ציפיתי שלג'ולי, שעושה דוקטורט, יהיה יותר שכל, אבל אם נודה על האמת הבחירות הרומנטיות שלה לאורך השנים לא ממש הוכיחו טעם טוב  או הגיוני במיוחד (זאק, שכן נשוי), אז גם פורטר מתקבל בהבנה.

 

 

במובן מסוים, יש לסיפור הזה אפילו  פוטנציאל לסחוט כמה חיוכים מאתנו.
אבל הסיפור שהכי נגע ללבי הפרק היה הסיפור של רוי וגב' מקלאסקי. למצוא אהבה אחרי גיל 70 זה לא דבר של מה שבכך, ולגלות שהסרטן שלך חזר גם זה לא אושר גדול. דווקא האהבה חסרת האנוכיות של גב' מקלאסקי, ששמחה שרוי נפרד ממנה כי "היא לא רוצה שיעבור את זה שוב", מדגישה יותר את ההתנהגות האנוכית  וחסרת המצפון של  גבי,  וזה עצוב יותר על רקע העובדה שבפרקים הקודמים היא כבר די הוכיחה את היכולת שלה להיות אדם אוהב ואכפתי. כזה ששם גם אחרים לפני עצמו. חבל שדווקא זוג הזקנים הזה יפגע כל כך בגלל התנהגות שאופיינית לגבי של העונות הראשונות.


 לראשונה לדעתי, בפרק הזה, לא היה סיכום של מרי אליס ותובנות של האירועים, אז אני אוסיף את שני הסנט שלי. הפרק הזה מדבר על סוגים שונים של אהבה. אהבה אנוכית - שבעיני איננה אהבה כלל ועיקר, אהבה שמוכנה לאמלל את האדם שלצדך, העיקר שיישאר אתך ויעשה מה שאתה רוצה, (ע"ע אורסון, סוזאן וגבי)  ואהבה שדואגת לשלומו של האהוב, וששמה אותו במקום גבוה יותר משלך במערכת הצרכים האישית. וזו האהבה של גב' מקלאסקי ושל הקאובוי האוסטרלי של רנה. מכיוון שאני בעד "אהבות שאינן תלויות בדבר", אני מקווה שדווקא הן תזכינה להתקיים ולהאריך ימים. (זלפה).

 

  

7.5 גדולה מהחיים- עונה 2, פרק 1 (השלמה משבוע שעבר)

עבודה היא הסיבה שבגללה יכולתי לראות רק את השידור החוזר השני של הפרק. כמה הולם שלאור סוף העונה שעברה, עבודה היא חלק ניכר מעלילת הפרק הזה. באופן די צפוי, הם החליטו לא לוותר על הכיוון המשפטי, ואחרי עוד חלום די מיותר בכיכובה של פאולה עבדול שלפחות נתן לשחקנית הזדמנות לשיר, חזרנו למשפטים. ג'יין מקבלת (עם קצת עזרה מטרי העוזרת) תיק סוחט דמעות כדי לשכנע אותה להילחם בשלילת הרישיון. כדי לסבך קצת את הסבונייה, טוני החבר מגן עליה, גרייסון החבר לשעבר תומך בה מול הבוס, קים מעידה נגדה ויש גם את הבעל המפתיע איתן.

 

כדי לא להיות יותר מדי סבוניים, הכותבים מודים שהם עשו בלגן ומחזירים את פרד כמלאך שומר. חבל שדקה אחר כך הם הופכים את סיפור הנישואים לסוחט דמעות בדיוק כמו סיפור המשפט.

 

כבר עמדתי להתייאש מהפרק, כשהם החליטו לגרום לטוני להתפטר מהייצוג של ג'יין אחרי שהוא שמע שהיא עצמה ביצעה הונאת ביטוח. זה בהחלט היה רגע קצת פחות צפוי, ולמרות שנראה היה שטוני פשוט כועס על ג'יין, הערכתי את הרצון להתעקש על מה שנכון אתית למול שתי עברות - אחת שאפשר להצדיק גם משפטית ואחת שאפשר להצדיק רק באופן רגשי.

 

סוף הפרק, שבו ג'יין כועסת על בעלה לשעבר עודד אותי לגבי המשך העונה. הפיוס עם טוני היה קצת פחות מעודד, אבל זו דמות שאני מחבבת, והזמן שבו היא אתו הוא זמן שבו היא לא מנסה לחזור לגרייסון, אז יש למה לצפות. (מורן)

 

 

7. ארץ נהדרת, עונה 9 פרק 6

אז מה היה לנו בשבועיים מאז הפרק האחרון של ארץ נהדרת? מחאת הפסק זמן, מחאת הדלק, ועידה גורלית בחו"ל, הפסד באוסקר (כמעט שכחנו) ופורים מעבר לפינה. לא לדאוג- בארץ נהדרת סימנו וי על הכל.

 

מערכון הפתיחה הציג בבהירות את האג'נדה של הכותבים נגד התקיפה (שכבר הוצגה במערכונים קודמים)- ברק וביבי מנסים להיעזר באובמה לצורך התדמית הקשוחה שלהם ולא באמת מעוניינים לשמוע את דעתו או בכלל לחשוב בהיגיון. ואה, לביבי יש מזוודה מלאה בפסק זמן! סטגדיש. אז החיקויים יופי, וזה היה משעשע, אבל באותה מידה גם מיותר. אני איכשהו ציפיתי לראות איזו פרודיה על הנאומים הנפוחים מאתמול ועל הפאתוס שמילא את העיתונים, אבל כנראה הגזמתי.

 

הפאנל הפותח כלל דמות פיקטיבית של ישראלית-מעמד-הביניים שעייפה אותנו בטקסט "רק רציתי לשלוח את הילדים הבינוניים למערכת החינוך הבינונית ולצאת לחופשה בינונית עם בעלי הבינוני". אחרי הבלחה מתבקשת של בניזירי-סבלתי-יותר-מגלעד-שליט (זרחוביץ' בקטע מוצלח) היה צורך להביא איזה שעיר לעזאזל מול האזרחית הנואשת. בשלב כזה יש שתי אפשרויות: להביא נציג ממסד כלשהו או את המגזר האשם התורן. אז היות שביבי כבר הופיע בתוכנית, ועל חרדים ויתרו הפעם, קבלו במחיאות כפיים את הדמות הממוחזרת והמוגזמת התורנית, הלא היא רוחל +תוף מרים. היה איזה רצון להגיד משהו על מגרון, כנראה, אבל למה לכותבי ארץ נהדרת להכניס את עצמם לפלפולים משפטיים? הרבה יותר קל להציג שוב את המתנחלים כסהרוריים שונאי ערבים (חגיגות יום השונה לטבח ברוך גולדשטיין, נו באמת) ולקנח במקהלה מטופשת. יודעים מה? אפילו בינוני אי אפשר להגיד על המערכון הזה.

מול האכזבה הזאת, מערכון החוץ הבא היה מהמוצלחים של העונה הזאת. נוכח המלצת משרד האוצר לחסוך בהוצאות הדלק ולנסוע יחד לעבודה הוצג רצף של "נוסעים לעבודה עם הייטק", "נוסעים לעבודה עם פרי גליל" ,"נוסעים לעבודה עם דה וויס" ואפילו חברי הווקה-פיפל חזרו להצחיק אותי. זה לא היה מערכון גאוני מבחינת האיפור או הטקסט, אבל הוא רענן את האווירה והזכיר שאפשר גם למצוא רעיונות חדשים. 

 

הפאנל הבא באולפן הפתיע. לא בגלל הדמויות (מה יש להם מגילה אלמגור?) וגם לא בגלל התוכן, אלא כי נסדקה לרגע המסכה המהודקת והמתוקתקת של ארץ נהדרת. המערכון היה אמור לכלול בעיקר את ברלד מדגים תחפושות הזויות לעמוס רולידר (טל פרידמן) ולקיציס, עם ההומור הפיזי המוגזם והמוכר, ואיכשהו הפך למה שהיה נראה כמו חזרה שלא הייתה אמורה להגיע לשידור. את קיציס אנחנו  עוד איכשהו רגילים לראות מבליע חיוך, אבל כשפרידמן לא עוצר בעצמו מלצחוק זה מפתיע. וכששניהם צוחקים ומחליפים מבטים- טוב, נחמד לראות את האנשים מאחורי מסכות האיפור. לא רע בכלל.

 

כשלכבוד פורים מערכון האיראנים צץ שוב, הדבר האחרון שציפיתי ממנו היה להצחיק, ובכן: הצחיק. ארץ נהדרת לא במקום שיכול לצחוק על יום הזיכרון ביום הזיכרון עצמו, אז הם יצרו את יום הזיכרון "לשושן ולגבורן" על בסיס הרעיון ההגיוני ששמחת פורים שלנו היא אבל לעם האיראני-פרסי. פיניש אמר שהשירים ברדיו טובים, מראינו התבאס שזה הרעשן "של השתי דקות" והראל סקעת משופם התייצב למחרוזת שירי פורים דיכאונית מהרגיל. פעם ראשונה ברצף המערכונים הזה: אהבנו.

 

המשך התוכנית, לעומת זאת, דעך. מערכון הבנות התל-אביביות מחפשות החתן אולי הצחיק את מי שבקיא בהווי, לי הוא גרם להעביר לערוץ 10. ובאשר למשאל הרחוב בעניין התחבורה הציבורית בשבת- ובכן, העם בסדר, הבעיה היא בכותבים. כלומר הציבור הראה את מגוון הדעות שהיה ניתן לצפות, אבל ההתעקשות להידחף עם סטיגמות חרדים לכל משפט מעייפת וגם מעצבנת. אני לא אומרת שהתוכנית צריכה להיות חינוכית, אבל עלה ממנו רושם שמעדיפים שם בתעשיית הטלוויזיה שנמשיך בדו שיח של חרשים, כי מי רוצה לדעת מה באמת חושב החרדי הממוצע (או החילוני הממוצע) על המצב. חבל.  (מירב)

 

 

7. המפץ הגדול- עונה 5, פרק 10
סטיוארט מזמין את איימי לדייט. לשלדון זה מפריע, ולאורך הפרק רואים יותר ויותר עד כמה, אבל הוא לא יכול להתנגד - היא הרי רק girl שהיא גם friend, אבל בטח לא ה-girlfriend שלו... בסופו של דבר שלדון נשבר (אחרי דחיפה קטנה מפני), ומסכים להיות ה-חבר של איימי באופן רשמי, אבל לא לפני שמגיעות המילים שלא הייתי מאחל לאף אחת: I present to you, the relationship agreement. אין לי ספק שהיא תתחרט על זה...

עוד כמה נקודות:
- פני היא היחידה שמזיזה עניינים בחבורה. היא אחראית גם לזה שאיימי מסכימה לדייט, וגם לזה ששלדון רודף אחריה.
- מה יהיה עם בדיחת האלכוהוליזם המתמשכת של פני? זה כבר מתחיל להיות מוגזם.
- מאיפה בא הבחור המוזר שהחליף את סטיוארט בחנות הקומיקס בזמן הדייט שלו? הוא היה מצחיק, אבל בעיקר בגלל שזה היה כל כך הזוי... (דורון ז)

 

 

בשולי הממיר

בראדלי וויטפורד (ג'וש ליימן מ"הבית הלבן") הגיח השבוע פעמיים: פעם כעו"ד ב"חוק וסדר: לוס אנג'לס" , אבל זה כלום לעומת הופעת האורח הראשונה והאחרונה שלו ב"המנטאליסט" בתור רד ג'ון שאחריו רדפנו 3 עונות. (אסף רזון)

ב"חוק וסדר: מדור מיוחד" שבה להתארח כשופטת השחקנית לינדסי קראוס (פרופ' מגי וולש מבאפי)

 

  

מה יהיה לנו השבוע?

6-13 במרץ

 

ביום חמישי: סטופ כדור הארץ מסתיימת (HOT3), אלקטרז (Hot Zone), פרשיות סמויות 2 מסתיימת (yes אקשן)

ביום שבת: מרוששות (HOT קומדי סנטרל)

ביום ראשון הבא: קטן מהחיים, בוס מסתיימת (yes Oh)

ביום שלישי הבא: חוק וסדר: מדור מיוחד 9 מסתיימת (yes אקשן)

 

יומיות:

ש"ח: קוגר טאון 2, החל מיום שלישי הבא (HOT3)

 

 

קטן מהחיים (Life's Too Short)

קומדיה חדשה שכתבו ריקי ג'רוויס וסטיבן מרצ'נט ("המשרד", "ניצבים"). השחקן הגמד וסוכן השחקנים הגמדים, ווריק דייויס (שמשחק בתפקיד מוקצן את עצמו), ששיחק בכל סרט אפשרי בו קיים תפקיד לאדם בממדיו, נמצא בפרשת דרכים: הוא נפרד מאשתו ועומד בפני גירושים מכוערים, חייב למס הכנסה חוב ענק, ואין לו עבודה. הוא צריך לעזוב את הבית ולמצוא לעצמו דירה, אבל אין לו כסף. לכן, הוא מסכים להשתתף בתוכנית דוקומנטרית שעוקבת אחר חייו ומתארת את עלילותיו – התסכול היום-יומי שחווה אדם קטן קומה, אך עדיין מצליח לשמור על אופטימיות וחום בעולמו הקטן, בו קורים דברים גדולים מהחיים.

 

מרוששות (2 Broke Girls)

קומדיה. שתי בחורות שונות לחלוטין משני רקעים שונים לחלוטין מוצאות את עצמן ממלצרות באותו דיינר זול וצבעוני בברוקלין. השתיים מגבשות קשר לא צפוי בתקווה להשיק עסק מוצלח, שעשוי להוביל לעתיד מזהיר בשבילן. רק שקודם הן צריכות להרוויח 250 אלף דולר.

 

 

 

אלקטרז (Alcatraz)

מד"ב. ב-20 במרץ 1963 אנשי הכלא השמור בעולם - 256 אסירים מסוכנים ו-46 סוהרים אכזריים - נעלמו. עד עכשיו. כשרבקה מדסן, חוקרת משטרת סן פרנסיסקו, נשלחת לתיק רצח מזוויע, טביעת אצבע מובילה אותה לחשוד בלתי אפשרי - ג'ק סילבן, שישב בכלא אלקטרז והלך לעולמו לפני 30 שנה. בהתחשב בעברה המשפחתי של מדסן - גם סבה וגם דודה היו סוהרים בכלא המפורסם - עניינה גובר מידית. היא מוצאת את עצמה עובדת עם שותף לא צפוי, ד"ר דייגו "דוק" סוטו (גרסיה), סופר, יוצר קומיקס ומומחה ל"אלקטרז", שעוזר לה לעקוב ביחד אחר שורת האירועים הבלתי ניתנים להסבר. עם חורחה גרסיה ("אבודים"), שרה ג'ונס ("ילדי האנרכיה"), סם ניל.

 


  

מסביב לממיר

 

  ואחרון חביב: קוני בריטון (תמי טיילור מ"אורות ליל שישי") והיידן פנטייר (קלייר מ"גיבורים") לוהקו לתפקידים ראשיים בדרמה "Nashville" לרשת ABC. מדובר באופרת סבון שתעסוק במשפחה, סקס ומוסיקת קאנטרי. כן, כן.. כך היא מתוארת. כמעט כמו סקס, סמים וטל מוסרי... 

 

  

 





רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il