סכפ''ש באפי: חביב המורה

"לו רק היית קצת פחות המורה שלי
לו רק היית קצת יותר נערה שלי
הייתי מראה לך 
מיהו הילד הכי מפותח בכיתה..." 

השיר הזה, שכתב יענקל'ה רוטבליט וששמוליק קראוס שר בכישרון גדול, מתייחס לאחת מפנטזיות הנעורים השכיחות ביותר. מורה צעירה מגיעה לכיתה ומציתה את הדמיון וההורמונים של גברברי בית הספר, גורמת להם לחלום על הרגע שתגיע במחשוף קצת עמוק יותר, תזמין אותם אליה לביתה  ותתייחס אליהם בחיבה שחורגת מיחסי מורה-תלמיד. הפנטזיה האמיתית, כמו שמתאר רוטבליט בשירו, היא "להראות לה" שאני לא באמת ילד. סוג של חותמת לכך שאני גבר אמיתי, כי, הנה, עובדה, אישה בעלת סמכות, המורה שלי (!) מקיימת איתי קשר זוגי.

דווקא בגלל חוסר היכולת של נערים בגיל הזה להבין את ההשלכות של קיום יחסי מין עם אישה בוגרת, מגדיר החוק את הפנטזיה הממומשת הזו כניצול מיני של הקטין על ידי המורה. שכן, בינינו, לא צריך חיוך רחב מדי או מחשוף עמוק במיוחד כדי לגרום לנער מתבגר להתרגש מנוכחות של אישה נאה. אבל האם היא באמת יכולה להתרגש מנערי הכיתה שהיא מלמדת? באפי מציינת בפני זאנדר שמשהו חשוד באישה מבוגרת שמייחסת חשיבות לנערים מתבגרים, "אתם צעירים וטיפשים מכדי לשאול למה היא לבד ומה היא בכלל עושה אתכם," היא אומרת לו. אבל זאנדר הנלהב לא מצטנן מדבריה. עדיף לו לחשוב שקסמיו אחראיים לעובדה שנטלי בוחרת להזמין אותו לביתה, ולא היותה סוג של טורפת.
ומיס נטלי פרנץ' היא טורפת מהסוג שיודע מה הוא עושה. היא מצליחה לגרום לכל לובש מכנסיים להתרשם ממנה עמוקות (אפילו ג'יילס מהמהם בחיוך שהיא מאוד נחמדה). 

האם זוהי חצאית המיני? החיוך הרחב? החולצות נטולות השרוול? הפרומונים שהיא מפיצה? או אולי העובדה שהיא נראית כמי שמוכנה לשתף פעולה עם נערי התיכון? מה שלא יהיה סוד קסמה, היא מפילה ברשתה את מי שהיא מבקשת להפיל.
אני זוכרת שעבדתי בתיכון ובאחת ההפסקות ישבתי עם כמה נערים ועיינו בעיתון שסיפר על נער בן 13 ששכב עם מורתו והכניס אותה להיריון. הוא דיווח שהוא מבולבל ומלא בפחדים. המורה הואשמה בפיתוי וניצול קטין.  
"נהרסו לו החיים...," אמרתי.
"הלוואי והייתי במקומו," אמר לי אחד מהנערים, והשאר הסכימו שהם מוכנים להתחלף עם הילד ההוא בכל רגע נתון.

בבאפי הקצינו את סיפור הניצול המיני של מורה/תלמיד. אבל האם יש באמת הבדל בין מה שעושה נטלי בפרק לבין מורה שמשתמשת בתלמיד צעיר ונוח להתרשם כדי להתעבר, וקושרת אותו באחריות אינסופית אליה ואל הילד שנולד לו, בעת היותו קטין? האין בכך הרס עתידו של אותו נער?  
בכתבות בעיתונים מצמידים בדרך כלל את המילה "אהבה" לרומן של מורה-תלמיד. אבל האם זוהי באמת אהבה לגרום לנער צעיר לאבד את ראשו כך? (איזה משחק מילים מופלא....)
 הפרק הזה עונה בצורה נחרצת שבהגשמת הפנטזיה הזו על ידי "המבוגר האחראי" יש רשעות וכוונות זדון בלבד, ואף מוסיף נדבך חשוב, שכן ברגע האמת, בשניות שלפני שזאנדר מאבד את הכרתו, הוא חווה רגע של צלילות ואומר למורתו: "אני אוהב את באפי". 
באנלוגיה לחיים אני רואה בכך התייחסות לכך שבסופו של דבר, למרות הפנטזיה, הנערים הללו רוצים לחיות עם בנות גילם, לאהוב את מלכת הכיתה ולהתאכזב, ולא לעבור לעולם של "מבוגרים", עולם בו הם מתומרנים וחסרי שליטה.
שמעתי במסגרת עבודתי על גבר בן 30, שסיפר שבהיותו בן 15 היה לו רומן עם המורה שלו. הוא זוכר את התקופה כמלאת פחדים - חשש לגורלה אם יגלו אותם וחשש לעצמו, אהבה גדולה מצדו ולבסוף נטישה שלה. את הצלקות מהסיפור ההוא נשא אתו הרבה אחרי שנפרדו דרכיהם.

אבל בעוד הפנטזיה של מורה ותלמיד מטופלת עד תום בפרק הזה, יש שם לא מעט פנטזיות שמוגשות לצופה ופותחות סיפורים אחרים.

בתחילת הפרק אנו מגלים מהי הפנטזיה של זאנדר. הוא לא חולם על מורה מתירנית, הוא חולם על באפי הנלחמת בערפד שכמעט פוגע בה, והוא - זאנדר, מציל אותה והולך לשיר סולו ב"ברונז". בעוד באפי נפעמת מהעובדה שהציל אותה, הוא מתייחס לכך באדישות, משל עשה זאת מדי יום. כמה פשוטות הפנטזיות של נער מאוהב: להציל את האהובה שלו, לשיר בלהקה, להיות "קול".

2000 Twentieth Century Fox. All Rights Reserved © 

המציאות של ימי הנעורים פחות זוהרת, שכן בפועל הוא מזיל ריר תוך כדי חלומות בזמן שיעור משמים על חרקים ובאפי מעירה לו על כך ומעירה אותו למציאות שרחוקה מהפנטזיה שנות אור. 
ד"ר גרגורי (היום כבר אי אפשר שלא לחשוב על ד"ר גרגורי האוס כשאומרים ד"ר גרגורי), המורה, מתגלה כהגשמת פנטזיה אחרת, מורה שמתייחס לתלמידתו בכבוד ובהבנה, למרות שהוא יודע בדיוק את הרקע ממנו באה. הוא חריף, ענייני וחביב, ובאפי מבינה שלראשונה יש מישהו בצוות המורים שרואה אותה כאדם. לא בטוח שזה מספיק כדי לגרום לה להכין שיעורים, אבל כשהיא מגלה שמשהו פגע בו, זה בהחלט גורם לה לגייס את כל כוחותיה כדי ללכוד את הפוגע.

בפרק הזה נחשפת עוד פנטזיה גברית ששייכת לגיל הנעורים (ויש גברים שהיא מאפיינת גם אחר כך...) - תסמונת הדון ז'ואן, המחלה שגורמת לך להרגיש נחשב יותר ככל שכבשת יותר נשים. 
ההתרברבות הסתמית בנערות שהיית איתן, הניסיון להראות שהולך לך עם בנות המין הנשי - מגיעים לסיום עצוב מאוד ברגע שמסתבר שאשת גמל השלמה מבקשת דווקא את הבתולים, ושבליין וזאנדר – למרות ניסיונותיהם להיראות כמי שהיו עם מספר נשים לא מבוטל- טרם ידעו אישה במובן התנ"כי של המילה. 
בעוד ווילו מוצאת שזה מקסים- "אתם עושים את הדבר הנכון," היא אומרת להם, הרי שבליין וזאנדר נראים נבוכים באופן נוראי, ובליין אף מאיים בתביעה משפטית "אם ידברו על זה". כאילו שלהיות בתול בתיכון זה סוד מביש כל כך. ודווקא יש קסם בעובדה שהפרק מדגיש את העובדה שכנראה יש הרבה יותר בתולים בתיכון ממה שאפשר היה לנחש (כולל ד"ר גרגורי). 

אבל הפנטזיה המשמעותית ביותר בסדרה מתבטאת ברגעים קצרים (מדי) בפרק, שבהם מופיע אנג'ל, אותו זר מסתורי שמחפש את באפי כל הזמן, מחייך לשמע פטפוטיה ומגיש לה "חידת חמיצר" לפתרון.
אנג'ל לא רק מגיש חידות. הוא גם מסיר את מעילו ונשאר עם גופיה (מי זה לובש מעיל מעל גופיה בלבד?) שמדגישה את שריריו התפוחים ואת הצלקות המסתוריות שנוספו לידו.
בסוף הפרק, כשהיא מנסה להחזיר לו את המעיל, הוא גם מוסיף מחמאה לא צפויה שממיסה ומבלבלת אותה לגמרי, שכן בניגוד למפגשים הקודמים שלהם, הפעם מובן מדבריו שהוא ער ליופייה.
חתיך גברי ומסתורי שדואג לך ומחמיא לך... פנטזיה של כל נערה מתבגרת. ואין ספק שבנושא הפנטזיה הזו עוד נכונו לנו עלילות...

וכמה מילות סיכום אישיות: הפרק הזה החזיר אותי לצפייה בבאפי אחרי שנים של הפוגה, ואחד הדברים ששמחתי לגלות היה שהקסם עדיין שם. זה היה שנון, מצחיק, כייפי ואפילו מותח. לא יודעת איך זה, שלמרות שכבר צפיתי בסדרה הזו עד תום (ולא פעם אחת...), בכל פעם שמישהו שם בסכנה, גם אם אני יודעת בדיוק מה יקרה לו בעוד 7 עונות, הלב מחסיר פעימה והנשימה נעתקת בכל זאת.

יש לא מעט סרטים/סדרות שברגע שאתה מגלה מה קרה, רגעי המתח והדרמה הופכים למגוחכים וחסרי טעם. לזכותה של "באפי" ייאמר שהיא מצליחה להימנע מזה, ושגם שנים אחרי, כשאני צופה בה בגיל אחר וממקום אחר בחיים, היא עדיין מקסימה ומלאה משמעויות בעיניי.