רוג\'ר ואני

הכתבה מכילה ספוילרים קלים למספר פרקים של אבא אמריקאי (עונות 1-6). 

יוצרי סדרות האנימציה הסאטיריות המובילים של שנות התשעים והאלפיים לא סובלים את סת\' מקפרלן - הם טוענים שהוא מעתיק מהם. בפרק “The Italian Bob” של משפחת סימפסון מוצגת הסדרה איש משפחה כ\"פלגיאט\" ואילו אבא אמריקאי מוצגת כ\"פלגיאט של פלגיאט\", ובמידה רבה מאוד של צדק. לא צריך להיות מבקר טלוויזיה כדי להבין שסטן ופרנסין סמית\' מבוססים במידה רבה על הומר ומארג\' ושהיילי סמית\' היא בסך הכול ליסה כשתגיע לגיל עשרים. אפילו רוג\'ר החייזר הוא במידה רבה חיקוי של בנדר הרובוט מפיוצ\'רמה. אז למה בכלל לצפות באבא אמריקאי?

כי משפחת סימפסון, מה לעשות, כבר הזדקנה והתעייפה. אי אפשר באמת לחדש אחרי עשרים ומשהו עונות. ממש לא מפריע לי שהדמויות שם לעולם אינן מתבגרות – אדרבא, זה חלק מהקטע; אבל ברור שהיוצרים של משפחת סימפסון ממתנים ומצנזרים את עצמם בשנים האחרונות על מנת להמשיך לשמור על הדירוג \"צפייה בהשגחת הורים\" (בכל זאת, פוקס). כשאני זוכר לצפות במשפחת סימפסון, במידה והערוץ הראשון שוב לא תקע במקומה מהדורת חדשות מורחבת או משחק כדורגל, אני צופה ועדיין נהנה מאוד – אבל כבר אין את הזעזוע הסאטירי שהרגשתי בעונה החמישית שלהם, נגיד. בגלל זה טוב שיש לנו את אבא אמריקאי, שהיא סדרה שאני לא מתבייש להגיד עליה שברגעיה החזקים הולכת רחוק יותר אפילו מסאות\' פארק. פרק טוב של אבא אמריקאי לוקח רעיון קיצוני ומקצין אותו עוד יותר עד כדי זעזוע, אבל זעזוע כל כך מצחיק שצריך להיות ממש חסר חוש הומור בשביל להיעלב ממנו. הביקורת הגדולה ביותר גם על איש משפחה וגם על אבא אמריקאי היא שהסדרות האלה מוותרות על קו עלילה רציף רק בשביל הבדיחות. אפשר להתווכח עד כמה זה נכון, אבל הרי גם משפחת סימפסון התחילו לעשות את זה ברגע שמספר העונות הגיע לדו-ספרתי, ואבא אמריקאי עושה זאת בצורה הרבה יותר טובה ומצחיקה. בגלל זה אני כל כך אוהב את רוג\'ר, ולא מתבייש להגיד שהוא מתעלה אפילו על מקור ההשראה שלו, בנדר.

אני לא יודע כמה אנשים חושבים ככה על רוג\'ר, אבל גם לא אכפת לי, כי הנה זה בא – רוג\'ר סמית\' הוא, נכון לעכשיו, הדמות הטלוויזיונית האהובה עליי. גם ביילי פיקט מ\"החיים היפים על הסיפון\" היא הדמות הטלוויזיונית האהובה עליי אבל זאת באמת לא חוכמה לאהוב ולאהוד נערה כפרית יפה, עדינה, חברותית, חכמה ואדיבה לכולם. הרבה יותר קשה לאהוד חייזר דו-מיני, גס רוח, וולגרי, חצוף, סוטה, נצלן, נהנתן ועבריין; ובכל זאת זה קורה. בכל זאת, בפרקים בהם רוג\'ר הוא הגיבור ולא רק ממלא אוויר בעלילת המשנה, כל אהדתי נתונה לו.  

רוג\'ר חי את החיים שכולנו רוצים לחיות אבל לא מודים בזה – מי לא היה רוצה את היכולת להחליף דמויות וזהויות משני המינים (ומה שביניהם), לצרוך את כל הסמים האפשריים הקיימים, חוקיים ולא חוקיים (ובעיקר את אלה שלא) מבלי שזה ישפיע עליו בכלל, ועוד להיות מסוגל לספר על זה אחר כך וגם לתקוע בסוף איזו בדיחה נונשלנטית? כמובן שלדברים האלה יש מחיר כבד, גם במציאות המאוד לא מציאותית של אבא אמריקאי – ברור שהנונשלנטיות של רוג\'ר היא רק מסווה נוח למבנה האישיות המעורער שלו. נטייה להתמכרויות היא הרי אף פעם לא דבר טוב, גם כשלא מדובר בחומרים לא חוקיים בכלל; כך למשל בפרק “Family Affair” מתמכר רוג\'ר לבילוי עם משפחות אחרות שאינן משפחת סמית\', והתוצאות הרסניות יותר מההשפעה של כמות צריכת הסמים והאלכוהול של רוג\'ר על אדם רגיל. 

אז מדוע רוג\'ר מתנהג כך, בעצם? ז\"א, מעבר לתשובה המתבקשת שכל תוכנית טלוויזיה צריכה את הקוזמו קריימר שלה, את הדמות שתסלול את דרכה של הסדרה לעבר הקהל הרחב? התשובות לשאלה הזאת רבות ומגוונות. ההסבר הברור ביותר מופיע בפרק “Frannie 911” בו מתגלה שאדיבות, נחמדות, נימוסים ורצון טוב מנוגדים מבחינה ביולוגית לאותו זן של חייזרים אליו רוג\'ר משתייך, עד כדי כך שכאשר רוג\'ר מתנהג יפה, הדבר עלול להביא למותו. הסבר זה מופרך לחלוטין בפרק “The One That Got Away” בו רוג\'ר מתאהב בנוצרייה שמרנית ומפתח בשל כך אישיות נפרדת לגמרי שכבר אינה בשליטתו. אותה אישיות - נוצרי אדוק בשם סידני הופמן - דווקא כן מצליח להיות נחמד, אדיב, טוב מזג ובעל חיים יציבים – סידני המסכן אפילו לא מבין למה הוא מתעורר כל בוקר עם הנגאובר עצבני, שהרי הוא מקפיד להתנזר מ\"משקה השטן\"; כלומר, כשרוג\'ר באמת מפתח אהבה וחמלה כלפי אדם אחר, הוא מצליח להשתנות, אך הדבר מנוגד לאופיו והוא דואג להיפטר מאישיותו של סידני עד סוף הפרק. למותר לציין שזהו הפרק האהוב עליי בסדרה, לא רק מפני שהוא מאיר על דמותו של רוג\'ר יותר מכל פרק אחר, אלא גם ובעיקר בגלל שהפרק הזה מייצג את שיאה של ההשתפרות המטאורית של הסדרה כולה לאורך העונות 2-4. יוצרי הסדרה הצליחו לדחוס באורך של פרק רגיל בן 23 דקות עלילה ודמויות מרתקות יותר מהרבה סרטים הוליוודיים באורך מלא, ועל כך נאמר – כבוד.

אם נחזור לשאלה \"רוג\'ר – נחמד או אנטיפט\", אומר כך – רוג\'ר הוא דמות חסרת מצפון, אבל לא מתוך סדיזם פסיכופטי וקרטמני, אלא פשוט כי הוא לא מכיר דרך אחרת. רוג\'ר יודע שסטן חב לו את חייו ולכן מרשה לעצמו לעשות מה שהוא רוצה בלי בושה כי הוא יודע שלעולם לא ייזרק מבית משפחת סמית\', גם אם זה כולל דברים כמו להכות את סטיב עד זוב דם רק בשביל לתבוע חברות גדולות ולגרוף את הכסף לכיסו או לסכסך בין פרנסין להיילי, רק בשביל להעלות את הקרבות שלהן לאינטרנט ולהרוויח קצת פופולריות ורייטינג. בסופו של יום, רוג\'ר נהנה להתעלל בקרובים לליבו כי הוא יודע שהם תמיד יקבלו אותו כמו שהוא, והמסר היפה הזה בהחלט מחלחל תמיד מבעד למעטה ההומור השחור הקבוע של הסדרה.

בראיון שהתפרסם במוסף גלריה של הארץ, אמרו כמה מכותבי הסדרה שיש שני סוגי פרקים שהם הכי נהנים לכתוב – הפרקים בהם רוג\'ר מככב והפרקים בהם סטיב מנסה להתקרב אל סטן ולהרשים אותו במידת הצלחה כזאת או אחרת. בכתיבה טובה אי אפשר לרמות, ואכן הפרקים המשתייכים לשני הסוגים האלה הם בדרך כלל המהנים ביותר לצפייה; עם זאת, ארכיטיפ האב השמרן והקשוח והבן החנון שמנסה לרצות אותו כבר נשחק בכל מקום אפשרי. לכן, למרות שסטיב מעורר יותר הזדהות, רוג\'ר מעורר יותר שאיפה להידמות לו, כמובן תוך ידיעה מתבקשת שאף אדם לא באמת יכול להרשות לעצמו להתנהג ככה. לרוג\'ר לא משעמם לרגע, וכשתכונה כזאת קיימת בצורה כל כך אינהרנטית בדמות טלוויזיונית, הדבר משליך גם על הצופים, שלא יעזו להפנות את המבט מהמסך כדי לא לפספס אף הערה שלו, ותהיה זו ההערה האקראית והתמוהה ביותר.   

העונה החמישית של אבא אמריקאי משודרת ב-HOT3, העונה השישית משודרת בפוקס.